בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אופנה | סופרת צללים

היא מצהירה ששבועות האופנה מעוררים בה אדישות ומעדיפה להתהלך ברעלה שחורה מעוטרת רמשים כסופים. ראיון עם דיאן פרנה, העיתונאית הקיצונית ביותר בתעשייה

תגובות

אפילו על רקע קהל המבקרים הססגוני בשבוע האופנה בפאריס, שהתקיים בחודש שעבר, הופעתה החיצונית של העיתונאית האופנה והבלוגרית האמריקאית דיאן פרנה בולטת. בבגדיה השחורים הארוכים היא נראית יותר כמו דמות שירדה זה עתה מהמסלול המאולתר בתצוגת אופנת הכנסייה הקתולית שביים פליני בסרטו "רומא" מ-1970 ופחות כחובבת אופנה מן המניין.

אנחנו קובעים להיפגש ב"Les Deux abeilles" ("שתי דבורים"), חדר תה מקסים ברובע ה-7 בעיר שמנהלות אם ובתה. כשהיא נכנסת אל בית התה, מלווה באסיסטנטית שלה ריין לורן - בחורה סינית קצוצת שיער בעלת פנים עדינים - מבטיהם של היושבים מופנים אליה.

היא אינה מוטרדת מהעיניים הסקרניות שבוחנות את דמותה הכהה והגבוהה ואת רעמת שערה שעליה תלויה רעלה המעוטרת ברמשים כסופים. "כשהייתי בתצוגה של אן ואלרי האש, הילארי אלכסנדר מה'טלגרף' (שהודיעה השבוע על פרישתה, ראו עמ' 13) ניגשה אלי ואמרה שהיא מתנצלת אבל לא תוכל לדבר אתי כי יש לה פוביות מעכבישים. אמרתי לה: 'אל תדאגי. הם מכסף והם לא הולכים לשום מקום'".

בין סקרנות לדחייה

חזותה בולטת לא רק בקדרותה אלא גם בעקביותה. נדמה כאילו היא יוצאת חוצץ נגד אופיו ההפכפך ואחוז התזזית של עולם האופנה. "זה נכון, אני חושבת שאני עיתונאית האופנה היחידה שמסתובבת כך. אבל זה לא בגלל שאני נגד עיקרון השינוי המהותי באופנה. אני פשוט אוהבת מדים אחידים. כשהייתי מעצבת תמיד נהגתי ללבוש את הבגדים שעיצבתי. בנקודה מסוימת הרגשתי שזה מתחרה עם העבודה שלי, אז עברתי ללבוש בגדים שחורים בלבד. וכשהפסקתי לעצב המשכתי כך. המכנסיים התחלפו בחצאיות".

היא לובשת חולצת כפתורים שחורה של המותג הבריטי בודיקה, חצאית בהזמנה מיוחדת מדייוויד סאטו, מעצב קנדי שמתגורר בצרפת ולדבריה יוצר את החצאיות הכי טובות. "אני אוהבת בגדים פשוטים. גזרות טובות, בדים איכותיים ותפירה משובחת", היא מסכמת.

את התכשיטים שעל רעלתה, עקרב ושני עכבישים מכסף, עיצב במיוחד בשבילה ידידה מריו סלוצ'י. בתקופה שבה עיצבה בגדים בניו יורק הוא עיצב אביזרים בשבילה. "הוא הזהיר אותי שהתגובה של אנשים תנוע בין סקרנות לדחייה גמורה". נרתיק עור קטן שתלוי על שרשרת כסופה מכיל קומץ אבנים טובות שמיוחסות להן סגולות רפואיות או משמעויות רוחניות.

בעולם האופנה נוהגים להשוות אותה לדמות האלמנה השחורה. הגרסה הרווחת גורסת כי פרנה החלה להתלבש כך מאז שהתאלמנה מבעלה הראשון. "אני לא מבינה למה מתמקדים בזה כל הזמן", היא אומרת. "בצעירותי היתה לי אמנם פנטסיה על אלמנות שחורות בעקבות צפייה בסרטים של פאזוליני, אבל כשזה קרה במציאות זה לא היה כזה עונג גדול, והפנטסיה הזו דעכה. התאלמנתי בשנת 1977, ומאז לבשתי בגדים צבעוניים. מאז גם היו שלושה בעלים נוספים אבל אף אחד מהם לא ראוי לאזכור", היא מוסיפה וצוחקת.

היא צוחקת פעמים רבות במהלך השיחה, גם כשמדובר בנושאים כבדי ראש. דיבורה האיטי וקולה הסמיך מעקרים את דבריה מכל עכבות של ציניות ארסית. גישתה היא משועשעת, סרקסטית לפרקים, אך לעולם אינה מרושעת. ניכר כי היא ניחנה ברגישות של מי שבחרה לנהל את חייה בשולי החברה. "אנשים שמשוחחים אתי בטלפון שואלים אותי תמיד אם הם העירו אותי משינה. זה הקול שלי כל הזמן".

פגישתנו התקיימה בתחילתו של שבוע התצוגות, והנושא המדובר ביותר הוא עדיין פרשת ג'ון גליאנו. "אני מזועזעת מזה. איך אפשר לומר את הדברים שהוא אמר בסרטון שהופץ ברשת? אפילו שהוא היה שיכור, אפילו שדבריו הוצאו מהקשרם או שהוא התבדח. בן אנוש פשוט לא מדבר כך".

מעתיקים מ-H&M

לדבריה, היא אינה עצובה על סוף העידן שלו בדיור. התקופה היפה שלו בבית מתועדת בספרה של הצלמת רוקסן לואיט, ידידתו הקרובה של המעצב ויהודייה בפני עצמה, שראה אור לפני שנתיים. "זהו סופה של תקופה במובן רחב יותר. מישהו צריך לכתוב כעת ספר בשם 'פאשן בבילון' (על משקל 'הוליווד בבילון', ספרו השנוי במחלוקת של קנת אנגר מ-1959 שסקר את השערוריות הגדולות של כוכבי הוליווד בשנים 1900-1950, ש"א) שיגולל את סיפוריהם המשונים של גליאנו, קלוד מונטנה (שאשתו הדוגמנית קפצה אל מותה מהחלון, ש"א) תיירי מוגלר המפלצתי, איזבלה בלאו ואלכסנדר מקווין ששמו קץ לחייהם. זה חולני כל כך....

"מצד שני, פרשת גליאנו היא הדבר הכי מרגש שקרה באופנה במשך שנים", היא מוסיפה מייד, ופורצת בצחוק מתגלגל. למעשה, צחוקה מזדחל באטיות חרישית, כמו דיבורה הסמיך. "זה עצוב, אבל זו האמת. זוהי תקופה מאוד מוזרה באופנה. פרט לקומץ מעצבים בעלי קול ייחודי, מרבית המעצבים כיום נעים בין בתי האופנה, ולכן ממש לא משנה מי עומד בראש בית אופנה מסויים. מישהו בכלל יכול לומר אם בגד מסוים שייך ללואי ויטון או דיור?

"אני אוהבת מעצבים אינטליגנטיים שמבינים באיכות ושיש להם זווית ראייה משלהם, כמו למשל ריק אוונס, אזאדין אלאייה, אן דמולמסטר, ראף סימונס או היידר אקרמן. יש להם כתב יד ייחודי, והעבודה שלהם לא מבוססת על טרנדים. חסרים לנו יותר מעצבים כאלו. מוקדם יותר היום ביקרתי בתצוגה של דמיר דומא ושאלתי עת עצמי 'מי זה דמיר דומא?' קצת ריק, קצת אן והרבה יוז'י. הוא בחור נחמד, אבל מה הוא מביא לאופנה?.

"זה לא רגע גדול לאופנה, זה בטוח. כרגע יש שני דברים גדולים - האופנה המהירה ואופנה עילית יוקרתית. כל מה שביניהם הוא בעיה. תראה מה קורה לברנרד וילהלם למשל. יש לו קול ייחודי והוא היה מעין חלוץ בתחילת דרכו. עכשיו הוא נמצא בקשיים כלכליים ולא ברור מה יהיה עתיד המותג שלו. עתה רק מותגי ענק כמו באלמן שורדים בתעשייה. זה נורא.

"אני זוכרת שפגשתי את מרגרט ואן דר בוש, המנהלת הקריאייטיבית של H&M, ושאלתי אותה כיצד מעצבים צעירים יכולים להתחרות בתוצרת שלכם כשאתם מוכרים במחירים כאלו? היא סיפרה לי כמה זמן הם משקיעים בפיתוח הגזרות. ואז שמעתי שיש מעצבים צעירים שרוכשים פריטים של המותג בשביל להעתיק את הגזרה, ויוצרים אותם מבדים משובחים יותר. אם תחשוב על זה, מעצבים צעירים לא יכולים להשקיע כל כך הרבה זמן בפיתוח הגזרות. אני מאוד שמחה שאני כבר לא מעצבת יותר. איך הייתי שורדת עם כל הרשתות הללו?"

העובדה שלוח השנה של תעשיית האופנה הופך צפוף ורווי באירועים אינה תורמת לשיפור המצב. "ישנם כיום 153 שבועות אופנה שנערכים מדי שנה בכל העולם, וכל הזמן מתווספים חדשים. אני לא יודעת מה יהיה עם זה. זה מתיש ומעורר אדישות".

את העולם, היא אומרת, גילתה במידה רבה בזכות תפקידה כמנהלת פסטיבל סרטי אופנה ובמסגרת ביקוריה בשבועות האופנה שנערכים בערים שונות. בשנים האחרונות אף החלה לשלוח אליהם נציגים מטעמה (כותבים שמתארחים בבלוג שלה) בשל העומס. "לפני שנתיים הייתי בפולין. חזרתי הביתה, ולא יכולתי לקום מהמיטה במשך תשעה ימים. זו היתה הפעם הראשונה שדבר כזה קרה לי, וחשבתי לעצמי שאולי אני מותשת מטיולים בעולם. לא יכולתי אפילו לקרוא ספר. הייתי תשושה ופשוט שכבתי במיטה ובהיתי בחלון בשמש העולה והיורדת".

ריק מול הריק

התצוגה של ריק אוונס, שאליה היא אמורה ללכת אחרי פגישתנו, ממלאת אותה בהתרגשות. אוונס הוא המעצב המועדף עליה. "הוא מישהו שנותר נאמן לעצמו, הוא מאוד אינטליגנטי והוא עושה מחקר מאוד מעמיק בעבודה שלו. הוא כל הזמן משתכלל ומצליח להיות מאתגר ומסחרי באותה העת, וזה איזון שמרבית המעצבים לא מצליחים לשמור עליו. ואפילו שהוא המעצב המועתק ביותר בעשור האחרון, זה לא מטריד אותו כי הוא ממציא את עצמו מחדש מדי עונה וגם ממשיך בקו שלו".

מאז 2005 היא מנהלת בהצלחה את הבלוג A Shaded View on Fashion שעניינו אופנה ותחומים משיקים בתרבות עכשווית כגון אדריכלות, קולנוע, אמנות פלסטית וכו'. הוא נהנית ממעמד חשוב בקרב חובבי אופנה ואנשי תעשיית האופנה, שרואים בו מקור מידע מהימן. על פי דיווחים, הבלוג שלה רושם כ-300 אלף כניסות מדי חודש. "כשהתחלתי להפעיל את הבלוג רבים עדיין תהו מה זו התופעה הזו. גם אם לא הייתי הראשונה לייסד בלוג שמיוחד לאופנה, הייתי בוודאי בין הראשונות שעשו זאת. כיום יש מיליונים.

"אני חושבת שיש כמה נקודות מבט מעניינות ברשת - טאבי למשל היא יוצאת דופן בתור ילדה בת 14, אבל אני לא יודעת לאיזה כיוון זה הולך. כמובן שזה לטובה ולרעה, כי אם לא היו לנו ערוצי תקשורת כאלה לא היינו יכולים להיות עדים למה שקרה עכשיו עם גליאנו למשל".

שלוש שנים מאוחר יותר היא חנכה פסטיבל סרטי אופנה ששמו A Shaded View on Fashion Film. "הפסטיבל החל כהרחבה של הבלוג. הוא מתקיים בכל שנה במרכז פומפידו בפאריס, בדרך כלל בספטמבר, ומשם הוא נודד ומתארח בערים שונות ברחבי אירופה. הוא משלב את שני דברים שאני הכי אוהבת - קולנוע ואופנה".

ההיכרות הראשונה שלה עם אופנה נעשתה בחסות הקולנוע, דרך החזון הויזואלי של במאים איטלקיים כוויסקונטי, פאזוליני או פליני, והאסתטיקה שקידמו אסכולות חדשות כדוגמת הגל החדש או הפילם נואר. "למעשה, כיום אני יותר מתעניינת בקידום עבודתם של במאים צעירים מאשר מעצבים צעירים. אולי זוהי תגובה להתנסויות הלא מוצלחות שהיו לי עם במאים כשהגעתי לפאריס, שגרמו לי להבין שמרביתם חוששים ממעצבי אופנה ומאופנה. כמובן שיש יוצאי דופן כמו דייוויד לינץ', פדרו אלמודובר או פיטר גרינוואי. אין ספק שזה עודד אותי להציג את נקודת המפגש בין קולנוע ואופנה. זה הרי מגוחך לחשוב שאופנה תגנוב את מוקד תשומת הלב מהסרט".

הכתיבה על אופנה, היא אומרת, הגיעה במקרה. "עבדתי כמעצבת אופנה בניו יורק במשך 13 שנים, וכשעברתי לפאריס בתחילת שנות ה-90 חשבתי שזה יהיה נחמד לעבוד כמעצבת תלבושות בקולנוע. אבל זה לא היה מה שדימיינתי". ניו יורק בסוף שנות ה-80 היתה עיר קשה מאוד לחיות בה, היא נזכרת. "גרתי בווסט וילג', וכל השכונה החלה לגסוס מאיידס. ברצינות. איש לא ידע מה זה באותן שנים. זה היה מייאש. והפשע היה מזעזע ברחובות העיר. השוטרים נראו כמו שחקנים. הם לבשו מדים של שוטרים אבל לא יכלו לעשות כלום כדי לעצור את הפשיעה".

פרט לכמה תצלומים, לא נשארו לה מזכרות מן התקופה ההיא בניו יורק. "כשעזבתי את ניו יורק ועברתי לפאריס השארתי את כל החפצים שלי באחסון. במשך שנה שילמתי בעבור שכירת המחסן, וכשלא יכולתי לעמוד יותר בתשלומים הם מכרו את כל החפצים שלי. הם אפילו לא עידכנו אותי. היו שם מכתבים מבעלי הראשון, סרטים שצילמתי וכל מיני דברים שהיו יקרים ללבי".

אוהבת לאורך זמן

מהרגע שזנחה את קריירת עיצוב האופנה, היא אומרת, מעולם לא שקלה את האפשרות לעצב בשביל מותג אחר. משימתה הראשונה בכתיבה היתה מאמר על תאגידי המותרות הגדולים בפאריס. "עשיתי את זה כי הייתי זקוקה לכסף. באופן מפתיע, הגיעו לאחר מכן הצעות עבודה נוספות בתחום הכתיבה. אני לא מחשיבה את עצמי לכותבת. אני כותבת כמו שאני מדברת, ואין לי רגישות למלים יפות או ניסוחים מאתגרים. אני חושבת שזה קשור יותר לתוכן ולנסיבות. גם כשאני עושה סרטים על מעצבים מעניין אותי הקשר עם האדם עצמו".

מאז הספיקה פרנה לשמש כעורכת וככותבת במגזיני אופנה רבים, ביניהם "אל" ו"ווג". "כשעבדתי ב'ווג פאריס' הרגשתי נטע זר בים הבלונד שמסביב. היה לי טור שבו נתתי עצות, והכינוי שלי היה ד"ר דיאן. אף פעם לא נתתי עצות מרושעות אלא טיפים חביבים לשאלות מוזרות של כל מיני קוראים. באחת הפעמים, למשל, קיבלתי מכתב מאישה שמנה שסיפרה לי שהיא עומדת להתחתן בקרוב עם חייל מארינס והיא רוצה להפתיע אותו בערב הכלולות בהלבשה תחתונה שקופה בגווני הסוואה. אני זוכרת שמצאתי משהו של דיור שהיה דומה למה שהיא ביקשה. זה היה מאוד מצחיק".

סיפור זה מזכיר לה אירוע משונה שקרה ביום שלפני פגישתנו: "אני עורכת שותפה של מגזין גרמני ששמו 'ZOO' ובגלל זה אני תמיד יושבת בגוש הגרמני בתצוגות. אתמול בתצוגה של דריס ואן נוטן התיישבתי בשורה הראשונה, ושמתי לב שכולם מסביבי מדברים גרמנית. פתאום הבחור שישב לידי, עיתונאי גרמני עם שיער כסוף, רכן לעברי ושאל אותי 'האם את בטוחה שאת במושב הנכון?'. השבתי בחיוב, אבל זה לא ריצה אותו. הוא אמר שהוא יודע שאני צרפתייה ושהתיישבתי בחלק הגרמני, והוסיף מיד שכולם מסביבי כה בהירים ואני מאוד כהה. חשבתי לעצמי 'האם זה גליאנו שוב פעם...?' זה מטורף".

מתברר שלא מדובר בתקרית יוצאת דופן. פעם גורשה מהחלק הסיני של אולם תצוגות. "הייתי בתצוגה של סלין אם אני לא טועה, ומישהי ניגשה אלי וביקשה לראות את ההזמנה שלי. כשהצגתי אותה בפניה היא הביטה בי בפליאה ואמרה: 'אבל את לא סינית'. עניתי לה שאני יודעת, אבל תהיתי לעצמי איך היא יכולה לדעת? אני הרי מרכיבה משקפיים כהים... בכל מקרה, היא הכריחה אותי לקום מהמושב שלי ולעבור למקום אחר.

"בכל פעם שאני מבקרת בתצוגות אני מקבלת מושב בגוש שונה בהתאם למשרה שלי באותו רגע. אם תשים לב לחלוקה של הקהל בתצוגות, תגלה שאתה תמיד בחלק שבו אתה צריך להיות עם בני עמך. זה מאוד מדויק ועקבי. אלא אם כן יש מעט מאוד מסוגך, ואז אתה יושב עם בני המיעוטים".

את משקפי השמש הכהים היא אינה מסירה במשך השיחה. זהו הזוג האהוב עליה של המעצב הצרפתי אלן מיקלי. "לאחר המון זמן שהתחננתי אליו, בשנה שעברה הוא הסכים לשחזר את הדגם המקורי משנת 1987. כזו אני. אם אני אוהבת משהו אני אוהבת אותו לאורך זמן. אני גם לא עושה הבחנה בין יום ללילה או חורף וקיץ. אני נראית אותו הדבר לאורך היממה ולאורך השנה. המראה שלי משתנה אולי רק במספר השכבות שאני לובשת. בסופו של דבר אני חושבת שאני די פשוטה במראה שלי. מה שאני מנסה לומר הוא שקל לי מאוד להתלבש בבקרים".



דיאן פרנה


פריטים שעיצבה פרנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו