בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העולם על פי סידני לומט

סרטיו של הבמאי סידני לומט, שמת בסוף השבוע, התאפיינו בממדים תיאטרליים וריאליסטיים. מ"12 המושבעים", דרך "אחר צהריים של פורענות" ועד "רשת שידור", לומט ייצג תמיד תבונה, יושרה ומיומנות

תגובות

התיאטרלי והריאליסטי היו שני הקטבים המרכזיים שביניהם נעה היצירה הקולנועית של הבמאי סידני לומט, שמת שלשום והוא בן 86. לומט, שנולד בפילדלפיה ב-1924 לאב שהיה שחקן בתיאטרון יידי ולאם שהיתה רקדנית באותו תיאטרון ומתה בילדותו, החל לשחק בתסכיתים ברדיו ובמחזות בתיאטרון כשהיה בן ארבע, ובבגרותו ביים יותר עיבודים קולנועיים של מחזות מאשר כל במאי קולנוע אמריקאי אחר. מצד אחר, הוא השתייך לדור של במאי הקולנוע שפרצו לקדמת הבמה של הקולנוע האמריקאי בשנות ה-50 והחדירו אליו מידה חדשה של ריאליזם עירוני בעל עוצמה מיידית וישירה.

שני הקטבים לא היו מנוגדים זה לזה, ובכמה מסרטיו הטובים ביותר של לומט, הם השתלבו. נפח ריאליסטי עז ביטוי איפיין כמה מעיבודיו הטובים ביותר של לומט למחזות, כגון "12 המושבעים", סרט הקולנוע הראשון שלו מ-1957, שהתבסס על מחזה הטלוויזיה של רג'ינלד רוז, שמאוחר יותר הוצג גם בתיאטרון, או גרסתו הקולנועית המרשימה מ-1962 למחזהו של יוג'ין אוניל, "מסע ארוך אל תוך הלילה", שצוות שחקניה המרשים כלל את קתרין הפבורן, ראלף ריצ'רדסון, ג'ייסון רובארדס ודין סטוקוול.

לעומת זאת, לכמה מסרטיו הריאליסטיים הטובים ביותר של לומט, שכולם תיארו את החיים בכרך שבו הוא עצמו העדיף לחיות ולעבוד - ניו יורק, היה לעתים קרובות ממד תיאטרלי בולט.

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לשילוב בין שני הקטבים היא סרטו "אחר צהריים של פורענות" מ-1975, שהתבסס על מקרה שאירע במציאות והתרחש כולו בתוך סניף בנק בברוקלין, ששני הגיבורים ביקשו לשדוד במטרה להשיג מימון לניתוח המין של בן הזוג של אחד מהם, ובחזית של אותו הבנק. בסצינה הזכורה ביותר מאותו הסרט יוצא הגיבור, שאותו גילם אל פצ'ינו, מחוץ לבנק, ומלהיט את הציבור שהתאסף שם בקריאה "אטיקה! אטיקה!" (הוא התייחס למהומות שפרצו ב-1971 בבית הכלא אטיקה שבמדינת ניו יורק, ובהן נהרגו על ידי המשטרה 29 אסירים ועשרה סוהרים).

זו היתה סצינה של תיאטרון עירוני מעולה וסצינות דומות לה הופיעו גם בסרטים ריאליסטיים נוספים של לומט, ובהם "רשת שידור", הסאטירה החריפה שלו מ-1976, שחציה כוונו נגד הטלוויזיה האמריקאית ונגד השיטה הקפיטליסטית המניעה את אמריקה כולה. הסצינה הזכורה ביותר מתוך אותו סרט, שאת תסריטו כתב המחזאי פאדי שייפסקי, היתה זו שבה גיבור הסרט, שדרן טלוויזיה המתכוון להתאבד בשידור חי, קורא לצופים בו לגשת לחלונות ביתם ולצעוק החוצה, אל תוך האוויר של ניו יורק, שהם כועסים עד מוות ולא מוכנים לסבול את זה יותר.

מתוך הסרט "רשת שידור (1976)

חזה חשוף ראשון

גם "אחר צהריים של פורענות" וגם "רשת שידור" יכולים להיות מתוארים כיצירות קולנועיות ריאליסטיות ותיאטרליות בעת ובעונה אחת, וזאת מכיוון שלומט עצמו מעולם לא היה במאי קולנוע שניסה להתייהר בווירטואוזיות הקולנועית הסגנונית שלו. מרבית סרטיו היו עשויים בפשטות ובישירות שהבליטו את המקום המרכזי של הנוף העירוני שבתוכו התרחשו העלילות, של הדמויות ושל השחקנים שגילמו אותן.

ואמנם, מכלול היצירה הקולנועית של לומט כולל מספר רב של הופעות קולנועיות מצוינות, החל בהנרי פונדה ושאר השחקנים שגילמו את חבר המושבעים בסרטו הראשון וכלה בפיליפ סימור הופמן, איתן הוק, אלברט פיני ומריסה טומיי, כוכבי סרטו האחרון והמצוין, "לפני שהשטן יידע", שיצא לאקרנים ב-2007.

"רשת שידור" זיכה באוסקרים שלושה משחקניו - פיטר פינץ', פיי דאנאוויי וביאטריס סטרייט, תופעה שחזרה על עצמה בתולדות טקסי האוסקר לעתים נדירות.

מהתיאטרון של צעירותו עבר לומט לטלוויזיה, שבה ביים פרקים בסדרות טלוויזיה וכמה מהדרמות ששודרו במה שמכונה "תור הזהב של הדרמה הטלוויזיונית"; וממנה, כמו דור שלם של במאים צעירים שהחלו בטלוויזיה הצעירה וכלל את ארתור פן, ג'ון פרנקנהיימר, סם פקינפה, סידני פולאק ואחרים, עבר לקולנוע.

עיבודיו התיאטרוניים כללו את "המין הנמלט" (1959), שהתבסס על מחזהו של טנסי ויליאמס "אורפיאוס בשאול" וכיכבו בו מרלון ברנדו, אנה מניאני וג'ואן וודוורד; "מראה מעל הגשר" (1961) על פי מחזהו של ארתור מילר; "השחף" (1968), על פי מחזהו של אנטון צ'כוב; "Last of the Mobile Hot Shots" (1970), שהתבסס על מחזהו הכושל של טנסי ויליאמס "The Seven Descents of Myrtle"; "אקווס" (1977), על פי מחזהו של פיטר שייפר; "מלכודת מוות" (1982) על פי קומדיית המתח של איירה לוין, ועוד.

לא כל הסרטים האלה זכו להצלחה ביקורתית או כלכלית. להערכה רבה הרבה יותר זכו סרטיו הריאליסטיים יותר של לומט ובהם "המשכונאי" (1964), שהיה אחד הסרטים האמריקאיים הראשונים שעסקו בזיכרון השואה (והיה גם אחד הסרטים היחידים של לומט שבהם הוא ניסה להפגין יכולת קולנועית סגנונית נועזת. הוא זכור בין השאר בגלל הפלאשים המהירים שנכללו בו והציגו את עברו של גיבור הסרט, ניצול שואה שהוא בעל חנות משכון בניו יורק, וגם בשל היותו הסרט הראשון שהציג את החזה החשוף של אשה, והאישור לסצינה הזאת היווה נעיצת מסמר נוסף בארון הקבורה של הצנזורה הפנימית ההוליוודית ששלטה בעשייה הקולנועית באמריקה עד אותן שנים); "סרפיקו" (1963), שהציג את סיפורו האמיתי של השוטר שירד למחתרת כדי לחשוף את השחיתות המכרסמת במשטרה הניו-יורקית (אל פצ'ינו גילם את דמותו של הגיבור); "נסיך העיר" (1981), אף הוא דרמה משטרתית; ו"פסק דין" (1982), דרמת בית משפט בכיכובו של פול ניומן.

מתוך "אחר צהריים של פורענות" (1975)

להצלחה זכו גם כמה מסרטיו החריגים של לומט, ובהם גרסתו האלגנטית מ-1974 ל"רצח באוריינט אקספרס", ספר המתח המבריק של אגתה כריסטי, שצוות השחקנים הנוצץ שלה כלל את אלברט פיני, לורן באקול, שון קונרי, ריצ'רד וידמרק, ונסה רדגרייב, ג'ון גילגוד ואינגריד ברגמן.

לעומת זאת, הוא נכשל כישלון חרוץ כאשר ביים ב-1978 גרסה קולנועית מסוגננת לעייפה של המחזמר "הקוסם", שהתבסס על "הקוסם מארץ עוץ". צוות השחקנים השחור כולו של הסרט כלל את דיאנה רוס בתפקיד דורותי ואת מייקל ג'קסון בתפקיד הדחליל.

סופו של דור

לומט היה מועמד ארבע פעמים לפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר (בעבור "12 המושבעים", "אחר צהריים של פורענות", "רשת שידור" ו"פסק דין") ועוד פעם אחת בעבור כתיבת התסריט המעובד הטוב ביותר של "נסיך העיר" (יחד עם ג'יי פרסון אלן), אך הוא הפסיד בכל המקרים האלה. ב-2004 הוענק לו אוסקר מיוחד על מפעל חייו.

לומט היה נשוי ארבע פעמים: לשחקנית ריטה גאם, ליורשת המיליונים גלוריה ונדרבילט, לגייל הורן ג'ונס, בתה של הזמרת והשחקנית השחורה הגדולה לינה הורן (שממנה נולדו לו שני ילדיו), ולמרי גימבל, שלה הוא היה נשוי עד מותו.

לא כל סרטיו של לומט היו טובים באותה מידה ולא כולם זכו להצלחה; אך אורכה של הקריירה שלו, המספר הרב של הסרטים שהוא ביים, התמדתו, נחישותו ולעתים קרובות אף תעוזתו - כל אלה הפכו אותו לדמות בעל נוכחות חיובית בקולנוע האמריקאי מאז סוף שנות ה-50.

מותו מסמן את קצו של דור שתרומתו לקולנוע האמריקאי בחמשת העשורים האחרונים היתה רבת חשיבות והשפעה. גם אם לומט לא נחשב מעולם למי שניצב בראש צמרת במאי הקולנוע האמריקאים החשובים או הטובים ביותר, הוא ייצג בקולנוע האמריקאי של תקופתו מידה של תבונה מתמדת, יושרה עיקשת ומיומנות נמרצת, בעיקר בכל מה מה שקשור להדרכת שחקנים.



לומט בתצלום מ-1996



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו