בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמיעה סלקטיבית: יהלומים בלי נצח

הסרט "ההבטחה", המתעד את הקלטת אחד האלבומים הגדולים של ברוס ספרינגסטין, מרתק ומאלף. הסרט התיעודי "המכונה" על להקת "משינה" מעניין בעיקר כמסמך אנושי-סוציולוגי

תגובות

סרטי תעודה מוסיקליים שמתעדים עבודה על אלבום פועלים בדרך כלל בשני מישורים. המישור הראשון הוא מה שרואים. הנה חברי הלהקה מכוונים את הכלים שלהם, מתלבטים באיזה קצב לנגן שיר זה או אחר, מתווכחים איך המיקס הסופי צריך להישמע, ומפריחים לחלל האולפן משפטים בז'רגון של מוסיקאים כמו "הבס צריך לנשוך יותר", "צריך להוריד את זה בסטפ אחד" או "תן לי עוד ריוורב במוניטור".

זה משעמם או מעניין? תלוי במישור השני, המישור של מה ששומעים. סרטי תעודה שמתעדים הקלטת אלבום יוצאים בדרך כלל אחרי שהאלבום כבר ראה אור, כך שהצופים יודעים אם יש להם עסק עם אלבום מהדהד, אלבום כושל, או אלבום שנמצא איפשהו באמצע. כשהאלבום מהדהד (ורוב הסרטים התיעודיים מתמקדים מטבע הדברים באלבומים כאלה) כל דיון זניח על קוצו של אקורד נהפך לסוגיה מרתקת, מה עוד שבהרבה מקרים הסאונד המדויק של תוף הסנר יכול לעשות את ההבדל בין שיר גדול לסתם שיר יפה.

אבל מה קורה כשהדיסק שעשייתו מתועדת בסרט רחוק מלהיות אלבום מהדהד? במקרה הזה הדיון על הסאונד של הסנר הוא לא נגיעה במסתורין של אמנות עילאית; הוא פשוט דיון על סאונד של סנר. וזה, אם אתם לא מתופפים, עלול להיות דבר מאוד משעמם.

"משינה" מאוד רצתה שהאלבום האחרון שלה, "יהלומים בשמים", שעשייתו מתועדת בסרט "המכונה", יהיה אלבום מהדהד. לכל הפחות, יובל בנאי מאוד רצה בכך. "מגיע ללהקה הזאת תקליט בן זונה. זה קשה ללהקה ותיקה", הוא אומר בתחילת הסרט "המכונה", ואז מוסיף בז'רגון של תותחנים: "בלי מיחזורים, בלי דיבורים: לירות פגז אחד. לא תחמיש, פגז שיהרוג את כולם".

זה לא קרה. "יהלומים בשמים" יצא לפני כשנה ולא הותיר חותם. היו מבקרים שקטלו אותו. לדעתי הוא דווקא לא בייש את הפירמה. כמה שירים טובים מאוד, כמה שירים בינוניים. בשביל להקה שסיימה מזמן את תפקידה ההיסטורי, זה היה אלבום מעורר הערכה. אבל זה לא היה אלבום מהדהד, על כך אין ויכוח. זה לא היה פגז והוא לא הרג אף אחד.

ב"המכונה", סרטה של הבמאית אלה בלוך, אין איפוא דיסוננס מחשמל בין תהליך עבודה אפור לבין תוצאה אמנותית נפלאה. יש תהליך עבודה אפור, שמוביל לתוצאה ממוצעת. זה היה עלול להיגמר בסרט דל, או חמור מכך: בסרט פתטי. זה מה שהיה קורה אילו "המכונה" היה נראה כמו סרט מטעם וכולל ראיונות מלאי חשיבות עצמית עם חברי הלהקה. אבל בלוך בחרה בגישה ההפוכה: התיעוד שלה יבש, ריאליסטי ולא מצונזר בסגנון "זבוב על הקיר". התוצאה, אם אפשר לומר כך, היא סרט משעמם בצורה מעניינת.

אם מתעלמים מההיטפלות האווילית להערה של יובל בנאי על המוסיקה המזרחית, התגובות הראשונות על הסרט התמקדו בעיקר בעובדה ש"המכונה" כולל הרבה מאוד ויכוחים בין חברי הלהקה. זה נכון, אבל זאת לא הסיבה ש"המכונה" מעורר לעתים חוסר נוחות. הוא מעורר חוסר נוחות כי אין בו שום עיסוק בתוכן. מדברים המון על הסאונד של הסנר, אבל איש לא מדבר על התוכן הטקסטואלי, הנפשי והרגשי של השירים החדשים, וגם לא על ההיבטים הפחות טכניים (כמו לחנים ועיבודים) במוסיקה. מתוך איזה הלך רוח נכתבו השירים, מה הם מבקשים לומר - "המכונה" לא מתעסק בשאלות האלה. למרבה הגיחוך, הרגע היחיד שבו הסרט מתעסק בתוכן של שיר הוא כשמייקל בנסון לא מבין מדוע בנאי כתב שיר על אדם ששמו נבות. "זה לא שם מגניב", הוא אומר לו. בנאי לא יודע מאיפה להתחיל להשיב. "זה שיר על גזילה", הוא אומר לבנסון, "מה רצית, שאני אקרא לו אורי?"

הוויתור על העיסוק בתוכן הוא כמובן בחירה סגנונית של בלוך. מהבחינה הזאת "המכונה" מעניין פחות כדיוקן אמנותי של אחת הלהקות הישראליות הגדולות, ויותר כמסמך אנושי-סוציולוגי על האופן שבו דינמיקה בין חברי ארגון מעצבת את אופיו ואת מנגנוני הישרדותו.

האם המבט המסוים הזה, שמתמקד בדינמיקה ומתעלם מהאמנות, עושה עוול ל"משינה"? במידה מסוימת כן. לא שהיתה אמנות גדולה ב"יהלומים בשמים", אבל היתה אמנות לא רעה ולפעמים היתה אפילו השקה מרתקת בינה לבין היבטים כמו שחיקה ועייפות החומר, שנידונים בהרחבה ב"המכונה". היו כמה שירים ב"יהלומים בשמים" שבהם בנאי כתב בדיוק על הדברים האלה. אילו בלוך היתה מתייחסת לכך בסרט, אילו היתה נוגעת בנקודות המפגש בין היצירה לבין ההקשר האנושי-כלכלי שבתוכו היא מתקיימת, נדמה ש"המכונה" היה יוצא נשכר.

ואולי ל"משינה" אין שום סיבה לבוא בטענות. בלוך לא התמקדה בתוכן האמנותי החדש של הלהקה, אבל גם הלהקה זנחה אותו מהר מאוד. עם כל הדיבורים היפים של בנאי על הצורך ביצירה רעננה, מסע ההופעות של "יהלומים בשמים" כלל מעט מאוד משירי האלבום. אם לשפוט על פי ההופעה שאני ראיתי בקיסריה, היו שם רק שני שירים חדשים (מתוך כמעט 30 שירים שנוגנו בהופעה). כך לא נוהגת להקה שמאמינה בכל לבה בתוצרת האחרונה שלה. ואם היא לא מאמינה, מדוע שמישהו אחר יאמין?

שריקה באפילה

יובל בנאי זעם פעם לאחר שבביקורת על הופעה משותפת של "משינה" ופורטיסחרוף ב"הארץ" נכתב שאם פורטיסחרוף נשמעו כמו סיירת רוקנרול, "משינה" נשמעו כמו יחידת מילואים. ואם כך, מה הוא יחשוב על הכתבה הזאת, שסוקרת סרט תיעודי על "משינה" ומיד אחר כך סרט שמתעד את הקלטת "Darkness on the Edge of Town", אחד מאלבומיו הגדולים של ברוס ספרינגסטין?

לא יכולים להיות סרטים יותר שונים מ"המכונה" ו"The Promise", שיוקרן מחר ב-23:50 בערוץ יס דוקו. "ההבטחה" הוא סרט שכל כולו תוכן. מה הופך את האמנות של ספרינגסטין למה שהיא, ומה היו הכוחות, הרעיונות והתחושות שעיצבו אותה בנקודת הזמן של האלבום "אפילה בקצה העיר"? אלה השאלות ש"ההבטחה" שואל, והניסיון להשיב עליהן כולל שפע של צילומי וידיאו מתוך הקלטות האלבום וראיונות עומק עכשוויים עם ספרינגסטין, חברי ה"אי סטריט בנד" (מוזר לראות את סטיבן ואן זאנט בלי תצורת הלסת הייחודית של הדמות שלו ב"הסופרנוס"), ג'ון לנדאו (האיש שכעיתונאי כתב את המשפט "ראיתי את העתיד של הרוקנרול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין", ואז נהפך למפיק הצמוד של ספרינגסטין) ורבים אחרים.

הצילומים מהאולפן שבו הוקלט "אפילה בקצה העיר" מרתקים, ואלה שבהם ספרינגסטין בן ה-28 נראה ללא חולצה כמעט מנפצים את מסך הטלוויזיה מחמת עודף סקס אפיל. הראיונות עם יוצרי האלבום, וספרינגסטין בראשם, מאלפים. היתה המון תשוקה בעשייה של "אפילה בקצה העיר" (ספרינגסטין הביא לאולפן 70 שירים חדשים, שמהם נבחרו עשרה!), אבל היתה מידה לא פחותה של מחשבה. האיש שעשה את המיקס לאלבום מספר שכשעבד על השיר "Racing in the Street", ההנחיה שספרינגסטין נתן לו היתה כזאת: "תחשוב שאתה צופה בסרט שרואים בו זוג אוהבים. הם עושים פיקניק בטבע, ופתאום המצלמה חותכת משם ומראה גופה. השיר הזה הוא הגופה".

רק דבר אחד קטן מפריע בזמן הצפייה ב"The Promise". זה סרט שמהונדס בדיוק לפי תו התקן של סרטים תיעודיים על אלבומי מופת: הראשים המדברים, צילומי הארכיון, תיאור גדולתו של האמן. אם "המכונה" הוא סרט משעמם בדרך מעניינת, "ההבטחה" הוא סרט מעניין בצורה קצת משעממת.



מתוךThe Promis. המון תשוקה


יובל בנאי בסרט המכונה. תהליך עבודה אפור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו