בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "יללה" | החברים של אלן גינזברג

הסרט "יללה" שעולה כעת בישראל מנסה להתחקות אחריה סיפורה של הפואמה הידועה של אלן גינזברג שנחתה כפצצה בעולם הבורגני של אמריקה בשנות ה-50. חברים ועמיתים משרטטים קווים לדמותו של המשורר המשפיע

תגובות

כשהופיע אלן גינזברג בערב קריאה בגלריה סיקס בסן פרנסיסקו ב-1955 הוא היה משורר זועם שיצירותיו טרם התפרסמו, איש שמתקרב ליום הולדתו ה-30 בתחושה שהזמן אוזל. המשורר גארי סניידר ניבא שהערב יהיה "פצצה משוררית". הוא צדק, אבל למען הדיוק הפצצה היתה שירית - הפואמה "יללה" שכתב גינזברג, אפוס מדוקלם וקסום, מפורש רגשית ומינית ומכוון לפוצץ את חרדות דור האטום. היא סייעה להתניע את מהפכות תרבות הנגד של העשור הבא, ומחברה הוכתר בתואר "קולו של דור הביט".

יש הטוענים שהוא היה הסופר האמריקאי החשוב ביותר במאה האחרונה. הוא עצמו חשב שהוא מסוגל להיות הסופר האמריקאי החשוב ביותר במאה האחרונה. שישה חודשים לאחר ערב הקריאה בגלריה סיקס הוא כתב ביומנו: "אני המשורר הגדול ביותר באמריקה". ואז הוסיף: "ניתן לג'ק להיות גדול יותר". ג'ק היה ג'ק קרואק, והיחסים הטעונים בין שלושת האמנים קרואק, גינזברג וניל קסידי תוארו ברומן של קרואק, "בדרכים". רבים "גיבשו את הדימוי העצמי שלהם בגיל ההתבגרות על פי דמויות מהספר", מציינת ג'ויס ג'ונסון, ידידתם של קרואק וגינזברג (ראו להלן). ייתכן שהם יהיו רבים עוד יותר עכשיו, כשסיפורו של גינזברג זכה לגרסה קולנועית. הסרט החדש "יללה", שעלה אתמול בישראל, מספר על הפואמה ועל המשפט שנערך לגינזברג בעקבותיה, שבו הואשם בתועבה, עם ג'יימס פרנקו כגינזברג, המתואר כתמים וסימפטי.

המשורר מייקל מקלור כתב שב"יללה", "קול וגוף אנושיים הושלכו אל הקיר הקשיח של אמריקה, על חילות היבשה והים והאקדמיות והמוסדות ומערכות הקניין ובסיסי התמיכה בשלטון שלה". בפיו זה נשמע מסוכן. התיאור של קרואק המעביר סביבו קנקני יין וצועק קריאות עידוד במשך ערב הקריאה בגלריה סיקס בהחלט מעביר אווירה אקסטטית. אבל היו כאלה שהשיר נשמע להם פלילי.

ב-1957 הוגשה תביעה משפטית נגד מו"ל "יללה", לורנס פרלינגטי, בגין תועבה, בשל התוכן ההומוסקסואלי של השיר. מבקרים ועורכים עלו לדוכן העדים כדי לטעון לערך הספרותי של "יללה", והשופט קלייטון הורן פסק שהשיר אינו תועבה: "על משורר להתייחס באופן מציאותי לנושא שלו והוא רשאי להביע את מחשבותיו ורעיונותיו במלותיו שלו".

ועם זאת, ולשמחתו, המשפט הפך את גינזברג לדמות מהפכנית בעיני הציבור. פחות מפורסמת היתה נדיבותו היוצאת דופן: חבריו מספרים שעל ערש דווי ב-1997 הוא וידא שכספו יישלח למי שזקוק לו. היתה בו רגישות קיצונית לצד נפש טובה ועדינה מאוד. תשוקתו הלוהטת לחבר בין אנשים ממשיכה לחיות אחריו - נדמה שכל מי שהכיר אותו אינו מסוגל להזכיר אותו מבלי להזכיר שלל שמות ומערכות יחסים. כמה מהאנשים הקרובים אליו ביותר מספרים כאן על ידידם.

ג'ויס ג'ונסון

סופרת ועורכת שהתוודעה לגינזברג כשהיתה בת 16. הוא הכיר בינה לבין ג'ק קרואק והשניים ניהלו רומן שקרואק כינה סיפור האהבה הגדול ביותר שלו. "אני חושבת שבפעם הראשונה ששמעתי את אלן קורא את 'יללה' זה היה בחורף של 1957, בבית קפה קטן באיסט וילג'", היא נזכרת. "הוא היה מרתק. בעיני הרבה אנשים 'יללה' נהפך לאלגיה (קינה) במשך הזמן, אבל ב-56 או 57 זה היה כתב אישום על כל מה שלא בסדר במדינה, שיר זועם ומלא להט, והוא היה מין מהפכן מלא מרץ. אחד הדברים שאהבתי באלן היה הקול שלו. היה לו קול רך מאוד אבל הוא ידע לגוון אותו בכל מיני דרכים. היה בו משהו מאוד מושך ומרתק.

שמעתי רבות על ג'ק, ולכן כשהגיעה ההזדמנות בהחלט רציתי להכיר אותו. אלן ידע שאני לבד, הוא ידע שיש לי דירה - לא דבר שהיה קל למצוא באותם ימים - ולכן הוא החליט שג'ק צריך להכיר אותי. לילה אחד, כשביקרתי אצלו, ג'ק צילצל אליו ואלן אמר, 'מישהי רוצה לדבר אתך'. אלן הושיט לי את השפופרת וג'ק אמר: 'היי, את ממש נחמדה, אם תבואי למלון האוורד ג'ונסון בגריניץ' וילג', אחכה לך ליד הדלפק בחולצת משבצות אדומה-שחורה'. ככה זה התחיל.

אלן שהה בפאריס בסתיו 1957 כשיצא 'בדרכים'. הוא תמיד ידע איך להתמודד עם התקשורת והוא היה שמח למשוך אליו חלק מאור הזרקורים. היה לו אינסטינקט בריא לקידום מכירות; פשוט כישרון טבעי. אני זוכרת שהוא התרוצץ בכל העיר, נכנס למשרדים של הוצאות ספרים וניסה לשכנע שיפרסמו עבודות שלו ושל אחרים.

הוא נהפך לדמות ציבורית, אבל הוא תמיד נשאר נגיש. הוא לא הקיף את עצמו בחומה - הוא תמיד היה בחוץ. הוא עבר דברים קשים כילד וניסה למצוא את הזהות המינית שלו בתקופה שזה היה קשה. הוא היה יכול למות בקלות, אבל היה בו משהו חזק מאוד תמיד והוא המשיך לחיות. אני חושבת על האינטליגנציה הנהדרת והמופלאה שלו ועל רוחו הנדיבה. מאז שמת והמצב הפוליטי כאן נעשה מדכדך מכל מיני בחינות, אני ממש מתגעגעת לקול של אלן. הוא היה כותב על זה שיר. לא היה עוד אדם כמוהו".

ג'ון קסידי

קסידי, בנם של סופרי דור הביט ניל וקרולין קסידי, הוא מוסיקאי שגדל בסביבת גינזברג ושמר על קשר חברי אתו כל חייו. "אני קורא לו אבי השני, אבל הוא היה בעצם כמו דוד", הוא אומר. אני זוכר שב-1964 הביטלס בדיוק הגיעו לארצות הברית - הייתי בן 14, מעריץ שרוף שלהם. גרתי עם הורי בבית בקליפורניה וג'ק (קרואק) ואלן וכולם יצאו ובאו. זו היתה ילדות מעניינת. ישבתי מול אלן, שולחן הקפה בינינו, והוא אמר לי: 'ג'וני! אתה רוצה לשמוע סקופ? אתה רוצה קצת טינופת?' הוא שלח מבט לצדדים כמי שרוקם מזימה ואמר: 'הביטלס מעשנים מריחואנה!' ואני אמרתי: 'מה זה מריחואנה?' והוא נראה מאוכזב. הוא היה כל כך נרגש לספר לי: אז הנה אלן גינזברג ובוב דילן מדליקים את הביטלס על מריחואנה בחדר המלון אחרי התוכנית של אד סאליוון.

"יום אחד, ב-1973, אמי עשתה מסיבה ענקית. אלן הגיע עם גבס ענקי על הרגל הימנית, נתמך בקביים. שאלתי מה קרה והוא קרץ לי ואמר: 'רדפתי אחרי נשים'. הוא לא היה כזה, אבל זה הצחיק אותי - הוא היה איש מצחיק וחכם. כשהמשטרה הגיעה למסיבה - מכוניות חנו ברחוב לאורך חמישה קילומטרים - הם ראו את אלן וביקשו ממנו חתימה: השוטרים היו מעריצים שלו. היתה תחושה שהעולם נפלא. אלן היה תמיד נדיב מאוד והיתה לו נפש עדינה, אף פעם לא היה אנוכי. רק אחרי שנים הבנתי שהוא היה כוכב רוק מבחינת ההיסטוריה של הספרות".

סטיוון טיילור

טיילור הוא מוסיקאי שהיה המלווה של גינזברג ועבד עמו במשך 20 שנה. "הייתי בן 20 כשנפגשנו, וכל דבר בו היה בעיני מוזר, חוץ מהכתיבה שלו", הוא אומר. "לא היה לי שום ניסיון עם הומואים, או עם יהודים-רוסים, או עם הבוהמה של שכונות העוני בלואר איסט סייד; הכל היה חדש לי. הייתי בא לבית שלו והוא היה אומר, 'טוב, בוא נכין ארוחת צהריים', והיה פורש את כל תכולת המקרר על השולחן. ארוחת הצהריים היתה ביצים מבושלות מאתמול, אורז, כרוב סיני, קצת קוויאר, קצת שמנת. הוא היה מבוגר מאבא שלי אבל דיבר כמוני. בני הדור שלי חשבו שהמצאנו שילוב כזה בין שפת רחוב לבין רכילות של ילדי קולג'ים, אבל זה לא נכון; הוא היה ההיפסטר המקורי.

הוא רצה אינטימיות. אחרי שנעשינו ידידים הוא אמר: 'בוא נכרות ברית. אתה תספר לי את כל הסודות שלך ואני אספר לך את שלי". נהדר, לא? להיות חבר של אדם כל כך חכם וסבלני ורב-הישגים ונדיב, ושאפשר ממש לדבר אתו. היינו מדברים שעות על גבי שעות. למדתי ממנו המון. תמיד כתבתי, אבל הוא ממש עשה לי בית ספר. הוא היה אומר: 'זה לא קשה כמו שאתה חושב! רק תביט מבעד לעין שלך כאילו אתה מסתכל מבעד לחלון!' וגם 'אף אחד לא רוצה לשמוע על הרגשות שלך, מותק, תגיד לי מה אתה רואה!'

"הדבר הראשון שעשה כשהגענו למקום כלשהו היה לשלוף את פנקס הטלפונים שלו, להתקשר לכולם ולהגיד, 'אני כאן! מה קורה?' אני חושב שהוא אהב להיות מפורסם. יש ביטוי אמריקאי, "starfucker", מישהו שממש אוהב להסתובב עם מפורסמים - הוא היה כזה. והוא הודה בזה בלי בעיה. כשהוא מת, חשתי סוג של התרוממות רוח. פשוט הציפה אותי מחדש הנדיבות של האיש. אני מרגיש כאילו אני אתו כל יום, אני שומע את קולו כל יום. אני מרגיש כאילו הוא נמצא בתוכי. היתה לו השפעה כזאת על הרבה אנשים".

אן ולדמן

ולדמן, משוררת, הקימה ב-1974 את אוניברסיטת נרופה, מכללה למדעים החופשיים בהשפעה בודהיסטית, עם גינזברג וצ'וגיאם טרנגפה. היא היתה בקשר עם גינזברג עד מותו ב-1997. "הוא תמיד עבד בעשרה כיוונים בבת אחת", היא אומרת", כל הזמן היה צריך להיות מעודכן בעניינים הטריים ביותר - הוא היה יכול להסתדר נהדר עם טלפון סלולרי. בכל מקום שהלך הוא היה יוצר תרבות, היתה לו אנרגיה פנומנלית. אני זוכרת מסיבה במייפייר והתמונה האחרונה שאני זוכרת היא שאלן עומד על המרפסת ושר הארי קרישנה, ומיק ג'אגר מצטרף אליו. תמיד הרגשתי את היכולת שלו ליצור קשרים, ואנשים השתוקקו להתחבר אליו. הוא היה רשת, אבל במובן הטוב ביותר: זו היתה מין רשת רוחנית.

בשלב מסוים הוא חיפש אשה שתעשה אתו ילד, והוא קרא לי אשתו הרוחנית, ולכן היו כמה פעמים שהנושא עלה, אבל זה נראה לא הגיוני. הרגשתי שאנחנו נעים במסלול דומה, מעניינים אותנו אותם דברים, הקמנו את בית הספר והוא שיגשג. אז מבחינה מסוימת הוא בעלי הרוחני ו'נרופה' הוא התינוק שלנו.

נסענו כולנו יחד לסיבוב ההופעות 'Rolling Thunder Revue' שהוביל בוב דילן ב-1975-1976 ואלן היה מעריץ שרוף, הוא תמיד ישב בשורה הראשונה. אני זוכרת שהוא רצה להוציא אלבומים כמו שדילן הוציא, ודילן אמר לו לצאת לרחוב ולשיר - והוא עשה את זה, זה בעצם מה שהוא עשה לכל אורך הדרך. הוא דיבר על זה שהוא רוצה לכתוב שיר כמו 'יללה' לשנות ה-80, אבל הוא אמר שהוא לא יכול לעשות את זה במכוון, שזה צריך לבוא באופן מקרי כמעט. אבל 'יללה' הוא עדיין פצצת זמן, עדיין יש לו יכולת לחבר אותך אל התקופה והמקום והסיטואציה, והם מהדהדים מעבר לעצמם.

כשהוא השתמש בסמים פסיכדליים, הטריפ היה כמעט קריאה משיחית לפעולה. אני זוכרת שהיו לו חלומות על הנרי קיסינג'ר, שבהם הוא ניסה להגיד לקיסינג'ר מה לעשות. בסוף חייו הוא כתב לביל קלינטון, רצה לעזור לו בדרך כלשהי. אני חושבת שהוא עזר במלוא מובן המלה בחייו. אנשים ראו בו אגו-מניאק. היתה הרבה קנאה, כי הוא משך אליו הרבה תשומת לב. אבל הוא היה חסיד נאמן וגדול של חבריו, ומעבר לזה, של המשפחה של חבריו. כשהוא גסס הוא התקשר לחבריו לראות מי צריך תמיכה: נושא השיחה האחרונה שלנו היה הצורך לטפל באנשים. אל תשכחי את החוויה האנושית, בגוף ראשון, הוא אמר, מוטל עלינו להעיר את העולם ולגרום לו לראות את עצמו". *



גינזברג, מימין, עם סופרי דור הביט דייוויד אמרם, גרגורי קורסו, ג'ק קרואק ולארי ריוורס, סוף שנות ה-50. זיכרונות מתקופה סוערת


ג'יימס פרנקו בתפקיד גינזברג בסרט יללה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו