בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולנוע | סליחה, איך מגיעים מפה לפריפריה?

כולם - פוליטיקאים, יוצרים ואנשי קרנות - רוצים לעודד עשייה קולנועית בפריפריה. עכשיו רק נשאר לדון בשאלה איפה זה יוצא בדיוק

תגובות

"עג'מי", "כלת הים", "עיניים פקוחות", "הבודדים", "ג'וליה מיה", "חמש שעות מפאריס", "שבעה", "וסרמיל", "אצבע אלוהים", "חופשת קיץ", "ציון ואחיו" ו"ביקור התזמורת" - רשימה חלקית מהזיכרון של סרטים שהופקו בישראל בשנים האחרונות ועלילתם אינה מתרחשת בלב תל אביב, המזוהה בקרב רבים כל כך עם תעשיית הקולנוע המקומית, אלא הרחק משם. כל הסרטים האלה מתרחשים במקומות הרחוקים, פיסית או נפשית, מהמרכז התרבותי של ישראל, או שגיבוריהם שייכים לאוכלוסיות המצויות בשולי החברה.

פריפריה. המלה הזאת מצליחה להסעיר מדי כמה חודשים את רוחו של פוליטיקאי זה או אחר, שנעמד לפתע על רגליו, דופק על השולחן, ודורש שחלק מתקציב הקולנוע יופנה אל ישובים שאינם העיר הגדולה, כלומר, תל אביב. שר התרבות הקודם, ראלב מג'אדלה, למשל, הפעיל את מלוא כובד משקלו כדי לקדם מהלך כזה. גם ח"כ אורי אורבך העלה הצעת חוק דומה לפני כחמישה חודשים. נדמה שזו רק שאלה של זמן עד שאותה מלה קסומה, הפריפריה, תסעיר את רוחו של הפוליטיקאי הבא.

על פניו, הדרישה הזאת נראית לא רק לגיטימית, אלא גם צודקת. באמת אין דבר משעמם יותר מתעשיית קולנוע שסרטיה עוסקים רק באוכלוסייה מצומצמת ולא מגוונת, ואין צדק בהעדפה של יוצרים תל-אביבים, על פני כאלה המגיעים ממקומות אחרים. אבל כשבאים לברר איך אפשר לתמוך בפריפריה במסגרת תקציב הקולנוע, מגלים נושא סבוך במיוחד, שהדעות עליו חלוקות ושונות.

ועדה מטעם מועצת הקולנוע קמה כבר ב-2008 כדי לבחון את הנושא, אבל לא השלימה את עבודתה. ועדה נוספת הוקמה בקיץ האחרון. מעט לפני שעזב את תפקידו לפני כחודשיים, הבטיח היו"ר הקודם של המועצה, מיכה חריש, כי מסקנות הוועדה יפורסמו עד סוף פברואר. אבל זה עדיין לא קרה.

בינתיים, בשטח, בקרב יוצרי הקולנוע ואנשי קרנות הקולנוע, מודאגים. חברי הוועדה לא מתייעצים עמם, והם חוששים שתוצאות הדיונים לא ייטיבו עם הקולנוע הישראלי. עם זאת, גם בקרבם יש דעות שונות וסותרות. "כל מה שיש לו חשיבות חברתית, תרבותית וציבורית ולא מקבל מספיק ביטוי ביצירה הקולנועית - לשם צריך להפנות את המשאבים", אומרת זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר, שהוקמה כדי לתת מענה לפער הקיים בין הרב-תרבותיות המאפיינת את החברה בישראל, לבין ייצוגה בקולנוע ובטלוויזיה. "חשוב להעשיר את המסך במה שנקרא ?החצר האחורית' של החברה הישראלית. כשאנחנו יושבים פה, בלב תל אביב, ויודעים שיש מלחמה בגבול הדרום או עיוות חברתי כלשהו, וניזונים רק מסטריאוטיפים ומהתקשורת, חשוב שיהיו יצירות קולנועיות שיעניקו עומק לדברים האלה. אבל לצערי, אצל רבים נושא הפריפריה עדיין נתפש רק בהקשר של מזרחים או אתיופים. נכון, זה חלק מזה, אבל זה רק חלק".

גיאוגרפית או חברתית?

כל דיון בנושא מתחיל בשאלה המאוד לא פשוטה, מהי פריפריה. מה ההגדרה הנכונה של המושג בהקשר של הקולנוע הישראלי? האם הכוונה להשקעה בסרטים שעלילתם מתרחשת בפריפריה, או שמא בסרטים של יוצרים שבאים מהפריפריה? "ההגדרה מאוד מעורפלת", אומר הבמאי רני בלייר, יו"ר איגוד הבמאים. "אם הכוונה לפריפריה גיאוגרפית, אני בהחלט תומך בכך. אני חושב שיהיה נכון והגיוני לחזק אותה, והייתי שמח אם היו מערבים בכך את היוצרים, כדי שייעצו כיצד לעשות זאת. מאידך, אם הכוונה היא לכוון חלק מתקציב הקולנוע למגזרים מסוימים - אתנגד לכך בתוקף. זו לא הגדרה נכונה. אי אפשר לגזור חלק מהתקציב ולהעביר אותו למגזרים חלשים, ?דורשי תמיכה', כדי לפתח את היצירה האמנותית שלהם. זו גזירה של התקציב למטרות פוליטיות, שמטרתה לאפשר לפוליטיקאים שליטה חזקה יותר בתקציב הזה".

אבל גם כשמדברים על פריפריה גיאוגרפית, כמו יישובי גבול או מקומות נחשלים, מגלים כי הגבולות הללו לא פעם מטושטשים. האם שכונת התקוה, למשל, שהיא חלק מתל אביב אך נחשבת שכונה חלשה, היא חלק מהמרכז או מהפריפריה? ובכלל, איך מחליטים מי נחשב יוצר מהפריפריה? "אני נולדתי באופקים, גדלתי במושב ישע, למדתי קולנוע בתל אביב, והיום אני גר בישע", אומר בלייר. "דורון צברי בא מערד, וארי פולמן מחיפה. מה זה אומר? שאנחנו מהפריפריה או לא?".

קרן גשר דווקא תומכת ביוצרים שמגיעים מהפריפריה החברתית והתרבותית, ממגזרים מוחלשים, אבל נווה מזהירה: "כולם נורא אוהבים לדבר על פריפריה, אבל אם משקיעים בה כסף, הסכנה הגדולה היא ללכת לפי אג'נדה מסוימת, לנסות לעשות אפליה מתקנת. חשוב לקדם יוצרים שחיים בפריפריה, אבל לא פחות חשוב איך עושים זאת. כסף ציבורי המופנה לקולנוע לא צריך להיות עבודה סוציאלית, ולכן לא צריך לתת אותו ליוצרים רק בגלל שהם ערבים או רוסים או אתיופים או חרדים. צריך ללוות את היוצרים האלה, לקחת אותם ביד לפגישות עם גופים משדרים, לעזור להם בדרך אל היצירה, לעזור בשיווק. לא צריך להתייחס אליהם כאל מסכנים,

אלא להביא אותם כחלק מהיצירה, שלא יקרה שאנחנו הפטרונים מתל אביב עושים בשבילם את העבודה. צריך לעודד אותם לעשייה, אבל גם ליצור עניין בקרב יוצרים מהמרכז - שיילכו לשם, יצלמו שם, ויביאו את הסיפור של המקומות האלה לטוב ולרע, בלי לייפות אותו".

בלייר טוען כי עידוד של יוצרים מתל אביב לצאת ולצלם סרטים בפריפריה הגיאוגרפית, עדיף על תמיכה בסקטורים מוחלשים. "מה רוצים לפתח - מערכות יצירה וקרקע יצירתית או אנשים נזקקים? בעיני הרעיון הנכון הוא להשקיע כסף, בדומה לאופן שהמיזם לקולנוע בירושלים עושה - מעניק כסף כדי שחלק מהפרויקטים הקולנועיים יקרו בירושלים. אם יחליטו כך, מפיקים מתל אביב יחויבו להפקה עם חברות הפקה מהפריפריה, וכך, בתוך כמה שנים חברות הפקה מהפריפריה יפיקו סרטים, ולא אנשים מתל אביב. כך הפריפריה מתחזקת, וכך אין איפה ואיפה במי מקבל את התמיכה, רוסים ערבים או דתיים. זו תמיכה אמיתית".

מנהל קרן הקולנוע הישראלי, כתריאל שחורי, מערער על התפישה הזאת. הקמת תשתיות הפקה בפריפריה, לדבריו, "היא משהו שלא עבד בשום מקום בעולם. ניסו לעשות זאת באנגליה, למשל, אבל אז מה שקרה זה שכל מיני חברות הפקה פתחו תיבת דואר בפריפריה, כאילו שיש להן סניף שם, וזהו. גם אצלנו זה לא יעבוד, כי זו ארץ קטנה ומטבע הדברים כל התשתית נמצאת במרכז".

מעבר לכך, הוא מזהיר, אם יחייבו את קרנות הקולנוע להשקיע שיעור מסוים מתקציבן בנושאים וביוצרים מהפריפריה, זה עלול להביא לפגיעה באיכותם של הסרטים. "באנגליה, למשל, ניסו גם לנעול כסף מתקציב הקולנוע לטובת יוצרים פקיסטאנים, ג'מייקנים וכו', ואז מה שקרה, שנתנו כסף ליוצרים שבאו ממוצא כזה, לא חשוב אם התסריטים שלהם היו טובים או לא. בצורה הזאת יוצאים סרטים נוראיים, והכסף הציבורי נזרק לפח", אומר שחורי.

זהירות עם האג'נדה

כל קרנות הקולנוע בארץ, טוען שחורי, ערכו ב-2008 בדיקה מדוקדקת של נושאי הסרטים שבהם השקיעו, מקום ההתרחשות ושפת הדיבור. "בדקנו את עצמנו, הכנו ניירות מסודרים, והוכחנו חד משמעית שבלי רגולציות ובלי שדרשו מאיתנו דבר, כ-40% מהסרטים שמאשרים בכל הקרנות הם סרטים של פריפריה. כך שאנחנו עושים מעל ומעבר גם בלי שקובעים לנו חוקים ורגולציות וקריטריונים. לכן, אני לא מבין איך זה שבכל פעם מתחילים לדון בזה מחדש. ביולי 2008 כבר הוכחנו שבלי שיעמדו לנו על הראש, אנחנו ערים, הרבה יותר מכפי שנדמה, לנושא המגוון התרבותי, ולמתן קול ליוצרים ולסיפורים מכל קצווי הארץ. בואו ניזכר, איזה סרט הוציא את הקולנוע הישראלי מהבוץ? ?חתונה מאוחרת', שהוא סרט פריפריה קלאסי, עם 60% טקסט בגיאורגית. וזה קרה בלי שעמדו לקרנות על הראש עם רגולציה בנושא הפריפריה".

הסכום שמקצה מועצת הקולנוע מדי שנה למה שנקרא "סרטים ייעודיים" (כלומר, סרטים המיועדים לקדם יצירה העוסקת בפריפריה) מסתכם בכ-2.85 מיליון שקל. אבל הוועדה שהקימה המועצה לפני שלוש שנים, בעידוד השר מג'אדלה, שקלה לקבוע כי כ-20% מתקציב הקולנוע יופנו לנושא הפריפריה, ואילו ח"כ אורבך הציע כי 25% מתקציב הקולנוע - המסתכם כיום ב-67 מיליון שקל - יועבר ליוצרי הפריפריה. "כביכול, אני אמורה לצדד בח"כים שמבקשים להקצות עוד כסף לפריפריה", אומרת נווה, "אבל אני נגד זה. אני חושבת שזו תהיה טעות גדולה. כי מי שיש לו אג'נדה, ובמיוחד ח"כים, צריכים להיות מאוד זהירים ולוודא שהם לא פוגעים בקולנוע הישראלי, בתרבות הישראלית. אני מאמינה שתפקידן של הקרנות הגדולות לחשוב איך מקדמים את הקולנוע הישראלי, נקודה. זו צריכה להיות המטרה שלהן, ולא העיסוק בקידום הפריפריה. הן צריכות להתפנות לתפקיד המרכזי שלהן, ולדעת שיש קרן קטנה יותר, שנמצאת מאחוריהן, מקדמת ודוחפת את הנושא הזה, ואם צריך - נכנסת איתם לשיתופי פעולה".

גם אם יצליחו בסופו של דבר להגיע להסכמה באשר להגדרה הקולנועית של פריפריה, מתברר שגם אז לא יסתיים הדיון. "זה לא מדע מדויק", מזהירה נווה, "ובלתי אפשרי היום להחליט על הגדרה של פריפריה שתהיה נכונה לעשר השנים הבאות. זה הרי עניין דינמי, משתנה. הקיבוצים, למשל, פתאום נהפכים עכשיו לפריפריה. כך שבחינה מחודשת של ההגדרה, מדי כמה זמן, היא קריטית".


על הקיבעון זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר, מאיימת לעזוב את תפקידה אם תקציב הקרן לא יגדל באופן משמעותי

"האופן שבו מטופל תקציב הקולנוע המיועד לתמיכה בפריפריה, מוביל לבזבוז של כספי ציבור", מזהירה זיו נווה, מנכ"לית קרן גשר לקולנוע וטלוויזיה, העוסקת בין היתר גם במתן מענה לפריפריה. לדברי נווה, מאז חוקק חוק הקולנוע יש קיבעון באופן הטיפול בנושא הפריפריה, הגורר נזקים חמורים. אם תקציבה של קרן גשר לא יגדל באופן משמעותי, היא אומרת, "כך שיאפשר קרן רלוונטית ועצמאית שאינה תלויה בחסדים", בכוונתה לעזוב את תפקידה "ולפוגג את האשליה שבקיומה של קרן פריפריה ציבורית".

כ-2.8 מיליון שקל מתוך תקציב הקולנוע מופנים כיום לתחום ה"ייעודי", כלומר לטובת הפריפריה. "מדובר בטעות שהתקבעה לאורך השנים", אומרת נווה. "לפני עשור, כשישבה מועצת החכמים וניסחה את הקריטריונים שלפיהם מחולקת העוגה התקציבית, מישהו כנראה צעק את המלה פריפריה, ומיד צבעו איזה תקציב זניח - 5% מסך התקציב של אותם ימים - וסימנו וי. אבל כיום, התקציב הזה אינו מספיק כדי לכסות אפילו חלק קטן מהנדרש, כאשר עוסקים במה שנחשב לפריפריה גיאוגרפית, חברתית ותרבותית. מדובר בחוסר פרופורציה מוחלט בין הצרכים של התחום לבין גובה התקציב ואופן החלוקה שלו".

הסכום המוקצה לתחום הייעודי נחלק כיום בין שתי קרנות: קרן גשר, שמקבלת כשני שלישים ממנו, והקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, שמקבלת את השליש הנותר. זאת, בגלל מדיניות שלפיה בכל תחום צריכות לפעול שתי קרנות לפחות, כדי לאפשר ליוצרים יותר מכתובת אחת ולעודד תחרות בין הקרנות. "זו תפישה הגיונית כשמדובר בחלוקה לז'אנרים - עלילתי, דוקומנטרי ודרמה - שלפיהם פועלות שאר הקרנות. אבל התחום הייעודי אינו ז'אנר, אלא חולש על כל הז'אנרים, וקרן שפועלת תחת אג'נדת הפריפריה היא בעלת מטרות ואופן פעילות ייחודיים. לכן, כשמדובר בתחום הייעודי, התפישה הזו מעידה על חוסר הבנה", אומרת נווה. "קרן שצריכה לקדם קולנוע עלילתי או תיעודי, לא צריכה לפעול משיקולי פריפריה, כי אם מהשיקול האמנותי בלבד. במצב זה יוצרים מהפריפריה, שלרוב צריכים בחינה מסוג אחר, סיוע פרטני וליווי מקצועי, לא מצליחים להגיע לנקודות זינוק שווה".

מכיוון שבימים אלה שוקדים במועצת הקולנוע על ניסוח קריטריונים חדשים לחלוקת התקציב, נווה מביעה תקווה שהעוול יתוקן. "אם תקציבה של קרן גשר לא יגדל באופן משמעותי, שיאפשר לה להיות קרן רלוונטית ועצמאית, שאינה תלויה בתרומות, איאלץ להחזיר את המפתחות ואז תתפרק החבילה. האשליה תתפוגג, ותתבהר העובדה שבעצם אין חיה כזו קרן פריפריה ציבורית. אני מאמינה שלא מדובר בכוונות רעות", היא אומרת, "כי אם בחוסר הבנה, ומקווה ששיקולי נוחות הקיבעון לא יעמדו חוצץ בין אנשי המועצה לבין השינוי הנדרש".


ממילא אין איפה להקרין אחת הבעיות הכאובות של הפריפריה, היא העדר בתי הקולנוע באזורים נרחבים של המדינה. אם פעם היו פזורים אולמות לאורכה ולרוחבה של ישראל, הרי שהמגמה הרווחת בשנים האחרונות, של סגירת בתי קולנוע בודדים, פגעה קשות בעיקר ביישובים בצפון הארץ ובדרומה. כיום אין אף בית קולנוע שפועל בשטח שבין באר שבע לאילת, ובאזור שמצפון לחיפה והקריות. באזורים הללו היזמים אינם מעוניינים, משיקולים כלכליים, לפתוח את המגה-פלקסים המפוארים ומרובי האולמות, וכך נותרים יישובים רבים ללא בית קולנוע במרחק סביר.

היו"ר הקודם של מועצת הקולנוע, מיכה חריש, אמר לפני כשלושה חודשים ל"הארץ" כי זה אחד הנושאים שבו מבקשת לטפל ועדת הפריפריה שהקים. בשטח, כמה מהקרנות כבר מפעילות פרויקטים שונים, שנועדו להציג סרטים ישראליים בפריפריה.

הדוגמה הבולטת ביותר היא מפעל המנויים של קרן הקולנוע הישראלי. בדומה לתיאטראות הגדולים, הקרן מוכרת מנויים מוזלים לצפייה בסרטים ישראליים לתושבי הפריפריה, ומציגה את הסרטים בהיכלי תרבות ביישוב. מדובר בהקרנות טרום בכורה, שמהוות מפגש ראשון של הסרט עם הקהל, ובדרך כלל מלוות גם במפגש עם היוצרים.

"כיום אנחנו נמצאים ב-20 יישובים בפריפריה", אומר מנהל הקרן, כתריאל שחורי. "בשנה שעברה, יותר מ-100 אלף צופים בהיכלי תרבות ברחבי הארץ צפו במפעל המנויים שלנו. אנחנו מוכרים סדרות של שישה פיצ'רים ישראליים, ביישובים כמו כרמיאל, מודיעין, יבנה, קרית מלאכי, יגור, גן שמואל ורביבים. היוצרים נוסעים עם הסרטים שלהם לכל המקומות האלה, מקרינים אותם בטרום בכורה, וחוזרים עם פידבקים. אם צריך לחזק את הפריפריה זה בדיוק במקומות האלה, בצפון ובדרום, ששם אין בכלל בתי קולנוע".



'ביקור התזמורת', 2007. רחוק פיסית ונפשית מהמרכז התרבותי של ישראל


'חתונה מאוחרת', 2001



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו