בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיאטרון | כתבתי אחת שמה מריה

סטיבן סונדהיים, שהלחין בין השאר את המחזמר "סיפור הפרוורים", כותב בספר חדש הערות מחכימות על עבודתו ושולח עקיצות לשותפיו ליצירות. את הביקורת החריפה ביותר שומר האמן בן ה-81, שזכה בחודש שעבר בפרס אוליבייה, לעצמו

תגובות

בשנות ה-30 לחייו, היו פונים אל סטיבן סונדהיים מתיאטראות קטנים מחוץ לעיר, בבקשה שיעזור בהפקה שנקלעה לקשיים. הוא היה הדבר החם הבא, מחבר מלות "סיפור הפרוורים" ו"ג'יפסי", והיה לו ביקוש כ"מתקן מחזות". הוא צוחק כשהוא נזכר בתקופה הזאת. "כל אחד מהמחזות האלה היה כישלון", הוא אומר. "זה לא עזר להם בכלל!". בשנים הבאות הוא מצא את קולו בכתיבת "מחזות זמר שמטלטלים את הקהל" וקסמו השתנה. "לא ביקשו ממני לבוא לתיאטראות מחוץ לעיר או לייעץ, כבר 40 שנה".

סונדהיים, בן 81, בילה חלק ניכר מהשנה שעברה בערבי גאלה ובמחוות לכבודו. בחודש שעבר זכה בלונדון בפרס אוליבייה לתיאטרון. הוא שמח לחזור לבית העתיק במנהטן, ביתו זה 50 שנה - קתרין הפבורן גרה פעם בדירה שממול - ושם הוא יושב על ספה ושני כלבי פודל שחורים מכרכרים סביבו.

ספרו החדש, "Finishing the Hat: The Collected Lyrics of Stephen Sondheim, with Attendant Comments, Principles, Heresies, Grudges, Whines and Anecdotes" ("ללטש את הכובע: אוסף מלות השירים של סטיוון סונדהיים, בלוויית הערות, עקרונות, דברי כפירה, טינות, תלונות ואנקדוטות") מתייחס ליצירתו מ-1954 ("Saturday Night") עד 1981 ("Merrily We Roll Along"). ספר שני, שסוקר את התקופה שמ"יום ראשון בפארק עם ז'ורז'" עד היום, ייצא בסוף השנה.

הצלחת הספר מפתיעה אותו; הוא יצא כבר בחמש מהדורות וקטף שבחים רבים, לא רק מחובבי הז'אנר. הספר מזכיר את כתיבת השירים שלו, שהוא מתמצת בדפי הפתיחה בשלושה עקרונות: התוכן מכתיב את הצורה, ואלוהים נמצא בפרטים. "תמיד כיף לקרוא הסברים שאדם כותב על מלאכתו", הוא אומר, "כל עוד הוא עושה זאת בפרוטרוט ובלהט. זה יכול להיות חוות צדפות, מצדי. אני רוצה לדעת בדיוק איך אתה מגדל צדפות".

יש גם חדוות רכילות בין דפיו. תשומת לב רבה הוקדשה בספר להערכת יצירתם של כמה מעמיתיו. הטקסטים של אוסקר המרסטין, הוא כותב, הם לפעמים פטפטניים ומלאי שטויות; לורנץ הארט היה "בינוני", השקפת העולם של אירווינג ברלין היתה "בנאלית" ושל נואל קווארד "מלאכותית". הוא מבקר בקשיחות הרבה ביותר את עצמו: לאחר כמעט 50 שנה הוא עדיין נבוך מכך שחרז "Woman" ב"Human" (אשה בבן אנוש) בשיר שהושמט מהמחזמר "Anyone Can Whistle".

היתרון בנושא שעליו כותב סונדהיים, לעומת מגדל הצדפות, הוא כמובן שלל הסלבריטאים המרגש. "הוא לא רצה מלים בכייניות", הוא אומר על לאונרד ברנשטיין, שאתו התווכח על מלות "סיפור הפרוורים". "הוא רצה פשוט להיות חשוב. הוא רצה להיות פיוטי. זו טעות. זו היתה מודעות עצמית. היה חשוב לו שזו תהיה יצירה גדולה - במלוא מובן המלה - והוא חשב שזאת הדרך להגיע לזה". סונדהיים מחייך ובמה שאפשר לכנות צליפת זנב הוא מוסיף: "לני סבל ממחלה שמדונה, כשעבדתי אתה, כינתה 'חשוביטיס'".

הסוד לשיתוף הפעולה הוא בחברה, אומר סונדהיים. הוא גדל כבן יחיד לבני זוג אמידים ממנהטן, שהתגרשו כשהיה בן 10. שני ההורים עבדו בתעשיית האופנה. לימים סיפר שהעבודה בתיאטרון היתה חוויה משפחתית שלא היתה לו כילד. האנשים שהרבה לשתף אתם פעולה - ארתור לורנץ, ג'רום רובינס, האל פרינס, והשחקניות הראשיות שלו איליין סטריץ', ברנדט פיטרס ואנג'לה לנסברי - יצרו בשבילו סביבה יציבה.

בגיל 15 לקחו אותו לערב הבכורה של "קרוסל", המחזמר השני שיצרו רוג'רס והמרסטין יחד. משפחת המרסטין, ידידים של הוריו, אימצו אותו, פחות או יותר, ובאותו ערב בתיאטרון הוא שקע בהצגה. "אני קהל נהדר", הוא אומר. "אני בוכה בקלות. אני משעה את חוסר האמון בתוך שתי שניות". הוא בכה כל כך הרבה, אמר לימים ל"ניו יורק טיימס", עד שהכתים את רדיד הפרווה של דורותי המרסטין.

הרקע שלו משמש לעתים קרובות כראיה תומכת למוניטין שיצאו לו כ"אב-טיפוס של אינטלקטואל מודחק". לאחר גירושי הוריו הוא למד תקופה קצרה בבית ספר צבאי, ושם הגיב בחיוב לחוקים ולתקנות. אביו, הוא אומר, היה מרוחק. "הוא מעולם לא שיבח אותי בפניי. אבל ידעתי מדברים שאמר לידידיו שהוא גאה בי ולכן זה לא הפריע לי. הוא לא היה איש שמחצין את רגשותיו. גם כשהתחבקנו - לא שהרגשתי שהוא מסתייג, אבל... אני חושב שהוא היה פיסי ביחסו עם חבריו יותר משהיה אתי. ידעתי שהוא גאה בי".

אמו, לעומת זאת, "התעניינה רק בהצלחה ובפרסום. היא אהבה מה שעשיתי כשקיבלתי ביקורות טובות, ולא התפעלה כשלא היו ביקורות טובות".

בצעירותו החל ללמוד מתמטיקה בקולג' במסצ'וסטס ולמד קורס בחירה במוסיקה ללא שום כוונה לעסוק בכך בהמשך. בהרצאה הראשונה השמיע המורה את "הים" של דביסי, ושאל: "כמו מה זה נשמע לכם? זה נשמע כמו ים? לי זה לא נשמע כמו ים".

סונדהיים התרגש והזדהה, הן עם הגישה הארצית והן עם ההבנה ש"מוסיקה ניחנה באיכות מיוחדת - היא מרמזת על דברים מבלי להיות ספציפית. זו אמנות מופשטת ועם זאת היא אמנות רגשנית, וזה מה שהופך אותה לכל כך מיוחדת".

המורה ההוא למוסיקה שינה את חייו. "הוא היה מין מרי פופינס נוקשה כזה", אומר סונדהיים. "הוא סילק את כל הרומנטיקה מהמוסיקה וזה מצא חן בעיני. אני מאמין בזה. מבלי להתכחש למסתורין שבמוסיקה, הגישה הזאת מבהירה את הדברים ומוסיפה למסתורין של מעשה היצירה, כי התשוקה להכניס סדר בכאוס היא הסיבה לכך שאנחנו כותבים".

ככל שמלות שיר הן מדויקות ומתומצתות יותר, כך גדל הסיכוי שהן ישחררו את הרעיונות שמאחוריהן. "ככל שהן מרוסנות יותר, כך הן חופשיות יותר. זה תמיד נכון. אם אתה סגור בחדר, אתה בודק את כל הפינות". מובן, הוא אומר, ש"טולסטוי היה חולק על דעתי. יש אנשים שאוהבים לכתוב הרבה וכאלה שעושים את זה ביעילות. בייחוד הרוסים".

הוא מביא כדוגמה את מלותיו של המרסטין, שבמיטבן מראות איך מה שנראה פשוט על הדף יכול להתגלגל למשהו מתוחכם על הבמה. "Oh what a beautiful morning / Oh what a beautiful day" ("הו, איזה בוקר יפה/ הו איזה יום יפה", מתוך "אוקלהומה"), "אין בנאלי מזה", אומר סונדהיים. "אבל השיר הזה שינה את תולדות המחזמר". וזה נעשה באמצעות פשטות, בהירות וחזרה.

אלה היו כמה מהמחלוקות שלו עם ברנשטיין כשכתב בגיל 27 את "סיפור הפרוורים". סונדהיים דגל במלים פרוזאיות, נאמנות לדמות, לעומת הגישה המעוטרת יותר של המלחין. הוא עדיין מתחרט על השורה מתוך השיר "מריה": "say it loud and there's music playing say it soft and it's almost like praying" ("תאמר זאת בקול רם, ותשמע מוסיקה; תאמר זאת בשקט, וזה יישמע כמעט כמו תפילה").

המלים האלה תורמות "לחלוחית" שיש להצטער עליה, הוא כותב, שמתמשכת "לאורך כל מלות שירי האהבה בהצגה". אבל, הוא מודה, "ייתכן שזה תרם רבות לפופולריות של הפסקול". הוא התווכח על סוגיות דומות עם המרסטין, שלדעתו איבד את עשתונותיו במלות "דרום פסיפיק". איך אפשר להבין את העובדה שנלי פורבוש המאוהבת, שרגע אחד שרה שהשמים הם בצבע "צהוב קנרית עז" ובמשנהו, אומר סונדהיים, "משתמשת גם במלה 'Bromidic' - קלישאה - מלה שאיש אינו משתמש בה. אז בואו נדבר על עקביות".

אחרי "סיפור הפרוורים" הוא היה אמור לחבר את המוסיקה ל"ג'יפסי", אבל השחקנית אתל מרמן חשבה שהוא טירון והתפקיד עבר לז'ול סטיין. הוא הסתפק בכתיבת המלים לשירים ועשה זאת בפרץ יצירתי יוצא דופן בתוך ארבעה חודשים. זה מחזמר ה"התבגרות" שלו, אבל רק ב"דבר מצחיק קרה בדרך לפורום" קיבל סונדהיים הזדמנות לכתוב הן את המוסיקה והן את המלים, ולהתחיל את הקריירה הממשית שלו.

"דבר מצחיק קרה בדרך לפורום" נחל הצלחה, אף שגאוותו נפגעה כשהוא קטף ב-1962 פרסי טוני בכל הקטגוריות, פרט לקטגוריות הפסקול הטוב ביותר. המחזמר הבא שכתב, "Anyone Can Whistle", נחשב למחוכם מדי. בספר, הוא כותב, "ארתור (לורנץ) ואני כתבנו כאילו אנחנו שני הילדים החכמים בכיתה (שיושבים בספסל האחורי, כמובן)".

לגור אתו

בזמן הכתיבה, הוא אומר, הוא לעולם אינו מודע לכך שהוא מעורפל או בלתי נגיש. חצי מהזמן, הוא אומר, אין לו מושג מה יצליח ומה לא. הוא התרגש פעם כשעבר בגריניץ' וילג' וראה "בחור שרירי הולך ברחוב בחולצת טי צמודה מאוד, ועליה הכתובת 'הולך לחדר הכושר ואחר כך למדידות'". זו שורה מהשיר "The Ladies Who Lunch" מתוך "Company", שנהפכה "למין מטבע לשון בקרב מלכות דראג".

לדבריו, אי אפשר לנחש מה יזכה לפופולריות. "אף פעם לא חשבתי, ולו לרגע, הו, המשפט הזה, הו, הצרימה הזאת תרתיע את הקהל, כדאי לשנות אותה. אפילו לא פעם אחת. זה משחק של שוטים. בזבוז זמן לנסות לשפוט מראש, בזמן הכתיבה".

סונדהיים אמר לעתים קרובות שהקריירה שלו היתה תרגיל בפיענוח מה השתבש במחצית השנייה של "אלגרו", מחזמר של רוג'רס והמרסטין שבלבל את הקהל ונכשל בעיצומו של רצף הצלחות. התשובה היא זאת, לדבריו: "צריך להבהיר לקהל למה כתבת את מה שכתבת, ובמה היצירה שלך עוסקת. אחר כך, אם זה מוצא חן בעיניהם, יופי. אבל אם ההצגה לא מוצאת חן בעיניהם מפני שהם לא מבינים אותה, זה גרוע. זו אשמת הכותב. אם תכתוב הצגה והיא ברורה והיא לא תמצא חן בעיניהם, זו לא אשמתך. זוהי האמנות".

מקובל לחשוב שסונדהיים הקדיש את עצמו לאמנות כנזיר לאמונתו, אבל זה לא נכון, הוא אומר. הוא מעריך שעבד 12 שעות ביום ב"ג'יפסי", אבל רק לעתים נדירות הרגיש מותש מעבודה. הוא כותב בשכיבה, על הספה, מנמנם פחות עכשיו מאשר כשהיה צעיר יותר, ותוהה אם היה יכול היות פורה יותר אילו עבד בישיבה ליד שולחן. מכל מקום, העבודה היא לא הכל. מגיל 61 הוא חי במשך כמה שנים עם פיטר ג'ונס, מחזאי".

יש לתאר שכבר היה אז כבר סיוט לחיות אתך.

סונדהיים מרים גבות. "קל מאוד להסתדר אתי - בגלל זה אנשים אוהבים לעבוד אתי. זה בכלל לא היה סיוט. למה את חושבת ככה?".

מאחר שגרת לבד עד גיל מאוחר, האם לא נעשית נוקשה בהרגליך?

"לא, לא. הייתי אפילו יותר מדי גמיש, כי לא הייתי רגיל לזה. לא ידעתי מה יהיו הדרישות ממני. הייתי נאיבי. הבחור הזה חי עם מישהו קודם והוא ידע על זה יותר ממני. אני הייתי הילד בינינו".

זה הרגיז אותך?

"זה לא הרגיז אותי, אבל לפעמים זה היה קשה. עברתי מה שכולם עוברים במערכת היחסים הרצינית הראשונה שלהם, דבר שקורה לרוב האנשים בסוף העשור השני או בתחילת השלישי לחייהם, ואני עשיתי רק בגיל 60. היה לי קשה ללמוד את זה; אבל זה גם היה מהנה מאוד".

הוא לא נוטה לעסוק בשאלות של מה היה אילו. "אין לי מושג", הוא עונה לשאלה אם חייו היו שונים מאוד אילו גדל בעידן סובלני יותר כלפי הומוסקסואלים. ואז הוא חוזר בו. "רגע; כן. זה ללא ספק היה קל יותר. בין השאר, אף אחד בדור שלי שחי בקשר הומוסקסואלי לא אימץ ילדים. הייתי שמח לגדל ילדים. ואילו נולדתי דור אחד מאוחר יותר, היו לי ילדים".

הוא שונא שירי פופ מודרניים בגלל תבניות החריזה המרושלות שלהם. הוא הקשיב מעט לראפ, ואף ש"ההתרגשות הקצבית מדברת אלי", הוא לא מתעניין במה שיש לראפרים לומר. "חרוזים יחסיים חשובים לאמני ראפ, ולכן הדברים נשמעים דומים, כאילו הם נוצצים ומבריקים", הוא אומר. "אבל אלה מאתנו שמתייגעים להפיק מה שאנחנו קוראים חרוזים מושלמים, לא מתרשמים מזה". ואשר לאופרה "רק לעתים נדירות ראיתי אופרה שלא חשבתי שהיתה יכולה להיות קצרה יותר".

ריכוז הוא הכל. "Finishing the Hat" הוא כותרת שיר מ"יום ראשון בפארק עם ז'ורז'", השיר היחיד, כותב סונדהיים, "שהוא ביטוי מיידי לחוויה פנימית אישית", רגע היצירה שלו ושל הדמות שלו, הצייר ז'ורג' סרה. "זה היסוד להכל", הוא אומר. "במקרה של סרה, כל הרעיון הוא שהריכוז מפריע לחייו. הוא תמיד מתמקד בציור הארור שלו. שנתיים של ריכוז, ואם את החברה שלו, זה לא טוב. אתם יושבים בארוחת ערב, הבית עולה באש, כן מותק, כן מותק, כי חלק מהמוח שלך עסוק בשאלה, מה אעשה עם הכובע? מה אעשה עם הכובע?!". *



סטיבן סונדהיים. המורה למוסיקה שינה את חייו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו