בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עדיין לא ראיתם כלום: ראיון עם השחקן והבמאי הצרפתי מתייה אמאלריק

הוא מביים ומשחק ולפעמים מתעורר באמצע הלילה ורוצה לצרוח כי הוא לא מספיק לעשות את כל הדברים שהיה רוצה לעשות. השחקן והבמאי הצרפתי מתייה אמאלריק, יוצר הסרט "מסע הופעות", מספר בביקור בישראל למה צריך לתכנן הכל כדי לפעול באופן מקרי ואינטואיטיבי

תגובות

הוא נהיה שחקן בגלל הסבתא היהודייה שלו, הוא מאמץ את ההגדרה שלתכנן הפקה של סרט זה כמו לתכנן שוד בנק, הוא מפנטז על אמריקה אבל דוחה את כל ההצעות שהוא מקבל מהוליווד כי כולן מטופשות.

השיחה עם מתייה אמאלריק, ששהה השבוע בישראל כאורח פסטיבל הקולנוע הצרפתי, התקיימה לפנות ערב על מרפסת במסעדה תל-אביבית המשקיפה אל הים, הים שלעתים תכופות משך אליו את מבטו. האנרגיה וההתלהבות של השחקן ובמאי הקולנוע הצרפתי בן ה-45 סוחפות. עיניו מלאות ההומור נוצצות בסקרנות, תנועות ידיו מלוות את מלותיו.

נראה שאמאלריק חי חיים מלאים מאוד. "לפעמים גם אני מרגיש כך", הוא אומר, "אבל לפעמים אני מרגיש שאני לא מספיק לעשות את כל מה שהייתי רוצה. אין לי מספיק זמן לקרוא את הספרים שהייתי רוצה לקרוא, לראות סרטים, לשמוע את המוסיקה שהייתי רוצה לשמוע, אין לי מספיק זמן לכתוב. זה כמו סיוט. יש ימים שזה הורג אותי שאין לי זמן להסתגר בחדר שלי ולעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות, שזה לכתוב, לחשוב. זה לא מקל על האנשים שעמם אני חי. לפעמים אני מתעורר באמצע הלילה ורוצה לצרוח כי אני מרגיש שאני לא מספיק לעשות את כל הדברים שהייתי רוצה לעשות. לפעמים אני מרגיש עסוק במקום להרגיש חי".

אמאלריק מוכר לצופי הקולנוע בישראל בעיקר משני סרטים שכיכב בהם. הסרט האחד הוא "הפרפר ופעמון הצלילה" שביים ג'וליאן שנאבל ב-2007. הוא גילם בו את דמותו של ז'אן-דומיניק בובי, עורך המגזין "אל", שבהיותו בן 43 לקה בשבץ שהותיר אותו משותק כולו, חוץ מעפעף עינו השמאלית, שבעזרתו הוא הכתיב את האוטוביוגרפיה שלו, שהיתה לרב מכר. הסרט השני, שהופק שנה לאחר מכן, הוא "קוואנטום של נחמה", הסרט האחרון לפי שעה בסדרת סרטי ג'יימס בונד, שבו הוא גילם את דמות הנבל, דומיניק גרין.

יהיו גם כאלה שיזכרו את אמאלריק מהופעותיו בתפקידי משנה ב"מינכן" של סטיבן ספילברג ב-2005, "הסוד" של קלוד מילר מ-2007 שעסק בזיכרון השואה ו"עשבים שוטים", סרטו של אלן רנה מ-2009. כשחיוך של סיפוק וגאווה נסוך על פניו מספר אמאלריק שזה עתה הופיע בסרט חדש של רנה בן ה-88 שייקרא "עדיין לא ראיתם כלום" ומבוסס על מחזה מאת ז'אן אנויי.

אבל מכלול היצירה של אמאלריק רחב בהרבה מהרשימה החלקית הזאת של סרטים שבהם הופיע כשחקן. הוא ביים עד כה שלושה סרטים עלילתיים ארוכים, בנוסף לסרטים קצרים ולסרטים תיעודיים. "מסע הופעות", הסרט העלילתי הארוך השלישי שביים והוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע הצרפתי, זיכה אותו בחודש מאי האחרון בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן. זהו גם הסרט העלילתי הארוך הראשון שביים ובו הוא מופיע בתפקיד הראשי.

בסרט מגלם אמאלריק את דמותו של מפיק טלוויזיה לשעבר, שאחרי שהות של כמה שנים בארצות הברית, חוזר לצרפת כאמרגנו של מופע בורלסק שייבא מאמריקה ומסייר עמו בערי השדה של צרפת. אמאלריק מספר שההשראה לסרט באה לו מספרה של הסופרת הצרפתייה קולט, "L'Envers du music hall", שיצא לאור ב-1913 והיה מעין יומן שבו תיעדה קולט את חייה בתקופה שהופיעה במיוזיקהול, כשהיא קוראת שירה ומעלה קטעי משחק בעירום.

היומן, מספר אמאלריק, מתעד את סיפורה של אשה בדרכים, שחיה חיים של תלישות וגלות מתמדת. הוא גם מבליט היטב את תחושת הפער המתקיים בין ההופעות עצמן, שמתקיימות בלילה ונוצרת בהן מעין אשליה של זוהר, לבין חיי השגרה האפורים והמעייפים שניהלה קולט מחוץ לבמה.

"רציתי להשתמש בספרה של קולט כהשראה, אך רציתי למקם את הסרט בהווה ולא בעולם המיוזיקהול של פעם, שהיה משווה לו מידה של נוסטלגיה", אומר אמאלריק. "יום אחד נתקלתי במקרה במאמר שעסק בתופעה של 'ניו בורלסק', ומיד נמשכתי לעובדה שהנה יש קבוצה של נשים שבאופן מלא הומור ואף תבונה פוליטית מציגות לראווה את גופן כדי להפגין את חירותן ואת עצמאותן, ובהופעתן הן חותרות נגד התפישה השלטת של איך גוף האשה חייב היום להיראות כדי להיחשב ליפה. היום כל הנשים חייבות להיראות אותו הדבר.

"אחרי שהתסריט נכתב, נסעתי לארצות הברית כדי לפגוש את הנשים שמופיעות במופעים האלה, ומהן בחרתי את השחקניות שמופיעות בסרט לצדי, שאף אחת מהן לא הופיעה בסרט קודם לכן. העבודה עם הנשים האלה היתה נפלאה, כי יש להן היכולת, כמו על הבמה, להפוך כל מקום שאליו הן מגיעות, עלוב ככל שיהיה, לארמון.

"בעשיית הסרט הושפעתי מסרטים מוסיקליים שראיתי, בעיקר 'קרון הלהקה' של וינסנט מינלי מ-1952. אך אף יותר מזה הושפעתי מהסרטים שנוצרו בארצות הברית בשנות ה-70, הסרטים של בוב פוסי או ג'ון קאסאווטס. עם זאת, הקפדתי שלא לראות את הסרטים האלה שוב, אלא רק להיות מושפע מהם מהזיכרון, כי ידעתי שברגע שאראה אותם שוב לא יהיה לי האומץ לעשות את סרטי שלי. כי איך אפשר שיהיה לך האומץ לביים אחרי שאתה רואה סרט של קאסאווטס?

"בסרט ניסיתי לומר כמה דברים וגם לדבר על הקשר בין צרפת לארצות הברית, שהוא קשר שמילא תפקיד היסטורי בהיווצרות התרבות הפופולרית בצרפת והקולנוע בתוכה. רציתי להראות איך צרפת נראית דרך עיניהן של אותן נשים אמריקאיות שמגיעות לצרפת ואיך הן נראות בעיניים צרפתיות. שתי התרבויות האלה, הצרפתית והאמריקאית, מפנטזות כל הזמן זו על זו - כשאתה מביים סרטים, לא משנה היכן, אתה תמיד מפנטז על אמריקה - וב'מסע הופעות' רציתי לתאר את המפגש בין שתי הפנטסיות האלה".

זהו הסרט העלילתי הארוך הראשון שביימת ואתה מככב בו. האם חסרה לך נוכחותו של במאי שידריך אותך?

"רק בסצינות שהייתי לבד, ויש בסרט רק סצינות מועטות שבהן אני לבד על הבד. בסצינות האלה זה היה נורא; רציתי שיהיה מישהו שיאמר לי מה לעשות! לעומת זאת, בסצינות שהופעתי עם הנשים הרגשתי נפלא; הרגשתי שהאופן שבו הן מתבוננות בי, מתייחסות אלי, מתחברות אתי ועם הדמות שאני מגלם, הוא כל מה שאני זקוק לו כשחקן כדי לגלם את תפקידי בצורה הנכונה ביותר. בכלל, עשיית הסרט היתה מבחינתי חוויה מעשירה כגבר. למדתי המון על עצמי, על זהותי וביטחוני העצמי כגבר ועל יחסי לנשים דרך עשיית הסרט הזה".

אמאלריק נולד בפאריס ב-1965. שני הוריו הם עיתונאים שעבדו ב"לה מונד". אמו, יהודייה ממוצא פולני, עבדה כמבקרת ספרות; אביו ככתב פוליטי. ברבים מהאתרים באינטרנט שעוסקים באמאלריק כתוב שמקורה של אמו באותו כפר פולני שבו התגוררה משפחתו של רומן פולנסקי, ואמאלריק ממהר לבאר שזהו מידע מוטעה. אמו בכלל נולדה בפאריס, סבתו היא זו שהיגרה מפולין לצרפת, ועד כמה שידוע לו היא באה מלודג'.

מתי הבשיל אצלו הרצון לעסוק בקולנוע? "זה מעולם לא הבשיל אצלי", הוא אומר, "הכל קרה במקרה. בצעירותי לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות. ידעתי רק שאני לא רוצה להיות עיתונאי כמו הורי. בגיל 17 קיבלתי עבודה באתר הצילומים של סרטו של הבמאי הגיאורגי אוטאר יוסליאני 'Les favoris de la lune', אבי הכיר את יוסליאני מזמן היותו כתב של 'לה מונד' במוסקבה, וזו היתה תגלית בשבילי: רציתי לעשות מה שיוסליאני עושה.

"ניסיתי להתקבל ללימודי קולנוע בבית הספר ?אידק' ולא התקבלתי. אז מה עושים כשלא מתקבלים לבית ספר לקולנוע? עושים סרט. אז ביימתי סרט קצר, שהיה כמובן סרט גרוע מאוד. אז מה עושים כשמביימים סרט קצר גרוע? מביימים עוד סרט קצר כי אתה מתבייש בסרט הקודם שעשית.

"באותה תקופה התחלתי גם לראות סרטים. הלכתי הרבה לסינמטק והיתה לי אובססיה ל'Le feu follet', סרטו של לואי מאל מ-1963. רציתי לעבוד עם מאל וב-1987 שימשתי עוזר במאי שלו בצילומי הסרט 'להתראות ילדים'. מוזר, אבל שנים לאחר מכן אחי התאבד ביריית אקדח ממש כפי שעשתה הדמות שגילם מוריס רונה ב'Le feu follet'".

אז איך בעצם נהפכת לשחקן?

"הכל בגלל הסבתא שלי, הסבתא היהודייה שלי. חברה שהיתה לי עזבה אותי והייתי שבר כלי. אז מה עושים כשאתה שבר כלי? עושים סרט. רציתי לעשות סרט על סבתא שלי, שהיתה אז בת 91, אבל שבוע לפני שהצילומים היו אמורים להתחיל, אמי הודיעה לי שסבתי חולה מאוד ולמחרת עומדים לאשפז אותה ואולי היא לא תחזור כבר מבית החולים. רציתי בכל זאת לצלם אותה, גייסתי במהירות צוות, אבל לא מצאתי שחקן שיגלם את הדמות שרציתי שתופיע בסרט, אז שיחקתי אותה בעצמי. במאי הקולנוע ארנו דפלשאן ראה אותי באותו סרט, משהו בהופעתי בו מצא חן בעיניו, והוא הזמין אותי ב-1992 להופיע בתפקיד קטן בסרטו ?La sentinelle'. ארנו הוא זה שהמציא אותי כשחקן, ומהסרט הזה עברתי לסרטים נוספים".

הרבה מקריות היתה כאן.

"אינני יודע איך להגדיר זאת. זה קשור כנראה בסקרנות שהיתה לי ויש לי עדיין לנסות הכל; לנסות תמיד לעשות דברים שאתה חושב שאתה לא מסוגל לעשות. ללכת למקומות שבהם אתה נמצא בסכנה".

האם היית מגדיר את עצמך כמורד?

"לא ולא", עונה אמאלריק בנחישות כמעט חגיגית. "יש לי יותר מדי כבוד למורדים אמיתיים מכדי שאגדיר את עצמי כמורד. מה שהניע אותי ומניע אותי עדיין זה תיאבון עצום לחיים, תיאבון עצום לאנשים, שאני רוצה להכיר כמה שיותר מהם. תמיד רחשתי הערצה גדולה לאנשים שהניעה אותם תחושת חיים עצומה, כמו, למשל, הבמאים של הוליווד של פעם, כגון קינג וידור וג'ון יוסטון וג'ון פורד. מה שלמדתי במשך הדרך הוא שהדבר החשוב ביותר זה לדעת לחיות, ולחיות בעוצמה!"

יותר מדי מזל

ארנו דפלשאן, אחד הבמאים המעניינים ביותר בצרפת כיום, היה ונשאר הבמאי המשמעותי ביותר בקריירה של אמאלריק. הוא מדבר עליו בהערכה גדולה. ממנו, טוען אמאלריק, למד יותר מכל במאי אחר, בעיקר כיצד להתכונן בקפדנות לעשייתו של סרט, לתכנן הכל, אבל אז, כשמגיע זמן הצילומים, להשתחרר כך שהמאמץ שהושקע בהכנות לא יורגש עוד.

אמאלריק מודה שיחסו לעבודתו כבמאי וגם לעבודתו כשחקן הוא אנליטי, אבל האנליטיות משרתת אותו כדי שעבודתו תוכל להיות אינטואיטיבית. הוא מתכנן הכל כשהוא מביים, הכל כתוב, אבל כדי שיהיה חופשי לקלוט במצלמתו את מה שלא תוכנן מראש, את המקרי.

הופעתו של אמאלריק ב-1996 בסרטו של דפלשאן "Comment je me suis dispute (Ma vie sexuelle)" זיכתה אותו בפרס סזאר לשחקן המבטיח של השנה, ובהמשך הופיע גם בסרטיו של דפלשאן "מלכים ומלכה" ב-2004 (שזיכה אותו בפרס סזאר שני, הפעם בפרס השחקן הטוב ביותר) ו"סיפור חג" ב-2008.

אילו נאלצת כיום לבחור, מה היית מעדיף לעשות: לביים או לשחק?

"כאשר אני קם בבוקר אני חושב בראש ובראשונה על בימוי. תמיד. אבל אני מרגיש כיום בר מזל שאני יכול לעשות את שני הדברים, כי יש לי הרבה חברים שהם רק במאים והם מבלים המון מזמנם בלא לעשות כלום חוץ מלחכות שיימצא המימון לסרטם הבא. הם עובדים בערך אחת לארבע שנים. יש להם יותר מדי זמן פנוי. זה נורא".

האם מישהו כמוך, שמונע על ידי אנרגיה ועוצמת חיים, לא חשש מלהופיע בסרט כמו "הפרפר ופעמון הצלילה", שבו לכל אורך הסרט לא זזת וכשחקן יכולת להשתמש רק בעפעף של העין השמאלית שלך?

"לא. אני חושב שבמקרה של ?הפרפר ופעמון הצלילה' ג'וליאן שנאבל לא חיפש שחקן שיגלם את ז'אן-דומיניק בובי, אלא מישהו שישתף פעולה עמו במימוש הצורך שהיה לו לעשות את הסרט הזה.

"זו היתה חוויה מדהימה בשבילי לגלות מה בובי עבר במשך מסע הייסורים שלו. אני עצמי ניסיתי לא לזוז במשך היום כולו. אפילו כשהייתי צריך ללכת לשירותים, לא הלכתי לשירותים. בהדרגה התחלתי לפתח כעס נגד האנשים האחרים שהיו על במת הצילומים שכן זזים, שלא מסתכלים עליך יותר.

"אם אתה לא זז ולא מדבר, אנשים מפסיקים לדבר אתך. ואז, כעבור זמן, אתה נהפך כאילו לרואה ואינו נראה; אתה יכול להתבונן באנשים, והם מתנהגים סביבך כאילו שאתה לא קיים. באופן הזה אתה מגלה את הקומדיה האנושית בכל נפחה, ואני חושב שזו הסיבה שבובי החליט לכתוב.

"היה חשוב לג'וליאן ולי שבסרט יהיה הומור, ועוד יותר מזה היה לנו חשוב שלא להפוך את בובי לקדוש כמו באותם סרטים אמריקאיים שבהם אם מישהו לוקה במחלה או בנכות הוא ישר נהפך לאדם טוב יותר".

ואז, שנה לאחר מכן, הופעת בסרט בסדרת ג'יימס בונד. האם זו היתה שאיפה שלך?

"לא!" עונה אמאלריק, שוב בנחישות, "זה מה שיפה במשחק, שהשאיפה תמיד מגיעה ממישהו אחר שבא אליך ומציע לך תפקיד. ההבדל העיקרי בין הופעה בסרט של ארנו דפלשאן, למשל, להופעה בסרט כמו ?מינכן' של ספילברג או ?קוואנטום של נחמה' הוא הנפח של ההפקה. ככל שהנפח גדול יותר כך אתה מבוהל יותר כשחקן. אני מקבל הרבה הצעות מהוליווד אבל עד עכשיו סירבתי כמעט לכולן, כי כולן היו מטופשות. פעם אפילו הציעו לי לגלם בסרט את פרדריק שופן. אתה לא צריך אפילו לחשוב רגע כדי לדעת שזה רעיון מטופש".

האם קל לך היום להשיג מימון לסרט הבא שתביים?

"מאחר ש'מסע הופעות' זכה להצלחה בצרפת - צפו בו כחצי מיליון בני אדם - אני זוכה לכך שכשאני מגיש הצעה למפיקים, הם יקראו אותה מיד. אבל כמו שאתה בוודאי יודע, בקולנוע אתה תמיד חוזר לנקודת ההתחלה. כל סרט שאתה עושה הוא כמו סרט ראשון. אני חושב שהבמאי ז'אן רנואר הוא שאמר פעם שלתכנן הפקה של סרט זה כמו לתכנן שוד בנק. אני אוהב את ההגדרה הזאת".

האם אתה מחשיב את עצמך לכוכב קולנוע?

"אני מקווה שלא", אומר אמאלריק וצוחק. "כשאנשים עוצרים אותי ברחוב זה כדי לדבר אתי על סרט מסוים שבו הופעתי. הם לא מדברים אתי כי אני מפורסם אלא כי הם אהבו את הסרט שבו שיחקתי או את הסרט שביימתי. אני מסרב להתארח בתוכניות טלוויזיה, ואם אתה לא מתארח בתוכניות טלוויזיה שום דבר לא קורה לקריירה שלך.

"גם לא אכפת לי אם אני מופיע בסרט בתפקיד ראשי או בתפקיד קטן. לפני זמן לא רב שאלו אותי אם אהיה מוכן להשתתף ביום צילומים אחד בסרט הבא של הבמאי דייוויד קרוננברג ומובן שמיד הסכמתי. רק לראות את קרוננברג עובד! הרי יש כל כך הרבה שאני יכול ללמוד ממנו".

האם אתה מחשיב את עצמך למה שכינו בזמנו שחקן אופי?

"אני לעולם לא חושב על הדברים האלה. אני מחשיב את עצמי לאדם בר מזל במיוחד שמפחד שמשהו רע יקרה לילדים שלו (יש לו שלושה. שניים מאשתו לשעבר, השחקנית ז'אן באליבאר, ואחד מבת זוגו הנוכחית); שיתנקשו בהם או שמכונית תפגע בהם. הפחד שלי נובע מכך שזה לא נורמלי שלאדם אחד יהיה כל כך הרבה מזל. אני מפחד שאיענש על כך. זה נורא להרגיש ככה. אז אני מנסה לחיות כל רגע ולהיות טוב במה שאני עושה".



מתייה אמאלריק. חיים ויצירה מלאי עוצמה


מתוך 'הפרפר ופעמון הצלילה'. רואה ואינו נראה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו