בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולנוע | להיות או לא להיות קנת בראנה

לפני 20 שנה הוא כיכב בגרסה קולנועית לשייקספיר וזכה לכינוי "לורנס אוליבייה החדש". עכשיו יוצא הסרט "תור" שביים ובמרכזו גיבור על. האם הקריירה הקולנועית של קנת בראנה היא החמצה?

תגובות

בשנת 1989, עוד בטרם מלאו לקנת בראנה 30 שנה, הוא כיכב בגרסה קולנועית מרגשת ל"הנרי החמישי" מאת ויליאם שייקספיר. הסרט, שבראנה גם ביים, קטף אינספור פרסים. והוא אכן היה מרגש מאוד. כולם אמרו שהנאום שהמלך נושא ביום קריספין הקדוש נפלא; אפילו הצרפתים, שהוצגו בקרב אז'נקור באור לא מחמיא וששייקספיר תיעב אותם. כולם תהו מנין צץ הכוכב הצעיר והנפיץ הזה. התשובה היא בלפאסט.

44 שנה קודם לכן, בשנה שבה הוכנע סוף סוף אדולף היטלר, לורנס אוליבייה כבר כיכב בגרסה קולנועית זוכת אוסקר ל"הנרי החמישי", שהוא גם הפיק וביים. מאחר שגרסתו של בראנה היתה מעולה בפני עצמה, נדמה שהשחקן משליך כפפה ומתעתד להיות אוליבייה הבא.

ב-28 בחודש יעלה בישראל "תור", סרטו החדש של בראנה, המבוסס על עלילותיו של גיבור-העל תור, דמות קומיקס מבית מארוול. תור עשוי להיות הדבר הטוב ביותר מאז סקייפ, או סמי ההרדמה, או דמי האבטלה; הוא עשוי לעשות למען המיתולוגיה הנורדית מה ש"נערה עם קעקוע דרקון" עשה לסיפורת הפשע הנורדית; ייתכן שהוא אף יהיה העיבוד הקולנועי הטוב ביותר בכל הזמנים לקומיקס של מארוול. אבל הוא ללא ספק לא יהיה "אנקת גבהים" או "ריצ'רד השלישי" או "העוקץ" או "ליידי המילטון" או "רבקה" או "ספרטקוס" או "איש המרתון", ואפילו לא "משחקי בילוש". הוא לא יוכל להתמודד בכבוד עם המיטב של אוליבייה, ואף לא עם הסרטים שאוליבייה שיחק בהם בסוף חייו. הוא אולי יהיה טוב יותר מ"התנגשות הטיטאנים" ומ"בטסי", אבל רק במעט.

כך או כך, דבר אחד ברור: במקום כלשהו בין "הנרי החמישי" לבין "תור", דרכו של בראנה אל הכוכבות בנוסח אוליבייה השתבשה.

אכזבה בהוליווד

ב-20 השנים שחלפו מאז פרץ בראנה למודעות הציבורית, הקריירה שלו נחלקת לשלושה חלקים ברורים. הוא השתתף בכמה עיבודים איכותיים למחזות של שייקספיר, כבמאי או כשחקן (שהטוב ביותר בהם הוא "מהומה רבה על לא דבר"). הוא עשה עבודה מצוינת בטלוויזיה, בייחוד בתפקיד חוקר הארצות המטורף ארנסט שקלטון, מגלומן שלא היה כמוהו, ובאחרונה גם בלט כשוטר השוודי הנרגן אך המורעב רגשית קורט ואלנדר.

והוא השתתף גם בלא מעט סרטים גרועים, כמה אפילו איומים ונוראים כגון "פרוע על המערב", כמה לא רלוונטיים ונשכחים כגון "איך להרוג את הכלב של השכן" ו"פרנקנשטיין", וכמה מטופשים גנריים כגון "מבצע ואלקירי", שבמרכזו צעירים מבולבלים הגדלים בגרמניה הנאצית ואינם מצליחים להבין את הרייך השלישי. רק מעטים מסרטיו חדרו לתודעה הציבורית, פרט ל"פרוע על המערב", סרט כה גרוע עד שוויל סמית פירסם התנצלות פומבית על עצם קיומו.

בראנה אינו מפגין כישרון בממלכת סרטי הפעולה; כשהוא מנסה לשחק תפקיד קומי התוצאות אינן יפות לעין. כך גם בסרטים פופוליסטיים; כל מה שמנסה לדבר אל האיש הפשוט לא מתאים לו. תהיה התכונה המשותפת לכל אלה אשר תהיה - פשוט אין לו אותה. ביחס לשחקן הידוע ברבגוניותו, אין לו רבגוניות רבה.

הקריירה של בראנה בבריטניה היתה מוצלחת ללא ספק, אך בהוליווד היא מאכזבת. מבחינה זאת הוא דומה ל"סלייד", "סטטוס קוו", "בלר" או "פאלפ", להקות נהדרות שעשו קריירה גדולה בבריטניה אך מסיבה כלשהי לא הצליחו בארצות הברית. הסיבה לכך היתה שהן פשוט לא הצליחו לדבר אל לבבות האמריקאים. הרולינג סטונז ואדי איזארד הצליחו.

המיתולוגיה של הקולנוע מלאה אגדות על כוכבים שלא הצליחו להגיע למעמד העליון שצפו להם. לפעמים זה קורה בגלל הרס עצמי בקנה מידה מרהיב (מיקי רורק, שון יאנג); לפעמים הכוכב פשוט שוחק את כוכבותו בהופעות מרובות מדי (קולין פארל, ואל קילמר); לפעמים כישרונו של הכוכב פשוט אינו גדול דיו (צ'רלי שין, קיפר סאתרלנד, לו דאימונד פיליפס, כריס אודונל, ג'ון פינץ', ושחקניות רבות בשם אמילי). ובכמה מקרים כוכב אחר הקדים אותם והגיע מצויד בתחמושת רבה יותר. כך קרה שדניאל דיי-לואיס השיג את הקריירה שהיתה צריכה להיות לבראנה; העולם אינו זקוק לשני אוליבייה, וגם אינו זקוק לשני דיי-לואיס.

במקרה של בראנה אפשר לטעון שהוא קיבל החלטות אומללות או שכשההזדמנות באה לבקרו, הוא לא פתח לה את הדלת. אפשר גם לטעון שבראנה התפתה לתהילה - הנושא הנבואי והמדויק עד אימה של "סלבריטי", סרטו של וודי אלן מ-1998 שמכל בחינה אחרת אינו ראוי לצפייה - והניח לכישרונו להתנוון בכך שהלך והתרחק מהתיאטרון לטובת הקולנוע.

אוליבייה, ג'ון גילגוד, ראלף ריצ'רדסון, ג'ון מילס, אלן בייטס, איאן מקלן ושחקנים בריטים גדולים רבים אחרים מעולם לא התרחקו מאוד מהתיאטרון. אבל זה לא מה שקרה, לדעתי. בראנה, כמו גילגוד או ראלף פיינס (או מבחינה זו גם כמו ברט ריינולדס או אדם סנדלר), היה בסדר גמור כשמכר מוצר שהציבור כבר אהב - הנרי החמישי, אותלו, מהומה רבה על לא דבר, המלט - אבל הסתבך כשניסה למכור מוצר שהציבור לא אהב, בייחוד הציבור האמריקאי. המוצר הזה היה הוא עצמו.

שחקן אופי

לומר שלבראנה פשוט אין המראה הקלאסי של כוכב קולנוע, זה לא הוגן. אבל גם לדסטין הופמן אין המראה הזה. יש לו, לעומת זאת, אינטנסיביות ורבגוניות ומין נוירוטיות מטרידה שאין לבראנה. בראנה אינו ניחן בכריזמה ומגנטיות, יהיו אשר יהיו, או שאינו מחצין אותן. הציבור אולי מתעניין במה שקורה להנרי החמישי או להמלט, אבל לא אכפת לו מה קורה לקנת בראנה. סרטי קולנוע, כמו מחזות, הם תרגילים בפתרון בעיות; הגיבור נקלע למבוי סתום ועליו למצוא את דרכו החוצה ב-90 הדקות הבאות. אם הקהל אינו מרגיש חיבור רגשי אל השחקן, וייתכן שזה משום שהוא נתפש כבריטי ידידותי יתר על המידה, עד כדי התרפסות - הוא יכול להישאר בעמק ההוא אפילו 100 אלף שעות, מבחינת הקהל.

בראנה, כשחקני במה גדולים רבים, היה טוב מאוד כשהוטל עליו להפיח חיים חדשים בדמויות מוכרות. אבל לא כך קורה בסרטים; שם על השחקן להצליח בזכות עצמו.



קנת בראנה. הסתבך כשניסה למכור מוצר שהציבור לא אהב


מתוך תור. מתחת לכבודו של בראנה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו