בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך זה מרגיש לגדוע לעצמך את היד?

כאשר החליט דני בויל לעבד לקולנוע את סיפורו האמיתי של בחור שנאלץ לגדוע לעצמו יד כדי להציל את חייו, הוא רצה להעביר את הצופים, עד כמה שאפשר, את החוויה שאותו צעיר עבר. ראיון עם הבמאי של "127 שעות", עם עליית הסרט בישראל

תגובות

ההתחלה סוחפת. כבישים מהירים, מכוניות שועטות, מחלפים עצומים, שלטי ניאון מרצדים. מוסיקה קצבית, סוערת, מכתיבה את הקצב. מפעם לפעם המסך מתפצל לשלושה ומגביר את תחושת התזזית. צעיר חבוש כובע מצחייה מחזיק בהגה, מתבונן סביבו, מתמסר למוסיקה שמציפה את חלל המכונית. עד מהרה הנוף העירוני נמוג, והמכונית מיטלטלת בדרכי עפר. "יום שישי בלילה, 25 באפריל, 2003", צועק הצעיר לעבר מצלמת הווידיאו שלו תוך כדי נהיגה. "אני נכנס לארץ הקניונים. זה רק אני, המוסיקה והלילה. מת על זה!" הוא שואג.

כשעולה האור, הוא מזנק באופניו אל המדבר. הוא מדווש במהירות, קופץ מעל צינורות חשופים, מדלג על גבעות, האוזניות ממשיכות להזרים את המוסיקה לעורקיו. בראש אחת הגבעות הוא נעצר פתאום. מביט בנוף. לוגם מים. "במדריך הטיולים כתוב שהמרחק לקניון הוא ארבע שעות וחצי. אני הולך לעשות את זה ב-45 דקות פחות", הוא מתריס לעבר המצלמה שלו, ומיד חוזר לדווש. התרסקות מבהילה על שיח קוצני מחלצת ממנו לא יותר מחיוך מזלזל. הוא מזנק בחזרה אל האופניים, רוכב במהירות עצומה, מפלח את השממה.

כמעט שמונה שנים חלפו מאז שארון ראלסטון, שעליו מבוססת דמותו של גיבור הסרט "127 שעות" שמגיע היום לבתי הקולנוע בארץ, יצא שופע ביטחון עצמי לטייל בקניון בלו-ג'ון ביוטה, ארצות הברית. כמעט שמונה שנים עברו מאז שנדרש לגייס את כל תעצומות הנפש שלו, כישורי ההישרדות שלו והאומץ הבלתי רגיל שבו ניחן, כדי לחלץ עצמו מהמצוקה שאליה נקלע בקרקעית אותו קניון, זמן קצר לאחר מכן.

סלע כבד שצנח עליו מחץ את ידו מבלי שיכול לחלץ אותה, והוא מצא עצמו לכוד, נטול יכולת תנועה ומשולל כל יכולת לתקשר עם העולם החיצון. שישה ימים הוא שהה שם. המים והמזון שהיו ברשותו אזלו והוא היה על סף התייבשות, על סף מוות. לבסוף החליט שכדי לצאת משם בחיים, אין לו ברירה, הוא חייב לקטוע את ידו.

הבמאי הבריטי דני בויל ("טריינספוטינג", "נער החידות ממומביי") החליט שהוא רוצה להפוך את סיפור האימה המציאותי הזה לסרט.

"אני זוכר את הסיפור הזה מהזמן שבו התרחש", מספר בויל בראיון טלפוני מביתו שבלונדון, "זה היה מאותם סיפורים שלוכדים את הדמיון של הציבור, של העולם. אחר כך, כאשר קראתי את ספרו של ראלסטון, נדהמתי. חלק מהפרקים שלו מתרחשים בקניון, מתארים את מה שעבר עליו כשהיה שם, והם כוללים תיאורים שנדמו בעיני אמיתיים לחלוטין. הרגשתי שהוא לא השמיט דבר אלא כתב בכנות מוחלטת, וכשקראתי את זה, מדי פעם עלו בראשי הבזקים. לא ממש ראיתי חלקים מהסרט, אבל פשוט ידעתי איך צריך לעשות את זה, מה הדרך הנכונה לתרגם את הסיפור הזה לסרט".

בויל, שסרטו "נער החידות ממומביי" זכה לפני שנתיים בשמונה פרסי אוסקר (כולל פרסי הבימוי והסרט הטוב ביותר), גייס לתפקיד הראשי בסרט את השחקן ג'יימס פרנקו, והתוצאה מרשימה. השניים הצליחו ליצור חוויה קולנועית שקשה להתנתק ממנה.

זה סרט מתח שהגיבור שלו אינו יכול לזוז ממקומו, אבל סוחף את הצופים למסעות שאליו דמיונו נודד באותה סיטואציה נוראה; זה סרט אימה שבו הצופים מבועתים מפני הרגע שבו ייאלץ הגיבור לעשות את המעשה הבלתי מתקבל על הדעת, אבל גם הבלתי נמנע; וזה גם סרט דרמה שבו גיבור אחד בלבד מבצע חשבון נפש שנמשך 127 שעות מסויטות. כל המרכיבים הללו ארוזים במעטפת הקצבית, האנרגטית והמסוגננת, המזוהה כל כך עם סרטיו של בויל.

חלק מהעוצמה הדרמטית של הסרט נובעת מהחלטתו של בויל (שכתב את התסריט יחד עם סימון בופוי, שותפו לכתיבת "נער החידות ממומביי") להתמקד לאורך הסרט כולו בדמות אחת בלבד. "היה ברור לי שאני לא רוצה לעזוב ולו לרגע את המבט

של ארון על מה שמתרחש בקניון, אלא אם כן אני עושה זאת דרך הדמיון שלו", הוא מסביר. "היה ברור לי שאני לא רוצה להשתמש במבנה הרגיל, שבדרך כלל מוצאים בסיפורים מסוג זה, של לעבור מדי פעם לנקודות מבט של אנשים אחרים, או להראות אנשים קוראים או שומעים על המקרה בדיעבד. רציתי ליצור חוויה של זמן אמת, כך שהצופים יעברו את החוויה ביחד אתו.

"מובן שהסרט לא יכול היה להימשך שישה ימים, אלא רק 90 דקות", הוא צוחק, "אבל בכל זאת היה חשוב לי שזו תהיה חוויה של זמן אמת, שתהיה מפרכת ומתישה, אבל גם טרנסצנדנטלית במובן מסוים, בדיוק כפי שהוא עצמו הרגיש כשיצא משם לבסוף".

ואכן, מדובר בחוויית צפייה מפרכת ולא פשוטה מבחינה רגשית. מאבק ההישרדות האימתני, המצוקה הקיצונית, הניסיונות החוזרים לחילוץ הזרוע הלכודה והמים שהולכים ואוזלים גרמו לכך שבכמה הקרנות של הסרט, בין היתר בפסטיבלי הסרטים של טורונטו וטלורייד שבהם הוצג לראשונה בספטמבר האחרון, כמה צופים התעלפו או לקו בסחרחורות ובהתקפי חרדה.

ייתכן שחוויית הצפייה הלא פשוטה היא הסיבה ששום מפיץ מקומי לא מצא לנכון להקרין את "127 שעות" בבתי הקולנוע בישראל במשך חודשים ארוכים, וייתכן שהשיקולים היו אחרים. בעולם, לעומת זאת, חשבו אחרת. רוב המבקרים היללו את הסרט, הרעיפו שבחים על פרנקו, ובטקס האוסקר האחרון היה "127 שעות" מועמד לשישה פרסים (בהם פרסי הסרט הטוב ביותר, השחקן הטוב והתסריט המצטיין).

ואולם, בויל מספר כי ב-2006, כאשר הציג לפני ארון ראלסטון עצמו את הסרט שהוא רוצה לביים, נתקל בהתנגדות. "הוא לא ממש התלהב מהאופן שבו רציתי לעשות את הסרט", הוא מספר. "הוא רצה לעשות סרט בסגנון 'לגעת באינסוף' (סרט תיעודי מ-2003 שביים קווין מקדונלד לפי סיפורם האמיתי של שני מטפסי הרים שכמעט מתו בהרי האנדים בפרו, נ"א). זה סרט נהדר, אבל זה סרט תיעודי שבו ראיונות עם שני הגיבורים משולבים בקטעים מבוימים.

"אני הסברתי לארון שאינני רוצה לעשות משהו כזה, כי אני לא רוצה להזכיר לאנשים במשך הצפייה שבסופו של דבר הוא נחלץ מהקניון, וזה כמובן מה שיקרה אם נשלב בסרט ראיונות אתו. אני רציתי שהצופים יעברו חוויה של זמן אמת, כי אני חושב שהדבר המדהים בסיפור הזה הוא השאלות שהוא מעלה אצל הצופה: מה אני הייתי עושה במקומו? האם אני הייתי נוהג כך? מה אני הייתי מסוגל לעשות כדי לחלץ את עצמי מהמצב הזה? השאלות האלה היו מרכזיות מאוד בשבילנו בזמן הצילומים, ואני מאמין שהן עזרו מאוד לג'יימס (פרנקו) לצלוח את החוויה הזאת".

עד כמה חשוב היה לך להישאר נאמן לסיפורו האמיתי של ראלסטון?

"לאורך כל הדרך התווכחתי עם ארון והסברתי לו שאנחנו צריכים שתהיה לנו האפשרות לשנות את הסיפור אם צריך. כי אתה חייב שיהיה לך החופש לספר את הסיפור כדי שתוכל לתת ביטוי הולם לטראומה, ולפעמים אין ברירה אלא לוותר על חלקים מהסיפור כדי לעשות זאת. כך שאני התעקשתי על כך, אבל בסופו של דבר, הסרט מספר סיפור שקרוב מאוד למה שבאמת עבר עליו בקניון.

"עם זאת, על דברים שכן שינינו - כמו חלומות והזיות - ארון אמר שגם אם הם לא קרו במציאות, הם בהחלט יכלו לקרות. למשל, יש בסרט קטע שבו הוא מדמיין את עצמו בתוכנית בוקר ברדיו. זה לא עבר בראשו, אבל הוא אמר לנו שזה נראה לו מתאים, כי הוא באמת דימיין דברים דומים".

לפני הצילומים צפית יחד עם ג'יימס פרנקו בקטעי וידיאו שראלסטון צילם כשהיה לכוד בקניון. מה היה בהם ומה הרגשתם בזמן הצפייה?

"זו היתה חוויה יוצאת דופן. ארון אינו טיפוס ביישן, אין לו בעיה עם פרסום, אבל את ההקלטות הללו, שאורכן כ-15 דקות ושבהן הוא השאיר הודעות לאנשים הקרובים אליו, הוא מעולם לא הציג. מעטים בלבד הורשו לצפות בהן.

"אני חששתי שההקלטות הללו עלולות להפריע לנו, להסיח את דעתנו, אבל בסופו של דבר הן דווקא הרגיעו אותי, כי כשהוא צילם אותן הוא חשב שהוא עומד למות ופנה בהן לאנשים הקרובים אליו, בין היתר לאמו, וניסה להרגיע אותם. הוא מנסה להציג שם חזות רגועה, להישאר קוהרנטי, להקרין אומץ, בעוד שמבחינה פיסית הוא פשוט הולך ונעלם, בגלל המחסור במים. זה היה נורא לראות מה קורה לו.

"אני מניח שהצפייה בזה עזרה מאוד לג'יימס, כי ארון מדבר שם בצורה ישירה וכנה על הדברים שעשה, כולל על ניסיונותיו לגדוע את היד. מהתחקיר שלנו עולה שאילו גדע את ידו ביום השני או הרביעי שלו בקניון, קרוב לוודאי שזה היה מוביל למותו, כי הוא היה מאבד כל כך הרבה דם, שאין סיכוי שהיה מצליח לצאת משם בחיים. בסופו של דבר הוא הצליח לעשות זאת רק מפני שחיכה עד ליום השישי. אז, בגלל ההתייבשות, הדם שלו כבר היה סמיך מאוד. למעשה, הוא היה כל כך סמיך עד שהוא היה על סף התקף לב. ארון חשב שזה עומד לקרות, הוא דיבר על זה, הוא הרגיש את הלב שלו מתאמץ וניסה לעסות אותו כדי לסייע לדם לזרום. אבל הוא הרגיש שזרם הדם אטי מהרגיל, וזו הסיבה שבסוף הוא באמת קטע את היד.

"ואולם, קשה להאמין לכך עד שלא רואים אותו עומד מול המצלמה ומדבר, בישירות הזאת שאופיינית כל כך לדור המודרני של משתמשי יוטיוב. הוא אמנם צילם את עצמו שלוש שנים לפני שהשיקו את יוטיוב, אבל הוא מדבר שם באותה הישירות. הרי היום, אם יש פיצוץ ברכבת התחתית בלונדון, את מיד רואה צילומים משם כי אנשים מיד שולפים את הטלפונים הניידים שלהם, מצלמים ומעלים את זה לאינטרנט. כך שזה סיפור הישרדות הירואי בסגנון הישן, אבל עם היבט מודרני לחלוטין. ארון נשא אתו מעט מאוד ציוד, אבל הקפיד לקחת את מצלמת הווידיאו שלו".

איך אתה ופרנקו בניתם את הדמות, אילו אלמנטים היו חשובים לכם במיוחד?

"אני חושב שהדבר החשוב ביותר שהסכמנו עליו היה שאנחנו צריכים להראות כיצד ארון השתנה בימים שעברו עליו בקניון. הוא נכנס לשם כאדם יהיר למדי, מלא בעצמו, שמאמין שהוא לא צריך אף אחד שיעזור לו. אני זוכר שגם אני הרגשתי כך בגילו. אבל כשהוא לכוד בקניון הוא מבין שהאנשים שסביבו, או יותר נכון הזיכרון של האנשים האלה, ימלא תפקיד חשוב בחילוץ שלו משם, לא פחות מכל הכישורים האחרים שלו - ההישגיות, הרצון להצליח - שקודם נראו לו כדבר הכי חשוב בחייו.

"הסרט מנסה להראות את השינוי שחל בו, את המסע שהוא עובר, עד שהוא מבין שהאנשים שיקרים לו, שקודם לכן התייחס אליהם כאל משהו שניתן לוותר עליו, הם בעצם הדבר הכי חשוב לו. כי מה שהוא רוצה לעשות זה לחזור ולפגוש אותם, להודות להם, לבקש את סליחתם, ורק בזכות זה הוא מצליח בסופו של דבר לחלץ את עצמו מהקניון".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו