בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעדת שוקה בקרית ביאליק | לראותן בלבד

שוקה בקרית ביאליק היא תולדה של מגיפת תוכניות הבישול בטלוויזיה: התפריט מנוסח להפליא, המנות יפהפיות, אבל הטעם והריח לוקים בחסר

15תגובות

יש מסעדות שאת המלים המדויקות לתיאורן יכול למצוא רק פנטומימאי. למרבה המזל, במקרה הספציפי הזה, עמד לרשותנו פנטומימאי מין המוכן. כשנכנסנו למסעדת "שוקה", מסעדת שף (נניח) בקרית ביאליק, התגלה לנו מחזה מסקרן.

המסעדה חולקה לשניים. בחלקה האחד, הגדול יותר, שדרכו נכנסנו, נערכה מסיבת פרישה לאחות מבית חולים. שולחנות מסודרים בשורות, מצגת צבעונית שהוקרנה על מסך גדול. אתם יודעים, אירוע. חלקו השני, הקטן יותר, המשיך לתפקד כמסעדה.

ואז, תוך שאנחנו מתלבטים בין נקניקיות לסיגרים, התחילה התוכנית האמנותית: רולנדה וג'וליאן שגרן. קשה אפילו להתחיל ולתאר את הסהרוריות: אנחנו יושבים במסעדה (שף, אני מזכיר) ומעבר לקיר הזכוכית הדק רולנדה שגרן נותנת - מכל הלב - את השטיקים המוכרים שלה. כשהיא סיימה להופיע, עלה לבמה ג'וליאן שגרן. אם שכחתם (ואם שכחתם, איך שכחתם?), הוא פנטומימאי. הקהל מתגלגל מצחוק. אני מניח שהוא פשוט תיאר, במלים שלו, את הסיטואציה.

וזה עוד לא הסוף. כשהורדתי לרגע את העיניים מההופעה, הבחנתי פתאום באשה בודדה ישובה על כיסא, בלי שולחן ובלי כלום, באמצע המסעדה. על ברכיה ספר עבה בשפה זרה. היא חלק מהאירוע, אבל לא משתתפת במופעים. וככה היא יושבת לה, באמצע המסעדה, זקופה על מסעד הכיסא, דמות נוגעת ללב מסרט של קוסטוריצה. סרט של קוסטוריצה? עם העיצוב של "שוקה", זה נראה יותר כמו סרט סטודנטים אלבני דל תקציב. במחשבה שנייה, זה אכן היה סרט דל תקציב, אבל לא בהכרח אלבני. כי "שוקה" היא מסעדה מעניינת מאוד.

קנוט בדוכן סביח

זו מסעדה שבמבט ראשון נראית רלוונטית למקום שבו היא שוכנת (צומת סואן על הכביש הראשי של הקריות) בערך כמו שקנוט דב הקוטב רלוונטי לדוכן סביח. זו אמורה להיות מסעדת שף, ובמובן הזה דומה שהפופולריות שלה (בפעם הראשונה שבה רצינו להגיע לא היה שולחן פנוי, בפעם השנייה המסעדה היתה מלאה עד אפס מקום) מלמדת על הלך רוח. בעיני, זו מסעדה שמשקפת את השאיפה, גם בפריפריה, לאוכל מלוטש יותר, עדכני יותר, אופנתי יותר. במלים אחרות, אוכל כמו שרואים בטלוויזיה.

הבעיה היא ש"שוקה" משקפת טעות קונצפטואלית: בגלל תוכניות האוכל בטלוויזיה, אוכל טוב יותר נתפש כעת כאוכל זוהר יותר. וכך, "שוקה" היא אולי המסעדה הראשונה שבה ביקרתי שהיא, לטעמי, תולדה ישירה של מגיפת תוכניות הבישול הטלוויזיוניות. ובאמת, האוכל בה היה קלאסי לטלוויזיה: הוא נכתב טוב ונראה טוב. אבל משאר הבחינות - בעיקר טעם וריח - לקה מאוד בחסר.

גם התפאורה (או, אולי "הסט", כמו שאומרים בטלוויזיה?) היתה קצת בעייתית, ושוב, דווקא בענין הריח. מנת הבית של "שוקה" מתוארת כך: "רק דקה - פתיח בהכנה עצמית, שתי פרוסות חזה אווז, שתי פרוסות נתח קצבים, שני מדליוני סינטה ואספרגוס טרי ברוטב יין אדום".

עכשיו נסו לתאר לעצמכם מה קורה כשאנשים מתקינים לעצמם את המנה הזאת, על גריל נייד קטן, ליד שולחנות צפופים במסעדה קטנה. בדיוק. לרגע חשבנו שנקלענו לטקס בחירת אפיפיור: משולחן אחד עלה עשן שחור ומהשני עשן לבן. למסעדה אין מערכת טיהור אוויר חזקה מספיק, והתחושה היא שאתה נמצא בדוכן לטיגון נקניקיות. בתור הנקניקייה.

תוסיפו לזה מטבח הכנות פתוח שעל משטח העבודה שלו מונחות בטטות מהוהות וקרטונים פתוחים (כשלידם, במחווה סוריאליסטית משהו, נשכח תות שדה בודד), ותקבלו מקום שהתחושה שלך (או לפחות שלי) כשאתה יוצא ממנו היא שנורא דחוף לך לרחוץ ידיים. גם מטפורית.

תפאורה אכילה

מנה ראשונה של נקניקיות מרגז ביתיות עם סלט מטבוחה, טחינה וסחוג ביתי היתה ראויה לצילום. מנה יפהפייה: ארבע נקניקיות מרגז אדמדמות, מסודרות במקביל על ערימת מטבוחה זוהרת ומעוטרות בסרטים אלגנטיים של טחינה. חבל שהתפתיתי לאכול את התפאורה, כי בו בזמן שהמטבוחה היתה סבירה, לנקניקיות עצמן היו טעם ומרקם של נר אקולוגי. אני מניח שהתיאור "ביתיות" מדויק. בטח עשו אותן באיזה בית. אבל אם ב"ביתיות" אתם נוטים להבין - כמוני - סוג של תשומת לב, של טעימה חוזרת ונשנית, של שאיפה לשלמות, אז לא זה הבית. הנקניקיות האלה היו נקניקיות מרגז שהזכירו את אלה שאתה קונה ברשתות שיווק זולות ואחר כך תוהה אם בכלל השתמשו בהן בבשר או שכל חומרי הגלם הם תוצר לוואי סודי של תעשיית זיקוק הנפט.

ממול הגיע "לחמג'ון שוקה" (בכלל, לא מעט מנות כאן מכונות "שוקה"). גם המנה הזאת תוארה באופן מגרה: לחם טורקי תוצרת בית עם בשר טלה קצוץ, קוביות עגבניות על הגריל וטחינה ביתית. מה יכול להיות רע? כלום, חוץ מהלחמג'ון. אה כן, והעניין הזה עם הטלה. עד איזה גודל הבהמה האומללה הזאת זכאית להיקרא טלה? של סוס? של סוס יאור? של מסטודון?

השאלה הזאת - אחרי שריח הכבש החזק שנדף מהלחמג'ון קצת הרתיע אותנו וגרם לכך שהשארנו את רובו בצלחת - התחדדה כשהגיעה המנה העיקרית: כתר צלעות טלה על מצע רביולי ממולא בארטישוק ירושלמי וכמהין, במרינדת ציר טלה ויין אדום (שוב, שימו לב לתיאור המנה, פנטסטי). מה שהגיע לא היה, כמובן, כתר (צלעות מחוברות), אלא ארבע צלעות נפרדות. טלה? לא התעצלתי, וחיברתי את הצלעות זו לזו כדי לראות עד כמה הן גדולות. מולי ניצב ברונטוזאור קטן. לזכותו ייאמר שהוא היה צבעוני.

הצלייה של הצלעות היתה כל כך רשלנית, שהן הזכירו את דגל פולין בשלולית בוץ. דגל פולין מורכב, כזכור, מרצועה אופקית אדומה ורצועה אופקית לבנה. כאן, מאחר שצד אחד של הצלעות ניצלה והשני לא, היה לנו פס אדום ופס חום. מקבילים כמו פרשים במסדר. אלה היו צלעות שלא קל היה לאכול, ואחרי שתיים (מתוך הארבע) החלטתי שגם לא כדאי.

שלא לדבר על זה שכשאכלתי אותן פגמתי במה שהיה מעלתן הגדולה: האסתטיקה. גם זו היתה מנה יפהפייה. הצלעות סודרו זו על גבי זו כשלמטה במקום הרביולי (לבקשתי) פירה בטטה בוהק. וזו, תופתעו לשמוע, עוד היתה מנת הבשר הטובה.

ממול הגיעה מנה שנקראת "מותן של פרה שמנה" (תגידו אתם: לא תיאור מופלא?), שהתגלתה כנתח (סינטה, אני מנחש) סר טעם במרקם שפעם היה לבשר באולמות אירועים כשרים למהדרין. זה מרקם שקשה למצוא לו מקבילה מדויקת - הקרוב ביותר, אני חושב, הוא כדור טניס אחרי ששלושה דורות לברדורים שיחקו אתו - אבל אחרי פעם אחת אי אפשר לטעות בו.

נגסנו פעם, נגסנו פעמיים. והתברר לנו שגם במנה הזאת עדיף אולי להסתפק בראייה. יצאנו - דרך מסיבת הפרישה - אל כביש הקריות ההומה. רק אז הבחנתי שמעל למסעדה יש מסך פרסומת ענק. הפרסומת שהוקרנה עליו באותו רגע היתה למכון אגזוזים. למטה, ב"שוקה", המשיך לעלות מהשולחנות עשן פרוסות האווז. "תתביישו לכם", תיארתי לעצמי את קוסטוריצה מתרעם לנוכח התמונה הזאת, "מי יקנה הגזמה פראית שכזאת?"

מסעדת שוקה - כל הפרטים והכתבות

"שוקה". העמקים 1, קרית ביאליק. טל' 9443152-057

חשבון בבקשה

לחמג'ון שוקה עם בשר טלה קצוץ ................ 25 שקל

נקניקיות מרגז על סלט מטבוחה, עם טחינה וסחוג ביתי ............................... 34 שקל

אומצת מותן פרה שמנה ............................ 90 שקל

כתר צלעות טלה .................................... 130 שקל

2 סן פלגרינו קטן .................................... 24 שקל

טיפ ...................................................... 50 שקל

סך הכל ............................................... 351 שקל



שוקה בקרית ביאליק. מסעדת שף?
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו