תן למוזות קצת לרעום: נפתלי אלטר לוקח פסק זמן מהקולנוע ומוציא אלבום בכורה

אם נפתלי אלטר היה יכול לחזור לצומת שבו עמד אחרי השירות הצבאי, הוא היה בוחר במוסיקה במקום בקולנוע. 40 שנה אחרי ההחלטה ההיא, שלא מנעה ממנו לחבר שורה של לחנים שנצרבו בפסקול הישראלי, הוא מנסה שוב

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

לפני כמה שנים, כששימש מנהל מחלקת הדרמה של רשת, פגש נפתלי אלטר את הסופר אשכול נבו. זה קרה כשנעשה ניסיון להפוך את הספר "ארבעה בתים וגעגוע" לסדרת דרמה, והשניים הכירו והתחברו. כשנבו סיפר לאלטר שהוא כותב גם שירים, אלטר ביקש לראות אותם. אחד השירים, "נסיעה", התחיל כך: "זה שיר נסיעה אחרי שנים שלא נסעתי/ אחרי יותר מדי זמן שהייתי מקצוען/ שהייתי נאמן/ שהייתי, לא הייתי/ זה שיר נסיעה אחרי שנים שרק חניתי/ אחרי יותר מדי זמן שהייתי מיומן".

"השיר הזה, בפשטות שלו, אמר דברים שתיארו את מה שאני בעצמי הרגשתי באותו זמן. ממש נפל נכון", אומר אלטר. "בעיקר המשפט 'אחרי שנים שרק חניתי'. הוא תפס אותי חזק, הביא לי תיאבון לכתוב שירים".

השירים אכן נכתבו, והשבוע יוצא אלבום הבכורה של אלטר. הוא נקרא "נסיעה", כשם שירו של נבו שגם פותח את האלבום, והוא מסמן תפנית בקריירה האמנותית של אלטר, שאמנם כתב לא מעט לחנים שנצרבו בפסקול הישראלי ("עוד חוזר הניגון", "יונתן סע הביתה", "תן לשים ת'ראש על דיונה", "טוליק" ואחרים), אבל ידוע בעיקר כקולנוען. עכשיו, בגיל 63, הוא עושה את צעדיו הראשונים כזמר, ולא כתחביב צדדי אלא כעיסוק מרכזי, מלא תשוקה. הניגון חזר, גם אם אלטר מעולם לא זנח אותו לגמרי. "זאת מהפכה גדולה. כאילו שאמרתי: עכשיו אני הולך לשחק כדורסל", הוא אומר וכעבור שתי שניות מוסיף: "סלים נמוכים".

המשפט "אחרי שנים שרק חניתי" תפס חזק את אלטר, מפני שכך הוא הרגיש אחרי כ-15 שנים שבהן ניהל מערכות מורכבות ועתירות תקציב כמו הקרן לעידוד קולנוע ישראלי, מחלקת הדרמה של הוט ומחלקת הדרמה של רשת. "זאת היתה עבודה שאף פעם לא נגמרה. 7-24", אומר אלטר. "כל הזמן קראתי תסריטים. אני חושב שקראתי הכי הרבה תסריטים בארץ. היחס בין הטובים לרעים הוא בערך 1 ל-70, אבל קראתי את כולם עד הסוף, גם את אלה שהיה ברור כבר בעמוד השלישי שלא ייצא מהם כלום. טריפו כתב פעם מכתב למבקרי קולנוע ושם הוא אמר: זה אותו מאמץ לעשות סרט רע וסרט טוב. הבן אדם השקיע את כל מה שהיה לו. אז אין לו כשרון, אז מה. הוא באמת נורא השתדל.

"שלא ייווצר הרושם שאני מתלונן", ממשיך אלטר. "לא היה רגע דל. זה אולי לא היה עיסוק ממש יצירתי, אבל זאת היתה עבודה שבסופה יש יצירה, והרגשתי סוג של שותפות, והיה לי חשוב למצוא את האנשים המוכשרים ולקדם אותם. אבל היה בזה הרבה לחץ ושחיקה ואחריות על סכומי כסף גדולים. אני יכול לומר שמהרגע שהייתי מכבה את האור ועד שהייתי נרדם היו חולפות לפעמים שעתיים של מחשבות ומתחים. זה היה מתיש ומכלה".

המוסיקה עזרה לאלטר להתמודד עם הלחץ. "אחרי יום מלא דרמות הייתי מגיע לחדר שלי, סוגר את הדלת, שם אוזניות ומנגן", הוא מספר. "זה היה שילוב של הנאה גדולה וסוג של תרפיה. אם לא הייתי עושה את זה הייתי צריך טיפול".

אז המוסיקה היתה שם תמיד, אבל קרן האור שלה - זה הדימוי שבו אלטר משתמש - החלה להבהב בחוזקה כאופציה של התחדשות אישית ומקצועית רק לפני כשנתיים. זה היה שילוב של כמה גורמים: השחיקה המתמשכת של משרות הניהול וקריאת התסריטים, שהגיעה בסופו של דבר לנקודת אל-חזור; הלחנת השירים בעקבות המפגש עם אשכול נבו; ועוד דבר שקשור למשפחתו של אלטר. בתו, הזמרת רוני אלטר, עמדה לקראת הוצאת אלבום הסולו הראשון (והנהדר) שלה, ואלטר אומר שבצורה לא מודעת הוא חיכה שזה יקרה כדי להרשות לעצמו להיכנס במלוא הכוח למגרש המוסיקלי. "אני חושב שזה הסדר הנכון", הוא אומר. "רוני היתה צריכה להוציא תקליט ולעשות את צעדיה הראשונים, עם כל הקושי שבדבר. יש משהו בזה. זה לא היה מתוכנן, אבל זאת היתה הדרך הנכונה".

אבל האם זה לא מאוחר מדי? אלטר יחגוג בעוד כמה חודשים את יום הולדתו ה-64, הגיל שסימל את תחילת הזיקנה בשביל הלהקה שהגדירה את הדור שלו. נכון שעברו מאז כמה עשורים ו-65 זה ה-50 החדש, ובכל זאת, האם אלטר לא מרגיש שיש כאן איזו בעיה?

"בניגוד לרוני, שאצלה הרבה מונח על הכף, אני לא באמת מתחיל קריירה. אני יכול לבלות, ליהנות מזה", הוא אומר בחיוך. "חוץ מזה, העניין של הגיל, אני במלוא הכנות לא מרגיש אותו. יש לי ארון מלא בטי-שירטים וג'ינסים. בכלל, העולם שממנו אני בא, עולם הקולנוע, אנשים לא באמת מתבגרים בו. התחושה היא תמיד 'מה אני אעשה כשאני אהיה גדול. עכשיו אני עושה סרט, אחר כך מי יודע'".

פלאשבק. יותר מ-40 שנה לאחור. איש צעיר, בן 20 וקצת, מתלבט מה לעשות עם חייו. הוא יודע שהוא יעסוק באמנות, אבל האם כדאי לו לבחור במוסיקה או בקולנוע? הוא חבר בלהקה שמנגנת פופ אוונגרדי. קוראים לה "המתקוממים". ארבעה בחורים צעירים וזמרת מבוגרת מהם בהרבה שמספרת שהיא שרה פעם לפני השאח האיראני. הוא מנגן באורגן, לא משתתף בכתיבת השירים. הלהקה מוציאה תקליטון ובזה זה נגמר. אז במה הוא יבחר - קולנוע או מוסיקה?

"בחרתי בקולנוע לא בגלל שבקולנוע אפשר להתפרנס, אלא בגלל שלא רציתי להיות במצב שאני אצטרך לעבוד במוסיקה. יכולתי להגדיר לעצמי אז, במנטליות של מי שגמר צבא, שאני לא רוצה לעשות ג'ינגלים למשל. מוסיקה היתה החלק הקטן והטוב והאותנטי שלי. וקולנוע זה הרפתקה של 100 אנשים, שבה אתה תמיד חלק ממערכת גדולה. זה מלחמה יותר מכל דבר אחר".

ובחרת במלחמה.

"כן. היה לי פחד שאני אבחר במוסיקה ואתגלגל לעשות דברים שלא קשורים לאמנות. כי מוסיקה היא המתנה. אם יש אלוהים, זה מגיע משם. מוסיקה זה משהו שבאמת נוגע בחלק מהאנשים והאנשים האלה הם בני מזל".

אתה אחד מהם?

"כן, בי זה נגע. ודאי שנגע. אני לא מדבר על הנפח של זה. יש לי פרופורציות, אני יודע את המקום שלי. אבל זה נגע בי, ואם הייתי יכול לחזור היום לצומת שבו עמדתי אחרי הצבא, הייתי נשאר במוסיקה".

ההבנה הזאת הולכת אתך הרבה זמן?

"די הרבה זמן. אם הייתי יותר אמיץ ובטוח בעצמי הייתי בוחר לעשות רק מוסיקה, ואז הייתי מן הסתם אוכל חרא ועושה גם דברים שלא הייתי רוצה לעשות. תמיד יש את השאלה הזאת: אם היתה לך אפשרות לשנות את חייך, מה היית עושה אחרת? אז בזהירות רבה אני אומר: הייתי מתעקש על המוסיקה. אבל אז לא הייתי עושה את השינוי הדרמטי הזה בגיל 63. בכלל, כל עכבה לטובה".

אלטר נסע ללונדון, למד שם קולנוע וכתב מוסיקה לסרטים של כמה מחבריו ללימודים. זמן קצר אחרי שחזר לישראל והחל להתברג בתעשיית הקולנוע המקומית, הציע לו אושיק לוי להלחין שיר של יהונתן גפן שהתבסס על חוויות מלונדון שאלטר בעצמו היה נוכח בהן. "'יונתן סע הביתה' היה הניסיון הראשון שלי להלחין משהו", אומר אלטר.

לא רע בשביל שיר ראשון. אתה חושב שהלחן יצא כל כך מוצלח כי הכרת היטב את ההוויה שהשיר תיאר?

"כן, זה חלק מהעניין. כשהוא כתב 'האנשים בריאים אבל השמש שם חולה', ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. או המשפט הפותח, 'עיר גדולה בלי חיילים'. רק אנחנו יכולים להבין את זה. 'קח מתנה קטנה לילד'. תראה איזה ילד יצא לו".

אלטר לא הלחין הרבה, אבל אחוזי הפגיעה שלו היו מעוררי התפעלות. זמן קצר אחרי "יונתן סע הביתה" הוא הלחין את "עוד חוזר הניגון". נדרשות לו כמה שניות כדי להיזכר מי שרה את השיר במקור ("איך קראו לה... גל... נירה גל"), ולא מפתיע לשמוע שהוא אוהב מאוד את הגרסה של ברי סחרוף לשיר. "אי אפשר להישאר שווה נפש לביצוע הזה", הוא אומר. "הוא צבע את השיר בצבעים אחרים לגמרי. אני שמח כמובן שאנשים מתחברים לשיר בזכות הביצוע הזה, אבל אני חייב להגיד שאני לא מרגיש שותף. להיפך, די מרוחק. נכון שברי שר את המנגינה שאני כתבתי, אבל ההדגשים שלו כל כך אחרים, הדגשים שאין לי אותם כי הוא קודם כל רוקיסט. פגשתי אותו אחרי שהשיר יצא והוא היה נרגש לפגוש אותי. מאוד משונה. בירכתי אותו על הביצוע והוא אמר לי שזה מרגיש לו כמו שיר שהוא כתב. אני מבין אותו. אותו דבר קרה לי ממש עכשיו כשביצעתי בהופעה את 'עננים שחורים' של עמיר לב".

מאמצע שנות ה-70 ובמשך שנים ארוכות אלטר עבד בצורה אינטנסיבית מאוד עם אסי דיין. "זאת היתה תקופה מוצלחת מאוד לשנינו", הוא מספר. "נהנינו ובילינו והגענו למצב שיכולנו לעשות כל מה שרצינו. עשינו איזה עשרה סרטים ביחד, כש'גבעת חלפון' מרחף מעל הכל. בתקופה הזאת הייתי עם אסי כמעט יותר מאשר עם ילדי ואשתי".

באלבום החדש יש ארבעה שירים של דיין ("עכשיו שירים", "אנשי המאדים", "פוטורומן" ו"במקום הזה") והם מזכירים איזה כותב טקסטים נפלא הוא. "אין יותר מדי שירים של אסי שהולחנו, ואת רובם אני הלחנתי", אומר אלטר. "אני חושב שהוא כותב גאוני. הוא מזכיר לי את אבידן בשבירת המחסומים, בכוח של המלה. הראש שלו כל כך מדויק, כל כך עשיר. אבל השירים של אסי לא מחכים להלחנה, כי אין בהם משקל וקצב. חלק מהם לא נראים בהתחלה כמו שיר, אלא כמו חצי סיפור. אז אני מתחיל להלחין אותם, וכשאני נתקע אני בא לאסי ואומר 'יש בעיה עם המלים האלה'. ואז אנחנו מדסקסים את הדברים ומשנים את השיר כך שאפשר יהיה להלחין אותו. זה לא היה עובד אם לא היינו חברים" (בימים אלה אלטר מחבר מוסיקה לסרט חדש של דיין, "ד"ר פומרנץ". "זה על פסיכיאטור שבעצם צריך להיות מטופל", הוא מספר. "הוא גר בקומה 12 והוא מתחיל להשכיר את הדירה שלו למתאבד פוטנציאלים. הראש של אסי").

לומד לנשום

בניגוד לשיריו הישנים, שהיה בהם רוחב יריעה מלודי מסוים, נדמה שהשירים החדשים (או החדשים יחסית) של אלטר חותרים לצמצום. הם לא דלים בכלל: יש בהם כמעט תמיד שילוב מרתק של נינוחות ואינטנסיביות. אבל תכונת היסוד שלהם היא המינימליזם. "אני חושב שהיכולת לצמצם נובעת מביטחון עצמי", אומר אלטר. "מהידיעה שיש לך דבר מה להגיד ושבשביל לומר אותו אין צורך במהומות ובזיקוקים. כשאני מלחין שורה כלשהי, ברגע שנוצר חיבור בין הטקסט למוסיקה, חיבור אמיתי - ואני לא יכול להגיד איך אני שופט את זה - אני ממשיך הלאה. אני לא מנסה לחפש בכוח עניין מוסיקלי, שזה דבר שכמובן אפשר ליהנות ממנו. ברגע שעברתי את השורה והיא טובה לי, אני ממשיך. לא צריך עוד דברים".

השילוב בין שקט פנימי לבין אינטנסיביות, שקיים בלחנים של אלטר, מאפיין במידה רבה גם את השירה שלו באלבום החדש (שהופק על ידי יהוא ירון). "אני יודע שאני לא זמר במובן המקובל, אבל אני שר היום הרבה יותר טוב מששרתי פעם", אומר אלטר. "הלכתי לרחל הוכמן (המורה לפיתוח קול של חצי מזמרי ישראל, ב"ש) ואמרתי לה: אני לא מתעתד להפוך לזמר, אבל הייתי שמח לקבל כמה עצות. היא הקשיבה לשירה שלי ואמרה: אין לך מה ללמוד אצלי. לא שאתה זמר גדול, אבל יש לך יכולות כאלה, שאם תדע טכניקה היא רק תפריע לך. מה שכן, היא נתנה לי שני טיפים: תפתח את הפה כשאתה שר, ותזכור לנשום לפני זה. זה נשמע טריוויאלי, אבל זה לא. עד שפגשתי אותה הייתי צריך להתאמץ כדי לא לזייף. עכשיו אני מבין למה. לא נשמתי. כשאני לוקח אוויר אני לא מזייף, נקודה". *

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ