בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"החופש לזוז" מאת גדעונה רז-עיסא | משחק בכדורי אש

סיפורו של ילד הסובל מהפרעת קשב וריכוז עומד במרכז ההצגה "החופש לזוז", שתועלה בפסח בפסטיבל בחיפה. המחזאית, גדעונה רז-עיסא, מסבירה מהי חשיבותו של הממד האוניברסלי בהצגות לילדים

תגובות

"אני לא חיה בקונפליקט, אלא מתעסקת בדברים עצמם ובמה שמגרה אותי. כבדרך אגב, אני מהווה מודל. כבדרך אגב, אני עובדת גם עם ילדים ערבים. כבדרך אגב, לילדים שלי יש חברים משני הצדדים".

לגדעונה רז-עיסא, שעסוקה בימים אלו בחזרות האחרונות לקראת העלאת הצגתה החדשה בתחרות הפסטיבל הבינלאומי להצגות ילדים, שיתקיים בחיפה בחול המועד פסח, חשוב להדגיש דווקא את הממד האוניברסלי שבתיאטרון, ובעיקר בזה המיועד לילדים. היא, ישראלית-יהודייה, ובן זוגה, השחקן והבמאי נורמן עיסא, ישראלי-ערבי-נוצרי, מתנערים מסיסמאות ומתמקדים בעבודה האמנותית. עיסא ("עבודה ערבית") גם מביים את מחזותיה. היא גדלה בפתח תקוה, הוא בחיפה. הם נפגשו בבית הספר לתיאטרון בית צבי וחיים ביפו עם שלושת ילדיהם.

רז-עיסא, שחקנית ותרפיסטית בדרמה, החלה בכתיבת מחזות רק בשנים האחרונות - אולי כחלק ממשבר גיל ה-40, היא אומרת - ומאז הספיקה לא מעט. בין המחזות שכתבה: "האוצר - הצגה שטה" ו"אגדות בסמטאות" של התיאטרון הערבי-עברי, המוצגות בנמל יפו ובסמטאותיה, וההצגה "גלגולי גלגמש" שזכתה במקום הראשון בתחרות הצגות הילדים בפסטיבל בחיפה לפני שנתיים.

כעת היא חוזרת לחיפה עם ההצגה "החופש לזוז", העוסקת בסוגיה שדומה כי צוברת תאוצה בשנים האחרונות: עולמם של הילדים הסובלים מבעיות קשב וריכוז. "הגעתי לזה דרך העבודה שלי כדרמה-תרפיסטית במשך יותר מעשר שנים", היא מספרת. "עבדתי הרבה עם ילדים כאלו דרך טיפול בתיאטרון; לנסות לשחק את הסיטואציות הקשות, להרחיב את רפרטואר התגובות שלהם. המחזה הוא בן 60 דקות בלבד, אז היינו חייבים לתמצת, אין כאן סיפור של תהליך. אבל חשוב היה לנו להביא לבמה את רכבת השדים שעוברת בראשו של הילד בחיפוש אחר האיזון, את כדורי האש האלו שאתם הוא צריך ללמוד לחיות".

את המחזה, המיועד לגילאי 7-13, היא כתבה יחד עם חברתה השחקנית שרון בורשטיין, שמשחקת בהצגה "האוצר". איך כותבים ביחד? "זה יותר מורכב, אבל גם נעים לא להיות לבד מול הדף הריק. אנחנו שתי שחקניות, כך שזה היה מלווה בהרבה אימפרוביזציה. הרגשנו את המהלך הדרמטי. הרעיון היה משותף, אולי קצת יותר שלי. אני ג'ינג'ית, יש לי נטייה להתפרצות. גם אחד הילדים שלי מאוד שובב, עם פלפל בתחת. כנראה זה באמת קרוב אלי".

הילד ההיפראקטיבי גיבור המחזה מוצא דרכו כשהוא מגלה די-ג'יי פנימי דמיוני, ויחד אתו הופך את הבלגן שבתוכו למוסיקה קצבית, הסוחפת גם את חבריו ותוך כדי כך עוזרת לו לפתור בעיות עם אמו. המסר, אומרת רז-עיסא, הוא הצורך להתחבר לאני האותנטי. "כולנו בני אדם, לכולנו יש קשיים כאלה או אחרים וכל אחד צריך לעשות את הדרך שלו ולשחרר את מי שהוא באמת. אחת הדרכים היא מוסיקה ויצירה. דווקא המסר האוניברסלי הוא החשוב כאן".

רז-עיסא בוחרת כאמור להתרחק מאמירות פוליטיות כאלה או אחרות. "המצב פה באמת מאוד קשה, אבל הדיאלוג האמיתי הוא תמיד כפועל יוצא, לא דרך אמירה ישירה. דווקא דרך הרחקה, דרך דברים מהצד, מעבירים את המסר יותר טוב. אם ב'אגדות בסמטאות' היתה אמירה משמעותית על יפו כמיקרוקוסמוס, הרי בהצגות נוספות שלי, בעיקר ב'גלגמש', העדפתי להדגיש את המסר האנושי. בהצגה החדשה יש אמירה כללית של קבלת האחר, על הצורך לעשות לו מקום וכבוד באשר הוא, גם אם הוא עצבני וחסר שקט. דרך דברים כאלה אפשר לעזור לילדים ולהעביר את המסר שכולנו בני אדם".

פעילותה של רז-עיסא, כמחזאית וכשחקנית, מתרכזת כרגע בתיאטרון לילדים, אך היא מתכננת גם לפנות לקהל המבוגרים. "אולי עדיין אין לי האומץ לעשות את זה, ואולי פשוט עוד לא מיציתי את תחום הילדים. זה לא משהו שהחלטתי. אני פשוט מרגישה מין חיבור חזק, מלא אנרגיה, עם הילדים. אני מתרגשת מהר, מזדהה, אוהבת למצוא את הקצב והחרוזים, אוהבת לרקוד. החיבור שלי לעולם הילדים הוא טבעי. זה מגרש המשחקים הכי מקסים שיכולתי לאחל לעצמי".

התיאטרון לילדים, כך נדמה, גם מחזיר אותה לילדה הקטנה שבה. "כשהייתי קטנה פחות הקשיבו לי. הייתי ילדה ביישנית, מסמיקה תמיד, כותבת פתקים ויומנים. היום אני שמחה ואוהבת להקשיב ולעזור לאחרים, כי לי זה היה חסר. חשוב לי בתיאטרון לספק לילדים חוויה אסתטית, מרגשת. יש היום כל כך הרבה דברים מסחריים בתחום וחבל, כי תיאטרון משובח ואיכותי הוא חשוב כל כך. אני רוצה שיחזרו הביתה עם אותה תחושה כפי שהיתה לנו בילדות כשראינו למשל את ?עוץ לי גוץ לי' של שלונסקי".

שיתוף הפעולה המשפחתי בעבודה הוכיח את עצמו עד כה: "תמיד אני עובדת עם נורמן. אני לא פוסלת שום דבר ויש מקום גם לדברים אחרים, אבל בינתיים זה פורה מאוד וכיף לנו לעבוד ביחד. זה לא תמיד קל, מובן שמתווכחים לפעמים, נורמן מקצועי ומנוסה מאוד. מצד שני, יש בינינו הבנה בלי מלים, מאוד מבינים ומרגישים זה את זה ויש מקום לניואנסים".



מתוך החופש לזוז


גדעונה רז-עיסא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו