בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוד גריילסאמר בביצועים עוצרי נשימה ליצירותיו המוקדמות של מוצרט

המנצח-פסנתרן גריילסאמר אב השראה מכמה זרמים מוסיקליים עכשוויים כדי להפוך את מוצרט לבן המאה ה-21, ועשה שימוש ביצירותיו המוקדמות והלא מוכרות של המלחין

תגובות

יש קונצרטים כאלה, שאחרי שיוצאים מהם מבינים למה צריך את מוסד הקונצרט כלל; למה אנשים טורחים להתאמן ולנגן ולהפיק את האירוע המסובך והיקר הזה שנקרא קונצרט קלאסי; למה אנשים אחרים קמים בערב מהכורסה בסלון שלהם ומטריחים עצמם לאולם ומשלמים כסף רק כי לשבת ולהקשיב.

כל כך הרבה נאמר על התיישנותו של מוסד הקונצרט, כל כך הרבה נבואות בגרסאות שונות מנבאות את דלדולה של הרוח הקלאסית במערב וגוויעתה של המוסיקה - ובהתאם: גופי ביצוע ואמרגנים מנסים להפיח חיים במה שהם רואים כמת-חי, וניסיון כזה משמעו בהכרח גרירת האירוע והמוסיקה לרמה נמוכה יותר, שמנסה לפתות קהל דרך מינון גדול יותר של בידור.

והנה בא קונצרט כמו זה של התזמורת הקאמרית הישראלית בשבוע שעבר ומראה שאין צורך להוריד רמה, ושגם המולטימדיה מיותרת, וכמוה חציית הקווים הסגנונית למוסיקה הקלה, וכל הפטנטים שמיועדים לנפח את רווחי הקופה. כל אלה הלוא מבקשים להפוך את הקונצרט לרלוונטי; להתגבר על התחושה שהאזנה לקונצרט היום כמוה כביקור במוזיאון המראה תצוגת קבע של פריטים ארכיאולוגיים מן העבר; לבנות אירוע חי, שידבר אל המאזינים כאן ועכשיו.

המנצח-פסנתרן דוד גריילסאמר עשה זאת בקונצרט הקאמרית, ובדרך סוחפת ומהנה כפי שלא נצפתה כאן זמן רב. לצורך כך הוא לא נזקק למסכי וידיאו, רקדניות, או מוסיקת טנגו: רק מוצרט היה בקונצרט הזה, מוצרט לא מוכר, לא פופולרי, בלי להיטים - ועוד מוצרט מוקדם, ביצירותיו מגיל 8 עד 19.

לממד הגילוי של רפרטואר חדש היתה חשיבות משלו בקונצרט הזה: השפה הסגנונית של מוצרט מוכרת היטב לבאי הקונצרטים, אבל היצירות לא - והשילוב בין המוכר ללא מוכר יצר מתח מיוחד בפני עצמו. אבל זו היתה רק החווייה המשנית של הערב: הראשית היתה הדרך שבה ניצח גריילסאמר וניגן את המוסיקה הזאת - בחופשיות, בספונטניות, עושה את המוסיקה עם הנגנים בו בזמן, מתגרה בגורל עם טמפו מהיר וצליל בהיר וחשוף, לא מפסיק להפתיע ולהעלות חיוכים רחבים - למשל למשמע הקדנצות המרהיבות שלו, אותן חיבר וחלקן אף אילתר בעצמו, והכל בשיא הרצינות והקפדנות.

בלי תוספות

"מוסיקה קלאסית באה מן העבר, היא תמיד מוסיקה של אנשים שמתו, ואם אנחנו לא מסוגלים לקשר אותה לעולמנו - מה הטעם לבצע אותה כלל?", אומר גריילסאמר אחרי הקונצרט. "מי שחושב שמוצרט שייך רק לעבר ובזאת הסיפור נגמר לא מבין אותו. הוא מאוד עכשווי, אבל בתנאי שמנגנים אותו בצורה עכשווית. אם לא אוכל לשייך את מוצרט לשנת 2011 אין לי מה לעשות אתו. לא מעניין אותי להיות כלוא בבית הסוהר של העבר".

גריילסאמר, יליד ירושלים, בן 34, היה עד לפני חמש-שש שנים סטודנט בג'וליארד. עתה הוא פסנתרן בינלאומי שהופיע עם תוכניות נועזות, גם בישראל - ביניהן רסיטל של סונטות מאת מלחין המאה ה-18 סקרלטי ובן זמננו ג'ון קייג' לסירוגין, בשני פסנתרים; הוא מנצח ומנהל מוסיקלי של שתי תזמורות, אחת מהן התזמורת הקאמרית של ז'נווה בשווייץ; וניצח על תזמורות כמו המוצרטיאום זלצבורג, הסימפונית סן פרנציסקו, והמטרופוליטנית של טוקיו. הוא ניגן בפאריס את כל מחזור הסונטות של מוצרט ביום אחד, הקליט רסיטל ייחודי שנכלל ברשימת אלבומי השנה של "דיילי טלגרף", הקליט קונצ'רטי מוקדמים של מוצרט עם תזמורת אותה ייסד ועליה ניצח, ועתה חתם חוזה הקלטות - בנגינה וניצוח - עם חברת סוני קלאסיקל.

איך הופכים את מוצרט למודרני, לבן המאה ה-21? את ההשראה לעשות זאת מקבל גריילסאמר מכמה זרמים מוסיקליים עכשוויים: התנועה למוסיקה מוקדמת בביצוע היסטורי, עם האנסמבלים הבארוקיים שהצמיחה ומנגנים בכלים אותנטיים, וכן המוסיקה החדישה של המלחינים במאה ה-20, ואפילו ג'ז.

"אי אפשר להבין את המוסיקה של מוצרט בלי להכיר את הזרם ההיסטורי", הוא אומר, "פסנתרני עבר כמו הורוביץ ורובינשטיין - גם אני למדתי מהם, הם היו פסנתרנים גדולים, וניגנו מוצרט נפלא; אבל אסור להישאר בבועה שלהם. מה שהאסכולה האותנטית מלמדת אותנו הוא הצליל - צליל מרוכז וטהור, שאליו לא נדבקות כל מיני תוספות מהמאה ה-19. למשל עצירות מיותרות, או נגינת רובאטו, או האדרה של המלודיה. האנסמבלים הבארוקיים הביאו את הטוהר של המוסיקה, הביקוש אחר הצליל ולא מה שמסביבו, המקור שלו.

"מה שאיבדנו בגלל ההשפעות מהמאה ה-19, המאסות הסימפוניות האדירות שהיא הביאה בכנפיה, היא הפשטות של הצליל, הכבוד אליו, והיכולת לשיר בקול אנושי. אצל מוצרט הכל זה אופרה - גם הסימפוניות, והקונצ'רטי והסונטות; והוא שר - אבל לא שר כמו צ'ייקובסקי. העולם הפוסט-רומנטי, עם הפאתוס שלו, עם הרפרטואר הגדול - זה לא עולמו".

מלחיני האוונגרד, אומר גריילסאמר, הציגו ממד נוסף של מודרניות במוסיקה: "אנשים כמו ליגטי, נונו, בולז - גם הם כותבים בגישה שלא מתפשרת על הצליל", הוא אומר, "רבים לא מסכימים עם האוונגרד, חושבים שהוא הלך רחוק מדי, שהמוסיקה הזאת בלתי אפשרית לשמיעה - אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא להבין את הרעיונות שהמלחינים האלה ניסו להסביר לנו, ושעליהם אני נאבק: על השקט, על ההשתחררות מההשתעבדות למאסה של צליל ולמלודיה היפה; ועל ההיתר לחוסר ודאות, לקבלת רגעים בהם אנחנו לא יודעים בדיוק לאן מועדות פנינו.

"בקונצרט, הנגנים ואני עבדנו על הרגעים האלה, למדנו לא לפחד מהם - במיוחד בפרקים האטיים של מוצרט. שם יכולה להיות פתאום דקה שלמה שבה הצליל רק נמשך, שהוא נהפך לקו, לא זז ולא ברור לאן הוא הולך. למדנו להשתהות על רגעים כאלה, לא להתנפל מיד על הצליל. ביקשתי מהם, 'בואו ננסה לנגן כמעט עד שלא ישמעו אותנו כלל, ואם לא ישמעו - לא נורא'. פיאנו חרישי כזה דורש התעמקות. המלחין האמריקאי מורטון פלדמן כתב ביצירה שלו 'רוסקו צ'אפל' 40 דקות של פיאנו: צריך ללמוד ממנו, ומג'ון קייג' שלימד אותנו שהשקט הוא המשכה של המוסיקה; ולא להיכנע לדרך שבה מנגנים היום, הכל חזק. בתקופת מוצרט אלה היו דברים קדושים: אמרתי לנגנים, בואו נלחש ונמשיך ללחוש, בלי פחד".

בשבחי הריק

בקונצרט, הנגינה החרישית של גריילסאמר ונגני התזמורת הקאמרית הישראלית היתה עוצרת נשימה ממש - וגם רגעי הדממה שלהם שהתארכו, וההשתהות על הצליל: "הם נפלאים הנגנים האלה", אומר גריילסאמר, "הם הלכו אתי, באומץ, ועבדו על כל הפרטים הכי קטנים בסבלנות, בשבוע של עבודה מאומצת".

בקנצ'רטי לפסנתר מוצרט השאיר, כמקובל בזמנו, מקומות ריקים לקראת סיום של כל פרק, לצורך נגינת קדנצה: קטע סולו מאולתר של הפסנתרן הסולן בו הוא מעבד כיד הדמיון הטובה עליו את החומרים שנשמעו קודם: "עוד דבר שהמאה ה-19 השכיחה הוא האילתור, שהיה טבעי לגמרי בתקופה של מוצרט", אומר גריילסאמר. "מכתביו אפשר להיווכח כמה מוצרט רצה שהפסנתרנים יאלתרו בעצמם את הקדנצות. לכן לא ניגנתי אותן - גם כדי להיזכר בפרקטיקה של אז, בדרך שבה בנגינה החיה, כמו בג'ז, קורים דברים לא מתוכננים.

"זה מוציא אותי מדעתי, שאנחנו כאמנים קלאסים, שמנגנים מתווים, לא ננצל את ההזדמנות לאלתר כשהיא ניתנת לנו. לכן כשאני עובד עם נגנים כמנצח אני מבקש מהם - תאלתרו, ואל תראו לי את זה בחזרות, לכו על זה בלייב, ואם תיפלו על הפנים בקונצרט זה בסדר; ואם נגן תזמורת מעז לעשות את זה, הטירוף של הרגע הזה כל כך מדהים שאין מלים לתאר אותו. גם בקונצרט שלנו כאן, האבובן הראשון אילתר אלתורים קטנים ואני התמוגגתי".

גריילסאמר מתמסר לגמרי לנגנים בניצוח, משוחרר לגמרי, וכשנגמרת היצירה ניכר היטב שהוא ביישן, ומרגיש נוח הרבה יותר מול הנגנים וליד הפסנתר מאשר לקול תשואות הקהל - תשואות שהידהדו בעוצמה חסרת תקדים בקונצרט הזה: "אני לא הרבה זמן במקצוע, ונזקקתי להרבה מאבקים להגיע הנה - זו לא היתה דרך סלולה של כוכב", הוא אומר.

הנגנים התמסרו לניצוחו בחזרה: "הרבה חיוכים הוחלפו בינינו, כי יש כל כך הרבה הומור במוסיקה הזאת", הוא אומר, "הרגשתי שאנחנו רוקדים ביחד ושרים ביחד - וזו המהות של מוצרט. אין עוד מלחין שכמוהו מושיט לך יד ומזמין אותך להצטרף אליו. כמו באופרות שלו, שמסתיימות תמיד בסוף טוב: מה שחשוב הוא לאהוב את החיים, ולהמשיך את החיים. הוא כולו ידידות ואחווה וקירוב לבבות, וצריך שזה יישאב לחיים שלנו עכשיו עם כל מה שמשתמע מהמושגים אחווה ושלום".



גריילסאמר. היתר לחוסר ודאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו