בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמה, לכלוך וחיות אחרות: שלוש תערוכות שמוצגות בימים אלה ברחבי העולם

תגובות

מוזיאון מומה (ניו יורק)

היצירות המוצגות "אקספרסיוניזם גרמני: הדחף הגרפי" הן כמו ספינות שמפליגות במלוא הקיטור אל עבר הסערה ההולכת ומחריפה של ההיסטוריה

רוברטה סמית - ניו יורק טיימס

איך אפשר להסביר את המספר היוצא דופן של האמנים הפרובוקטיביים ומנתצי מוסכמות שגרמניה תרמה לעולם האמנות במאה ה-20 וה-21? חנה הוך, ג'ון הרטפילד, מרטין קיפנברגר, ג'ון בוק - אלה רק שמות אחדים מרשימה ארוכה. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, לפחות, אפשר לזקוף זאת לזכות שיטת הלימוד שהיתה נהוגה בבתי הספר לאמנות ועודדה עצמאות, ואולי לחברה שנותרה קצת יותר נוקשה מחברות אחרות במערב.

התערוכה המסחררת "אקספרסיוניזם גרמני: הדחף הגרפי" המוצגת במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק עד 11 ביולי, היא התערוכה הגדולה ביותר שהמוזיאון מקדיש לתנועה המודרנית הראשונה בגרמניה, והיא מספרת היכן הכל התחיל. הסגנון ניצת באופן ספונטני אחרי 1905 בדרזדן ובמינכן, בקרב אמנים ששאבו השראה מהצבעים העזים והצורות המעוותות של הפוסט-אימפרסיוניזם ואחר כך הפוביזם, וכן מאמנות האיכרים ואמנות פרימיטיבית. בשנות ה-20 היא התפרצה.

מקס בקמן, 'Eden Bar', 1923

בשלב הזה הדאדאיסטים מברלין כבר הוקיעו אותה. אך בעשור הטעון שבו הבורגנים השאננים והשליטים המושחתים בגרמניה הביאו לצלילתה של אירופה לתוך מלחמת העולם הראשונה, האקספרסיוניסטים תרמו לחידוש הרעיון של אמן כמורד קולני שמספק אבחנות עוקצניות על החברה. יצירותיהם - שנראות כיום כנבואיות ומיושנות כאחד - אינן חפות מפגמים, אך אמנים מאוחרים רבים, בייחוד גרמנים, מתבססים על עבודתם.

את התצוגה אצרה סטאר פיגורה, אוצרת-שותפה להדפסים וספרים מאוירים במומה. הדגש הגדול בתערוכה מושם על הדפסים, שהאקספרסיוניסטים הגרמנים, בעזרתם של כמה אמנים אוסטרים, רוממו והפכו לשילוב של מדיום ומסר, הבולט באפקטיביות הברוטלית שלו ובמעורבותו החברתית. למרות כמה מעידות, התערוכה שופעת אנרגיה חיונית ומתפרצת, והיא מלאת חדווה, סאטירית, קודרת וטראגית לסירוגין.

היא כוללת יותר מ-250 יצירות, מתוכן כ-210 הדפסי עץ, ליתוגרפיות או תצריבים מעשה ידיהם של כ-25 גרמנים (ושני אוסטרים) מהשנים 1908-1923, ובהם ארנסט לודוויג קירשנר, קאתה קולוויץ, אמיל נולדה, אוטו דיקס ואוסקר קוקושקה, וכן וסילי קנדינסקי, בביקור ארוך שלו מרוסיה.

מלבד הדפסים יש בתערוכה ספרים וכתבי עת מאוירים וכרזות פוליטיות, וכן ציורים ופסלים - שמונעים מהצופה להתעייף מהתבוננות בדברים קטנים וממוסגרים - ביניהם הדמויות הרגישות והנפלאות של וילהלם להמברוק, היצוקות באבן, ועבודתו של קירשנר על מתח של מתבגרים, "נערה עומדת, קריאטיד (עמוד בדמות אשה)" מ-1909-1910, יצירה של עץ מגולף שהמוזיאון רכש בשיתוף נויה גלרי לפני חמש שנים בלבד.

העיצוב של פיגורה מציג אולמות צבועים בגוון שמזכיר אפור של ספינת קרב, וקירות יחידים הצבועים בצבעים עזים, מעין הד לתחריטי העץ המוקדמים של קנדינסקי, קוקושקה ומקס פכשטיין המוצגים בתערוכה. במרכז התערוכה כל 50 התצריבים הרעבתניים של אוטו דיקס מ-1924, המוצגים בכותרת הקולקטיבית "המלחמה", מבהיקים ממרומי קיר שצבעו אדום עז.

התמונות המטרידות מתזזות בין סגנונות מודרניים ובה בעת ממצים את המרב משילוב של תצריב, אקווטינטה (דפוס-שקע) ותחריט, בין השאר באמצעות השוואה חוזרת של משטחים צרובי חומצה לבשר פצוע או אדמה סדוקה. קשה לדמיין מגוון כזה של מרקם, אור, צורה, תחושה ועובדתיות-מקלקלת-תיאבון בצורה חיה כל כך בכל מדיום חזותי אחר, לרבות צילום.

התערוכה חושפת רמה אחידה למדי של כישרונות. במודרניזם הגרמני לא היו ענקים מתנשאים כמו פיקאסו או מאטיס, ולא היה סגנון שטילטל את האמנות כמו הקוביזם. אך היו בה אמנים בולטים רבים שהתמקדו באופן גורף ומפתיע בהדפסים, וזכו לעידוד מצד סוחרי אמנות, מו"לים ולמשך זמן מה גם שוק אמנות פעיל.

בדברים שכתבה בקטלוג, מתארת פיגורה את התפשטות המדיום, ומציינת לדוגמה שהאמנים הגרמנים אימצו את ההדפס (ובייחוד תחריטי עץ) בשל העובדה ששורשיו נעוצים בעבר התרבותי של המדינה. בנוסף היא מציינת שמלחמת העולם הראשונה, והמצור שהטילו בעלות הברית, יצרו מחסור חמור בקנווס ובפשתן.

וגורם נוסף: בשנים שלאחר המלחמה, באקלים הכלכלי הבלתי יציב בגרמניה, האמנות נחשבה להשקעה בטוחה; ההדפסים נמכרו במחירים צנועים יחסית ובשפע. פיגורה מצביעה על כך שבפרץ האחרון של היצירות, לפני התמוטטות הכלכלה ב-1923, האקספרסיוניסטים הגרמנים זכו לעתים קרובות לתמיכתו של אותו מעמד בורגני שמלכתחילה עורר ברבים מהם תחושת גועל ודחף אותם לפעולה.

התערוכה מוצגת על פי סדר כרונולוגי, פחות או יותר, ומתקדמת כמעט כתחרות שיט, שספינותיה מפליגות במלוא הקיטור אל עבר הסערה ההולכת ומחריפה של ההיסטוריה. יש אמנים שנושרים, כמה מהם צצים שוב וכמה לא, ואחרים מצטרפים באמצע הדרך.

כמעט כל המוצגים לקוחים מאוסף המוזיאון, דבר שמפריך את האמונה הרווחת (והמובנת) שגורסת שהמוזיאון מתייחס אל תחילת המודרניזם כאל תופעה צרפתית בלבד. כדאי להציג עוד מהיצירות האלה ולעתים קרובות יותר; היקפה של התערוכה מעלה שוב את העובדה המאכזבת שהרחבת המוזיאון ב-2004 לא היתה מספקת.

היצירות המוצגות כאן הן רק חלק זעיר מאוסף המוזיאון, המכיל כ-3,200 יצירות מהאקספרסיוניזם הגרמני על נייר - שרובם המוחץ הדפסים. נוסף על מעלותיה הרבות, התערוכה "האקספרסיוניזם הגרמני" מעוררת תקווה לראות עוד מהדבר האמיתי.


מוזיאון "Welcome Collection" (לונדון)

התערוכה "טינופת: המציאות המלוכלכת של החיים היומיומיים" מנסה לעשות סדר בשפע הלכלוך, הזוהמה, הרפש והאשפה שאנחנו מייצרים

אליס רוסתורן | ניו יורק טיימס

טינופת, לכלוך, זוהמה, סחי, רפש, פסולת, אשפה, זבל, ג'אנק, גועל, שופכין, מק, סיאוב, ריקבון. למרות הדחייה שהם מעוררים, הדברים שאנחנו בדרך כלל מעדיפים לא לראות, לא להריח ולא לגעת בהם עומדים במרכז תערוכה מסקרנת. התערוכה "טינופת: המציאות המלוכלכת של החיים היומיומיים" מוצגת ב"Welcome Collection" בלונדון עד 31 באוגוסט, והיא בודקת את יחסה המשתנה של החברה ללכלוך ולפסולת בלתי רצויה נוספת במהלך השנים.

מוטיב משנה בתערוכה הוא תפקיד העיצוב כמסייע להתמודדות עם הלכלוך: מצינורות הניקוז, בורות השפכים ותעלות הביוב של בבל העתיקה ועד ערימות הזבל במדמנה בעלת השם ההולם "Fresh Kills" (הרג טרי) שבסטאטן איילנד בניו יורק, המתנשאת לגובה שעולה על פסל החירות. זה נושא ראוי, שכן בימים אלה משתנות באופן דרמטי ציפיותינו מהאופן שבו העיצוב צריך להנחות אותנו מה לעשות בלכלוך, בזבל ובשפוכת וכן הלאה.

תצלום מאתר הפסולת 'Fresh Kills' שבסטאטן איילנד בניו יורק

מאז המהפכה התעשייתית ניסו המעצבים למצוא דרכים להיפטר מזבל ופסולת - כדי ששאר העולם יוכל לשכוח מקיומם - ורוב הזמן עשו זאת מבלי להקדיש מחשבה להשלכות. הרשלנות הזאת גרמה נזק רב, שבעטיו האתגרים המזומנים להם כעת הם לתקן אותו ולמצוא דרכים בטוחות ויעילות יותר לטיפול בפסולת שאנחנו מייצרים. לאחד מכל שלושה אנשים עדיין אין תנאי היגיינה בסיסיים, לאחד משמונה אין מים נקיים, ושכונות העוני של ערים כגון מומבאי, לאגוס וניירובי שורצות מחלות מידבקות.

הקונצפט שלפיו הלכלוך הוא רע והניקיון טוב נצרב בדת, בפילוסופיה, בפולקלור ובאמונות הטפלות זה מאות בשנים. פרנסיס בייקון אמר "הניקיון קרוב לאלוהים", וקשר פיסי ללכלוך היה לאורך ההיסטוריה נחלתם של פועלים קשי יום, רובם נשים ובמקרים רבים מהגרים (טוני סופרנו, שהגדיר את עיסוקו כ"מנהל בתחום פינוי הפסולת", הוא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, וגם הוא הרוויח את רוב כספו ממקורות אחרים).

קייט פורד, אוצרת התערוכה, טוענת בדבריה בקטלוג שהדחייה שאנו חשים כלפי לכלוך נובעת מהקשר בינו לבין הפרשות, ריקבון של גוף מזדקן, מוות ונושאי טאבו אחרים. עד המאה ה-18 חיו רוב האנשים, גם העשירים שבהם, במה שכיום היינו מחשיבים כזוהמה מסוכנת. הרחצה נחשבה כמסוכנת לבריאות. את הבגדים כיבסו רק לעתים רחוקות, ובתים ומקומות ציבוריים נוקו מלכלוך רק מטעמי אסתטיקה.

הגישה השתנתה כשהחידושים הרפואיים ביססו את הקשר בין לכלוך לבין מחלות, אף שזה קרה רק לאחר כמה ניסיונות כושלים. בסוף המאה ה-18 ייצרה המהפכה התעשייתית כמויות חסרות תקדים של לכלוך ואשפה. התערוכה מציגה את התפקיד המכריע שמילאו לכלוך וניקיון קיצוניים בסביבות אורבניות שונות בנקודות זמן מסוימות בהיסטוריה, ואת האופן שבו המעצבים מתמודדים אתם, הן באמצעות הסדרת דרכים לסילוק הפסולת והן בעיצוב מתקנים לניקוי הגוף והסביבה.

פולחן דתי

הכול התחיל בעיר דלפט שבהולנד, בסוף המאה ה-17. רוב המקומות האחרים היו אז מלוכלכים, אך דלפט היתה ידועה בניקיונה. עקרות הבית - או המשרתות שלהן - הקדישו שעות רבות כל יום לטאטוא, לקרצוף ולמירוק. מניעיהן היו דתיים בחלקם: בית נקי נתפש אז כמוסרי יותר. אך הן גם הושפעו מגילויו של סוחר בדים שנעשה למיקרוביולוג, אנטוני ואן ליוונהוק, שתיעד את ההתגלות הראשונה של חיידקים.

התערוכה עוברת ללונדון ב-1854, אז הביאה התפרצות של מחלת הכולרה למותם של 500 איש באזור סוהו, ועוררה חקירה ציבורית בתנאי התברואה של עיר שהיתה ידועה בזיהום האוויר שבה, בערפיח ובמזבלות ענק, כגון "גרייט דאסט היפ" בקינגס קרוס, שבה מטאטאי הרחובות מכרו אשפה כדי להגדיל את פרנסתם.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 עיצב ג'וזף ליסטר, חלוץ הניתוחים הסטריליים, את בית החולים המלכותי בגלזגו כמופת לניקיון וליעילות. בתחילת המאה ה-20 תערוכות התברואה שנערכו בעיר דרזדן שבגרמניה ב-1911 וב-1930 תרמו רבות להגברת המודעות הציבורית ליתרונות ההיגיינה. הצלחתן הובילה לפתיחת מוזיאון התברואה, אך כשעלו הנאצים לשלטון הם גייסו את שיטותיו לתעמולה לטוהר הגזע.

אחת מנקודות החוזק של התערוכה היא סירובה להירתע מההיבטים השליליים של תוכנה: מהתגובה הלא נאותה לטרגדיית הכולרה של לונדון ב-1865 ועד ההשתלטות הנאצית על מוזיאון התברואה. אך היא גם מדגישה נקודות חיוביות בלתי צפויות. הלכלוך, אחרי הכל, ניחן גם בתכונות מרפא, למשל הצורות החדשות של אנטיביוטיקה שהתגלו בשפכים. הלכלוך גם מילא תפקיד סמלי בפולחנים דתיים. אחד מהם הוא החג של בני דת ההינדו, דורגה פוג'ה, שבו מכינים בובות של האלה פורגה מעפר, מקש ומחומר שנלקחים מגדות הנהר גנגס שבכולכתה. בסוף הפסטיבל משליכים את הבובות אל הנהר ומותירים אותן שם להירקב ברפש שממנו באו.

הלכלוך נעשה גם סמל בלתי צפוי אך מהימן בהחלט לחוסן כלכלי. הנפח והמגוון של האשפה שמייצרת מדינה נחשב ל"ראייה אפרורית לקידמה תעשייתית וכלכלית", כפי שטוענת פורד בקטלוג. הוא הדבר ביחס לחברות ולאנשים פרטיים.

אך ההנחה הזאת מופרכת כעת בשל המחירים האנושיים, הסביבתיים והכלכליים הנוסקים של יחסנו הרשלני כלפי הפסולת בעבר. התערוכה מסתיימת בדוגמה מבחילה במיוחד מתוך "Fresh Kills". המקום שבעבר היה המדמנה העירונית הגדולה בעולם משתרע עכשיו על שטח שגודלו כמעט פי שלושה מסנטרל פארק בניו יורק, אך רבים מתושבי העיר שהפסולת שלהם מגיעה לשם אינם מכירים אותו. תושבי סטטן איילנד האומללים אינם יכולים להתעלם מהצחנה המחליאה. המדמנה נסגרה ב-2001, וכיום מקימים באתר פארק.

זהו סיום הולם לתערוכה ותזכורת קודרת לכך שה"קידמה" כבר אינה יכולה להימדד אך ורק על פי כמויות הפסולת שאנחנו משליכים, אלא היא נקבעת על פי הרגישות והמחשבה של הטיפול בהן.


מוזיאון ויקטוריה ואלברט (לונדון)

לחיות למען מיצוי הרגע, ולא לדחות שום הזדמנות לחוות תשוקה. אלו היו עקרונות התנועה האסתטית, שתערוכה של אמניה מעוררת גם היום תחושה קלאוסטרופובית

פיונה מקארתי | גרדיאן

מה היתה התנועה האסתטית? התערוכה "פולחן היופי", המוצגת כעת במוזיאון ויקטוריה ואלברט, מבקשת לענות על השאלה הזאת. התערוכה כוללת פרחי נימפאות וחמנית, כלי חרסינה לבנים וכחולים, סמלים של זרם אמנותי מרהיב בפרטיו, זוהר בגימורו וגובל בדקדנס. אפילו למעריציה, התנועה הזאת יוצרת תחושה קלאוסטרופובית.

התנועה האסתטית החלה את דרכה בשנות ה-60 של המאה ה-19 בסטודיות ובבתים של קבוצה רדיקלית של אמנים ומעצבים ובהם ויליאם מוריס ודאנטה גבריאל רוסטי. אלה היו מהפכנים צעירים וזועמים שבחנו סגנונות חיים חדשים וקראו תיגר על אמות המידה העיצוביות המחרידות של תקופתם כפי שנחשפו ב"תערוכה הגדולה" ב-1851.

בשני העשורים הבאים כבשה לה התנועה האסתטית מעמד מבוסס ומשכה אליה אדריכלים, אמנים, משוררים, מבקרים ופילוסופים שיצרו יחד תנועה המתמקדת ביופי צרוף. התנועה האסתטית עמדה בניגוד חריף לחומרנות הגסה של בריטניה במאה ה-19. "אמנות למען האמנות", זו היתה קריאת הקרב שלה, סיסמה שיצר המשורר הצרפתי תיאופיל גוטייה.

פרדריק לייטון, avonua

התנועה האסתטית התפשטה במהירות ובתחושת התרגשות חורשת מזימות המזכירה את תנועות האמנות הרדיקלית של שנות ה-60. אמיליה ברינגטון, כותבת הביוגרפיה של פרדריק לייטון, ממנהיגי התנועה, מגדירה את ה"שיגעון" בצורה נפלאה: "ברן-ג'ונס צייר אותה, קייט ווהן רקדה אותה, מטרלינק כתב אותה, ה'סולס' (?נשמות') ניסו לחיות אותה (במידה מעטה של הצלחה), ההומוריסטנים הגחיכו אותה, פשוטי העם זלזלו בה בטענה שהיא מדכדכת ולא יפה לבריאות".

בראש וראשונה היתה זו תנועה של ציירים. התנועה האסתטית נאבקה באמנות הפופולרית האנקדוטלית, הסנטימנטלית, הצדקנית והמוסרנית של הוויקטוריאנים. היה לה חלון ראווה מיוחד משלה, גלריה גרוסוונור ברחוב בונד, שנפתחה ב-1877. הגרוסוונור היתה חוויה חושנית בפני עצמה, בעיצוב מפואר של ציפויי זהב ושיש משובץ וקירות בגוני ירוק-וצהוב משיים שנעשו לשם נרדף לתנועה והחמיאו ליצירותיהם של האמנים הכוכבים של התנועה - ג"פ ווטס, ג'"מ ויסלר, אלברט מור ובמיוחד אדוארד ברן-ג'ונס.

אחד הדברים המלהיבים בתערוכת "פולחן היופי", שתוצג עד 1 ביולי, הוא הכינוס מחדש של רבים מהציורים שנחשבו אז לשנויים כמחלוקת. גלריה גרוסוונור הציגה את התערוכות הנחשבות ביותר בלונדון ונהפכה למקום התכנסות אופנתי. קרבתה של הגלריה לאקדמיה המלכותית הניבה דעות מקוטבות באשר לטכניקות ולמטרות של האמנות. לאחר התערוכה הראשונה בגרוסוונור השתלח רסקין בהתקפה מפורסמת בוויסלר, וטען נגדו שביקש 200 גיני תמורת "הטחת דלי של צבע בפרצופו של הצופה". אוסקר ויילד בחר במסיבת הפתיחה של הגרוסוונור כבמה להופעתו השערורייתית הראשונה בלונדון בחליפה שעוצבה במיוחד בשבילו בהשראת קווי המתאר והצבע של צ'לו.

פולחן היופי חרג מעבר לתחומי הגלריה. אחד מיסודות התנועה האסתטית היה העיקרון שהאמנות אינה מחויבת להישאר בגבולות הציור והפיסול ולהיכנע לערכים השקריים של שוק האמנות. הפוטנציאל לאמנות מצוי בכל מקום, בבתים ובמבני ציבור, בפרטים של האופן שבו אנחנו בוחרים לחיות את חיינו.

למבקרים בתערוכה בוויקטוריה ואלברט לא כדאי לוותר על ההזדמנות לשחזר את חוויית ארוחת הצהריים או שעת התה ב"חדר האוכל הירוק", שהוזמן ב-1865 מחברת העיצוב של ויליאם מוריס בידי מה שהיה אז מוזיאון דרום קנזינגטון כחלק מקומפלקס חדש של מסעדות. חדר האוכל הירוק תוכנן להיות מקום קסום שלקוחותיו ירגישו בו כאילו נכנסו לפינה מוצלת ומסתורית ביער או לחדר סודי בארמון מכושף, כפי שמתואר באחד משיריו של מוריס עצמו.

חנויות שהתמחו בתחום צר נפתחו כדי לספק חומרים לתנועה, שהושתתה על יסודות הבחירה האינדווידואלית. מבקרת האמנות ג'וליה קרטרייט תיארה ביומנה את תענוגות הקנייה בחנות מוריס ברחוב אוקספורד, החנות החביבה עליה: "בכל פינה יש דברים מקסימים, כלי חרס פרסיים, וילונות וקישוטי קיר מכל סוג, שידות ושטיחים, והתאהבתי בטפט חמנית בארבעה פני וחצי ליארד".

החנות ליברטי, שהיתה החנות הגדולה ביותר של התנועה האסתטית וחנות כלבו ראוותנית, הוקמה ברחוב ריג'נט ב-1875 בידי היזם ארתור ליברטי, והציגה בפני הקונים הלונדוניים מגוון עצום של חפצים ופריטי טקסטיל שיובאו מהמזרח התיכון ומיפאן. ליברטי היתה הגרסה המסחרית של התנועה האסתטית. החנות רשמה את הצירוף "ארט פבריק" (בד אמנותי, בד מצויר) כסמל מסחרי. היא החזיקה סטודיו לאמנות ולתלבושות היסטוריות, שהתמחה בשמלות מתנופפות בסגנון פרה-רפאליטי ובהשפעת ימי הביניים בצבעים מעושנים. כל לקוחה היתה יכולה להיראות כמו ג'ייני מוריס בתמונת דיוקן של רוסטי, בשמלה בגוון כחול עמוק.

בעקבות ליברטי צצה שורה של חנויות קטנות יותר וניסיוניות יותר של "רהיטי אמנות". כמו שלל חנויות העיצוב הסקנדינבי הקטנות שצצו בבריטניה בשנות ה-60, כמה מהם פרחו אך רובן נסגרו בתוך זמן קצר יחסית.

לתנועה היה חוג תומכים אינטלקטואליים. אם ויילד, "כוהן הסטייל הסלבריטאי הראשון", היה הפנים הציבוריות של התנועה האסתטית, כפי שטוען אוצר התערוכה במוזיאון ויקטוריה ואלברט, סטיוון קאלוויי, הרי שהוגה הדעות שלה היה וולטר פאטר. פאטר, מרצה באוקספורד, רווק נועז שהתמחה בחקר הרנסנס, היה רחוק מלהיות אסתטיקן מוחצן בעצמו, אבל נעשה לדובר המוערך של התנועה האסתטית.

דברי הסיכום לספר המאמרים שחיבר על הרנסנס וראה אור ב-1873 נחטפו ונוכסו בידי התנועה בשל הלהט שבו פאטר מציג את הפילוסופיה של היופי. יש לחיות למען מיצוי הרגע. אין לדחות או לוותר על שום הזדמנות לחוות תשוקה יוצאת דופן. "לבעור תמיד בלהבה חזקה, כמו אבן יקרה, לשמר את האקסטזה הזאת, זה פירושה של הצלחה בחיים".

האם התנועה האסתטית הניבה משהו בעל ערך? מובן שכן. פולחן היופי התערער אמנם בשל משפטיו של ויילד ב-1895 ובשל מעצרו בבית הסוהר לאחר מכן, אירועים שהצדיקו את החשדות הגרועים ביותר של הציבור ביחס לעבריינות המינית המובנית בתנועה. אך לאמיתו של דבר זה היה רק כתם קטן בתנועת האמנות והעיצוב הבריטית המתקדמת מבחינה חברתית, שצברה כוח בסדנאות המלאכה ובערי הגנים החדשות של תחילת המאה ה-20.

ביסודה, התנועה האסתטית היתה תנועה מהפכנית, והמטרה שהציבה לעצמה, להחדיר את היופי לחיי היום-יום, היתה עדיין מלאת חיוניות בפסטיבל בריטניה 1951, כשממשלת הלייבור של קלמנט אטלי עשתה ניסיון עז להביא את האמנות לעם בקנה מידה ענקי. החיפוש אחר היופי המובנה ביוזמתו של מעצב ויצרן הרהיטים טרנס קונרן, להביא את העיצוב האיכותי אל החנויות העממיות, יבלוט לאלה מאתנו שזוכרים את הביטאט בגלגולו המוקדם והטהור יותר. עכשיו יותר מתמיד יש בידינו הכוח והידע לקבל החלטות מושכלות ביחס לדברים שהיינו רוצים לראות סביבנו ביום-יום, מבחינה אסתטית ומוסרית כאחד. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו