בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם הגב לים: הרהורים על הסיבות למשיכת הפאריסאים לתל אביב

היש עוד עיר בעולם שבה מצטלבות ההשפעות של הים התיכון ושל אירופה באופן שהופך כל דבר לאפשרי? מכתב מפאריס

תגובות

כבקיע המזדחל על קיר אבנים, כחלום של שמים ושל תקווה המתגנב בין גושי גרניט. בימים אלה מפרקים את יצירתה החדשה של מיכל רובנר, "מקום", העומדת להישלח לפאריס, שם תוצג בחזית הלובר החל ב-19 במאי.

"מקום" אינו רק מיצב אמנות. הוא מתאר את ההווה ואת העתיד, את הזיכרון בן אלף השנים ואת הצללים שהוא מטיל על המאה ה-21, שהפחדים מזעזעים אותה, ובכל זאת אינם מצליחים להפר את שיווי המשקל של אותם שבעים וחמישה טונות של אבן. "מקום" מדבר על התפרקות הוודאויות שלנו, על כל מה שמדי יום ביומו, תחת הרושם של הזעזועים הססמיים, הפוליטיים, החברתיים, הבינלאומיים, סודק אידיאלים ובה בעת יוצר כעין חוף מבטחים של אוויר ושל תקווה.

ביקרתי באחרונה בתל אביב, העיר הלבנה שיזמים קידמו את מיצובה. בשדרות רוטשילד, שלטי נדל"ן מציגים לראווה ספות לבנות גדולות בתוך פנים בוהק ומטבחים ריקים וגיאומטריים, המתוכננים בדרך שנועדה להעלים כל בדל של ריח.

בשובי לפאריס אני מגלה בהתרגשות את האבנים הללו, שאינן מדברות על שיקום, אלא רק על זיכרון. מפני שהן שונות לגמרי. ופתאום, כאילו התחדשה תנועת האוויר. אוויר, שאינו מזוהם עוד בידי אתרי בנייה ובידי שיחות על השוואת מחירים למ"ר, הנשמעות מכל עבר, משבזי עד אלנבי. החל במגדל של ריצ'רד מאייר וכלה במלון של נקש, עוד ועוד דירות מוצעות למכירה, עוד ועוד מרפסות לבנות, עוד ועוד חלומות של בעלי בתים "על העיר ועל שפת הים".

כל אלה הופכים את העיר לארכי-אתר בנייה קבוע, שעליו משליכים אחדים מבני ארצי היקרים את חלומותיהם האבודים, ששלושים שנות עבודה בפאריס כילו את כוחותיהם: "תל אביב, איזו אנרגיה, אני מרגיש שם בבית, אתה מבין, האנשים שם שונים". תל אביב שהצרפתים ממלאים מטוסים שלמים ומגיעים אליה כדי להתחתן, כדי לחגוג בר מצווה, תל אביב, שבה שרים ורוקדים. תל אביב הבנויה בגבה אל הים היא גם אותה העיר שבה אנו שוכחים לימים אחדים את מרין לה פן ואת מעשי האלימות בפרברי פאריס, את מזג האוויר ואת כל השאר.

היש עוד עיר בעולם שבה מצטלבות ההשפעות של הים התיכון ושל אירופה באופן שהופך כל דבר לאפשרי? בין החומוס והכמון מזה ועוגת הגבינה והקינמון מזה? בין יהירות הגוף מזה והשקט של אותן נשים הדוחפות עגלת ילדים ופאה נוכרית לראשן, מזה?

בנמל יפו, בהאנגר 2, גלריה דביר מציגה את "NU", עבודת וידיאו של אדל אבדסמד, שחי בפאריס. שמונה נשים נפטרות מהבורקה שלהן העשויה צמר גמלים, כשהן פורמות את חוטיה. אלה יכלו להיות פסלים, צללים לבנים, רוחות רפאים משוחררות. שכן העירום הוא עדיין מסכה: בסופו של דבר, מעולם לא היה הגוף אלא המעטפה שדבר לא יצליח לפתוח.

זו עבודה מטרידה, המעוררת דימויים רבים, יצירה ארוטית ביותר. באותו מרחב, שבעה מיקרופונים מקריסטל משקפים לכל הנואמים בעולם את שבריריות הנאום שלהם, ששביב אחד יכול לפוצצו. "שביתה כלל-עולמית": האותיות בניאון מאירות את האולם באור אפלולי.

אני מהרהרת שוב בפאריס ואומרת לעצמי שתערוכה שכזאת היתה יכולה לעורר כעס, לעורר כמה אסוציאציות "נכונות", שלא לומר שמרניות ממש. בתל אביב הכל עובר, הכל מחליק לו, ככל הנראה מפני שהחיים חזקים יותר מכל פוזה. מכל המחוות הרטוריות שנוגסות בנו וקובעות שלכל דבר, לכל יצירה, יש קיום רק אם עברו "שיפוט" מקדים, שקיבל תוקף מידי "מומחים" או מאוטוריטות שכוח כלשהו ניתן בידיהם.

זאת ועוד, בבואכם לפאריס, עצתי לכם, שגם אתם, בתורכם, תוודאו שעיניים לכם בגב, ואם צריך אל תהססו להפנותו. נסו לסלוח לאותם אנשים המוטרדים מעט בשל הבחירות שיתקיימו בשנה הבאה, לסלוח למצב הרוח הרע שלהם, הכרוני, שהם מציגים כחוש ביקורת מחודד לעילא. מכאן הבחירה שלי בשתי תערוכות (קייבוט במוזיאון ז'אקמאר אנדרה, ואן דונגן במוזיאון לאמנות מודרנית) שהמשותף להן היא אותה אובססיה עצמה: הגב. *



קס ואן דונגן, ואזה עם פרחים, 1917, במוזיאון ז'אקמאר אנדרה בפאריס. אובססיה משותפת לגב


גוסטב קייבוט, מתרחצים על גדות הנהר, 1878, במוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו