בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יריד "צבע טרי" | קצת קריר בחממה

אם יש את נפשך להתעדכן במתרחש בזרם המרכזי של האמנות המקומית, לראות הרבה מאוד ציור חלש וגם כמה עבודות טובות - יריד "צבע טרי" הוא המקום הנכון

תגובות

יריד "צבע טרי" המתקיים בתל אביב עד מוצאי שבת ממלא את הציפיות מיריד אמנות מקומי, לטוב ולרע. הוא מכוון לטעם רחב, סימפטי ונוח והוא אופציה טובה בהחלט להתעדכן במתרחש בזרם המרכזי.

בהשוואה לשנה שעברה, אין ספק שהביקור ביריד נעים יותר. הוא מחולק לשלושה חלקים ברורים: הראשון, הסמוך לכניסה, הוא אזור הפרויקטים המיוחדים והמוזמנים ושיתופי פעולה עם גופים תומכים שונים; בשני ניצבים ביתני הגלריות והשלישי הוא אזור האמנים העצמאיים. בין לבין משובצים במתחם בתי קפה.

ההגדרות ביריד נזילות למדי. חממת האמנים העצמאיים מוגדרת בפרסומיו כ"מתחם ייחודי שבו מציגים אמנים מבטיחים בתחילת דרכם המקצועית" - הגדרה שאינה מתיישבת עם הצגת אמנים כמו אוהד מילשטיין, אדם שר, לילך בר עמי ונטליה זורבוב (זוכת פרס יגאל אהובי לשנה זו), אם להזכיר רק שמות אחדים של אמנים שמציגים תדיר.

ביציאה מחלק זה של היריד, שהיה אמור להיות גולת הכותרת שלו, קשה להיזכר במוצג כלשהו שעצר את הנשימה, אבל אפשר לחשוב על שורה של עבודות שבלטו לטובה. לא ברור מדוע הוחלט להציג שם כמות גדולה של עבודות של כל אמן, לא פעם תוך גרימת נזק לאופן שבו ניתן להתרשם ממנו. ליהי תורג'מן, למשל, מציגה כמה מהעבודות היפות ביותר ב"חממה" - ציורי אדריכלות גדולים וחלומיים במנעד צבעים של אפור ולבן עכור - לצד כאלה שלא היתה שום סיבה להוציא מהסטודיו. גם עבודותיה של ורד אהרונוביץ היו מותירות רושם טוב בהרבה לו הוצגו פחות פסלים. שני פסלי הילדות שלה - האחת ילדה שהצופים מוזמנים להכניס גולת זכוכית לאוזנה והאחרת שעשן יוצר מאפה ופניה מכורכמים בהבעת כעס - מצוינים.

המאפיין הזה נובע, כך נראה, ספק מאצירה חלשה במיוחד, ספק מספקולציה מכוונת בדבר טעם הקהל ומה יגרום לו לפתוח את הארנק. כך או כך, הוא ניכר אצל שורה של אמנים, בהם ניב רוזנברג, אורית אקטע, מיכל בר אור, רונן שהרבני ונועה חרובי. ולצד אמנים אלו יש כמה מציגים שלא ברור כלל כיצד הוחלט לשתפם, ומתעוררים הרהורים נוגים על מערך הבלימות והאיזונים שמכתיבה הבחירה בידי ועדה נרחבת של 12 חברים.

חורבות מסוגננות

עם העבודות שלא כדאי להחמיץ בחלק זה (בנוסף לחלק מהיצירות של האמנים המוזכרים למעלה) נמנים התצלומים העשירים-בארוקיים של יעל ברונר, שיוצרת ואניטס עכשוויים, בין זוהר לקיטש. בתצלומים גם מידה של הומור: היא משלבת קאפקייס טרנדיים עם כלי זכוכית וחרסינה בצבעוניות שמשלבת אסתטיקה של סרטים מצוירים עם זו של הציור הנדרלנדי של המאות ה-16-17.

סדרת תצלומי הבתים של עפרה לפיד מרשימה מאוד, וחבל שהוחלט להציב ממש לידם דגם מתפרק של בית ששימש לצילום. אימוץ המוסכמה שעל פיה לצד כל דבר יש להציג את הדרך שבה נעשה - מיותר. לפיד מצטרפת לאמנים הישראלים הרבים שהשפעת הזוג ברנד והילדה בכר, מהאמנים הגרמנים המרכזיים במחצית השנייה של המאה הקודמת, ניכרת בתצלומיהם.

גם התצלומים של מיה מורן בולטים לטובה (וגם כאן מוטב היה לוותר על אחדים), במיוחד מבחינת האופן שבו היא יוצרת קומפוזיציות מורכבות של צבעוניות וממקמת בהן רגע שהוא סיפור שלם.

נגה ענבר מציגה כמה אובייקטים יפים במיוחד. על שולחן עץ קטן היא הניחה מעין זכוכית מגדלת גדולה, שמתברר כי היא קופסה עגולה. בתוכה שני סכיני גילוח בצבע זהב וכסף שידיותיהם עשויות כמעין עמודים ארכיטקטוניים מחורצים. התוצאה נראית כחורבות מסוגננות, שזיהוי האובייקטים כסכיני גילוח מספק להן היסט אפל.

בולטים לטובה גם הציורים הקטנים של לנה רבנקו. בעבודות האקריליק וצבעי מים שלה נוצר מפגש מרהיב בין ציור שמעלה על הדעת את וינה לפני מלחמת העולם הראשונה (גוסטב קלימט, קולומן מוזר) אך גם ציור מיניאטורות איסלאמי וציור של המזרח הרחוק, שאליו היא מפנה ישירות דרך השימוש בכתב.

תיירים וארמונות

ואולם ככלל, בולטת הכמות הגדולה של ציור חלש מאוד. החיבה לציור כמדיום, אחרי שנשבר המיתוס בדבר דחיקתו לשוליים, הביאה לכך שמרבים להציג ציור ללא קריטריון איכות כלשהו שנראה לעין. וכך, המונח "ציור רע", שכוונתו היתה ברבע האחרון של המאה הקודמת לציור פיגורטיבי שפעל מחוץ למוסכמות פיגורטיביות מסורתיות - יוצא מהמרכאות.

החלק המאכזב ביריד הוא חממת אמני הווידיאו הצעירים. לטובה בולטת שלישיית העבודות של הדסה גולדווכט, בהן ציור של דימויי טבע על גוף, ו"פוטיומקין" של תמר מאיר, המשחזרת את הסצינה מפורסמת של ההסתערות על ארמון החורף עם חיילי פלסטיק זעירים. שתי האמניות משתמשות בתבניות עשייה שכבר נראו פעמים רבות בעבר, אך באופן מוצלח.

שימוש גמיש במיוחד נעשה ביריד בהגדרה "פרויקט". האם כל הקרנת עבודה היא פרויקט? כנראה כן. כך, במסגרת שכותרתה "וידיאו-ארט בינלאומי מאוסף יגאל אהובי", נותן חסות מרכזי ליריד, מוקרנת "Oswiecim, March 1997", עבודתו של האמן הבריטי המצוין דארן אלמונד (המיוצג בארץ על ידי גלריה זומר), שספק רב אם הקרנתה במסגרת היריד מוצדקת.

זו עבודה ארוכה המורכבת משני סרטי שמונה מילימטרים שהאמן צילם בתחנות אוטובוס באושווינצ'ים, העיירה הסמוכה למחנה הריכוז. באחד נראים התיירים הרבים הנוסעים למחנה ובשני מעט אנשים הנוסעים לכיוונים אחרים (תחנות האוטובוס עצמן נהפכו למיצב שאלמונד הציג בברלין כמה שנים אחרי השלמתן של עבודות הווידיאו). הסרטים הואטו במידה רבה מאוד, כך שחוויית הציפייה, ההמתנה ועמן החרדה וחוסר הוודאות נעשית אינטנסיבית מאוד. העבודה נמשכת שעה וקשה מאוד להאמין שרבים יצפו בה בשלמותה או אפילו בחלקים נרחבים ממנה.

סרטה של גרטה אלפארו "כהרף עין", על כינוס משפחתי בספרד, או הווידיאו "טלפונים" של כריסטיאן מרקלי, המורכב מקליפים של שחקנים הוליוודיים עונים לטלפון, שניהם באורך של כעשר דקות, מתאימים הרבה יותר להצגה ביריד.

מבין הפרויקטים המוזמנים בולטת העבודה של רני ששון "ללא כותרת (מכונת כנפיים)". זו מכונה המזכירה את מכונות התעופה של לאונרדו דה וינצ'י הנעות בעזרת מנוע קטן וגלוי לעין. הכמיהה לעוף על כל המטאפורות הכרוכות בה מתנקזת בפסל הקינטי ליפי התנועה והחזרתיות שלה. המנגנון הגלוי מדגיש לצופה את האשליה שבהבטחה וכך גם את הזמניות. הדמיון לעבודות של קרסטן הולר הבלגי ניכר, אך בעוד שהוא יצר מכונות שבהן הצופה משתתף בתהליך ויכול "לרחף" כשהוא קשור, ששון שומרת על מרחק גדול יותר מהניסיון להגשים את אחת הפנטסיות הקולקטיביות העתיקות ביותר. עוד בולטת בחלק זה עבודת קיר יפה של חן שיש.

באזור הפרויקטים המיוחדים מוקדש חלל להצגה של פרויקט "גוגל ארט" (סיור וירטואלי במוזיאונים). יש משהו אנכרוניסטי מעט בהצגה זו ביריד שעה שאפשר להניח שקרוב ל-100% מהמבקרים מגגלים לעתים קרובות במיוחד. *

"צבע טרי". מתחם הגן הבוטני בדרום תל אביב (הכניסה מדרך בן צבי 51), שעות הפתיחה: שישי 11:00-19:00, שבת 10:00-22:00. עד מוצאי שבת



ורד אהרונוביץ', שחק אתי, 2010


לנה רבנקו, בוא נתחלף, 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו