בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ג'וש טי פירסון - "Last of the Country Gentlemen" | מסע הצלב של האהבה

מאחורי הלחישות ופריטת המיתרים בשירים של ג'וש טי פירסון, מסתתרים ויכוחים צווחניים, זכוכיות מנופצות ובגידות מלוכלכות

תגובות

אודה ולא אבוש: עד לפני שבוע כלל לא זכרתי את קיומה של "Lift to Experience"; להקה טקסנית שהאלבום היחיד שהוציאה, "Jerusalem Crossroads-The Texas" מ-2001, הוזכר לאחרונה ביותר מדי מקומות כאוצר בלום שראוי למעמד של יצירת מופת. אחרי שמבקר במגזין המקוון חובב האיזוטריה "פאקט" בחר בו כאלבום העשור שעבר, כבר לא נותרה לי ברירה; הקשבתי ל"טקסס פינת ירושלים" ומצאתי את ג'ף באקלי פינת "מיי בלאדי ולנטיין" ו"טורטויז". אסופת שירים אווירתיים ויפים שמנכסים אמצעי מבע מהאינדי הבריטי לטובת רוח אמריקנה מדברית.

"Jerusalem Crossroads-The Texas" ניבא את סוף העולם בעקבות התקפה על ארצות הברית. "כשאמריקה תיפול, העולם ייפול אתה" הם שרו ב"Into the Storm", וחודשיים אחר כך, במשך סיבוב ההופעות שקידם את התקליט, קיבלו תגובות לא סימפטיות לשורות "תגיד לאמא שלא תגיע לחג המולד/ אתה יוצא דרומה לארץ המובטחת/ עם אקדחים בידיך".

אודה ולא אבוש חלק 2: על אף כל הסופלטיבים ספק אם אנבור בהם פעם נוספת. החיים קצרים מדי בשביל להעמיק בלהקות פוסט-רוק מפורקות. הסיבה לקריאות ההתפעלות הרטרואקטיביות מ"ליפט טו אקספיריאנס" - שמלוות בכותרות כמו "להקת הרוק הכי טובה שלא שמעתם עליה" - הוא "Last of the Country Gentlemen", הבכורה הרשמית של הסולן ג'וש טי פירסון, שיוצאת עכשיו.

שם האלבום מטעה מעט: פירסון הוא לא הגנ'טלמן הטקסני הקלאסי בסגנון הארלן גיבנס, הגיבור של סדרת המתח "צדק פרטי", עם גינוני הנימוסים הדרומיים, מתק השפתיים והמחוות הפלרטטניות עם כובע הבוקרים; הוא נפש מיוסרת ומחרב מערכות יחסים סדרתי שמכה בשירים על חטאיו. הרטוריקה של פירסון היא נוצרית. הוא מתייחס לזוגיות כמו אל דת ומשתמש בדימויים ממיסת יום ראשון: ישו, גאולה, גן עדן, גיהנום, קורבנות ומחילה. "אני הולך להושיע את העולם" הוא שר כבר בשיר הראשון ומיד מסייג את עצמו "לפחות כך אני מקווה".

השפה הישירה, המיזוגניה, הייסורים והתיאור החושפני של יחסים שעולים על שרטון הם אפשר לקרוא אותם גם מבלי להקשיב למוסיקה ולהבין שפירסון הוא לא בדיוק אנריקה איגלסיאס. בניגוד לקירות הגיטרה של "ליפט טו אקספיריאנס", שם המשחק כאן הוא החרישיות; פירסון לוחש את הטקסטים כשהוא מלווה כמעט אך ורק בגיטרה אקוסטית - ומדי פעם במיתרים מינימליסטים שתיזמר בעבורו חברו וורן אליס, יד ימינו הנוכחי של ניק קייב - אולם מתחת לשקט מסתתרים ריבים צווחניים, זכוכיות מנופצות ובגידות מלוכלכות. "בכל פעם שאנחנו עושים אהבה אני הופך עצוב יותר" הוא מבכה ב"ירח דבש: הלוואי שהיית היא". גברים הם אולי חלאות, אבל כמה יפה הם יכולים לשיר על הפגמים והחולשות שלהם.

"Last of the Country Gentlemen" הוא אלבום שרחוק מלנחם. הוא רצף אסוציאטיבי מדכדך של רגעים שכל גבר חולם לחזור בזמן ולשנותם, אך לשווא. כל שיר בו נמשך בממוצע עשר דקות, כיאה לסיפורים עם רוחב יריעה, שכל ניואנס, שמתבטא גם בהגשה של פירסון, חשוב בהם. ההאזנה לו תובענית ומתישה כמו מבחן אומץ. כאילו פירסון רוצה לראות מי יישאר אחרון להקשיב לדרך החתחתים שעבר בעשר השנים שחלפו מאז וכמעט היה כוכב רוק.

קשה לומר בפה מלא שדרך החתחתים שבה הוא מוביל את המאזין מתגמלת. לעתים פירסון משעמם ומטרחן עם עלילות המסכנות ולעתים קשה להתנתק ממנו; ההזדהות שהוא מעורר מזכירה את האלבומים הראשונים של "ברייט אייז", כשחוסר אונים דלף מקונור אוברסט. אלא שבעוד שאוברסט מלהג כיום על גלגולי נשמות ומיסטיקה טיבטית, ג'וש טי פירסון מקלף מעצמו את העור עם תער עד שהדם מטפטף לתיבת התהודה של הגיטרה. אני די בטוח שהוא זקוק לתחבושת. *

ג'וש טי פירסון - "Last of the Country Gentlemen" (הליקון)



פירסון. רסיסים מפרידות כואבות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו