בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פו פייטרז, "Wasting Light" | הם נחמדים

באלבומם החדש של "פו פייטרז", "Wasting Light", יש יותר מדי שירים חלשים וסימנים לאופורטוניזם

תגובות

השבוע נזכרתי איזה דביל יצאתי מול דייב גרוהל. זה היה לפני כמעט 12 שנה, באירוע ההשקה של "There's Nothing Left to Lose" בסניף הראשי של טאואר רקורדס בניו יורק. גרוהל חתם למעריצים על האלבום החדש ובדיוק כשהגיע תורי נדלקו המצלמות וכתבת אם-טי-וי ניגשה אלי ושאלה "האם אתה אוהב את 'פו פייטרס'?". השבתי ב"כן" החלטי. "האם אתה מתרגש לפגוש את דייב גרוהל?" היא ניסתה להקשות. לא התבלבלתי ועניתי פעם נוספת "כן", החלטי לא פחות. "אז למה אתה לא יכול להגיד את זה במשפט שלם?" היא סיננה בייאוש ופנתה לבחורה מאחורי שסיפקה את הסחורה.

גרוהל, שעמד ליד הקופה כמו לבלר סטנדרטי, גיחך ושאל: "אז למי לכתוב את ההקדשה?". למרות שהוא חש שמולו ניצב רפה שכל שלא יכול להסתיר את ההתלהבות מכך שכרגע לחץ את היד שהנחיתה מהלומות ב"In Bloom" ו-"Penny Royal Tea", הוא היה מקסים ובנוסף לחתימה צייר לי סמיילי. נפרדנו כידידים.

לא לחינם יצאו לגרוהל המוניטין של האיש הכי נחמד ברוקנרול. הוא תמיד חביב, משעשע וחף מהתנשאות. חוש ההומור שלו, שמתבטא היטב בקליפים המעולים של "פו פייטרס", כבר הוביל להופעות אורח ב"סאטרדיי נייט לייב" ולחברות אמיצה עם השחקן והקומיקאי ג'ק בלאק. את הדימוי הזה לא מקלקל גם סרט תיעודי חדש, "Back and Forth", שמגולל את עלילות ההרכב (ובדומה ל"המכונה" שביימה אלה בלוך על "משינה", נתקל בהתנגדות מצד כוכביו).

השאלה היא האם מדובר במחמאה. הרי אי אפשר להיות גם הארדקור וגם מיסטר נייס גאי. זה בסדר אם אתה המתופף של שלישיה שהסולן שלה הוא סכיזופרן גאון וכריזמטי עם נטיות התאבדותיות, אבל כשאתה בעצמך מנהל את ההצגה התכונה הזאת עלולה להיות לרועץ. אולי זו הסיבה ש"פו פייטרס" היא להקה של סינגלים והופעות ולא של יצירות מופת. חוץ מ-"The Color and the Shape" מ-1997, אף אחד מששת אלבומיה הקודמים לא מתגמל מעבר לסינגלים המוכרים והאדירים כשלעצמם.

גם "Wasting Light", החדש והשביעי של "פו פייטרס", לא ייזכר כאבן דרך מוסיקלית, אבל להבדיל מאלו שקדמו לו, קשה גם למצוא בו להיטים ודאיים (ובטח שלא הסינגל "White Limo", שנשמע כמו גרסה נחותה של "Digging the Grave" של "פיית נו מור"). נדמה שכולו מונע על ידי רצון אחד - שירים שיהיו אפקטיביים בהופעות האיצטדיון של הלהקה.

הזכייה בגראמי באמצע העשור שעבר נתנה גושפנקה לשינוי שעברו גרוהל ו"פו פייטרס"; מלהקה שמחפשת לברוח מהצל שמטיל עליה העבר לסופרסטארים שמוכרים מיליונים ומנגנים בארינות שהיו גדולות גם על "נירוונה". גרוהל לקח את מה שלמד מקורט קוביין, ניקה את הלכלוך, הרזון, ההתרסה, המורכבות הטקסטואלית והמרירות וחיבר נוסחה מצוחצחת ומנצחת. ככל שגברה הפופולריות שלה, כך גם השמין, התמרק והשתכלל הסאונד של "פו פייטרס"; פחות "בלאג פלאג" ויותר "קווין" (שאותה כיבד גרוהל בהיכל התהילה ואף שיתף פעולה לא פעם עם הגיטריסט שלה, בראיין מיי).

"Wasting Light", שהוקלט באולפן הגראג' הפרטי של גרוהל, ממשיך את המגמה הזו עד כדי גרוטסקה עם גיטריסט שלישי (פט סמיר שחוזר לסיבוב נוסף), צליל אצטדיוני משויף ומהוקצע, שמגיע בחסות מבוץ' ויג, המפיק של "Nevermind", ומהלכים שמסונכרנים עם זיקוקי די נור בהדרן. הדינמיקה אמנם מהודקת, הנגנים וירטואוזים, האנרגיה טעונה ובהופעות בפסטיבלים בקיץ לא יהיה רגע דל, אבל הם לא מצליחים לכסות על יותר מדי שירים חלשים, שמצברים לכדי כרס מיותרת באמצע האלבום.

הפתיחה דווקא מלהיבה. "Bridge Burning" הוא שיר מהיר ואגרסיבי במיטב המסורת של "Monkey Wrench" ו"All My Life", שמקבל טוויסט בזכות ריפים עקומים ומעברים לולייניים; טריקים שספח גרוהל משיתופי הפעולה עם ג'וש הום מ"קווינז אוף דה סטון אייג'".

ב"Rope", השיר הטוב באלבום, השפעתו של הום מתחזקת עם שירה ממוסטלת ואווירה נינוחה בבתים שמתנגשים בפזמון סוחף וחזק. לא "My Hero", "Learn to Fly" או "Times Like These", בטח שלא "Everlong" או "Best of You", ובכל זאת - אחלה שירים.

אלא שאז, בבת אחת, "Wasting Light" צונח ומתקשה להתרומם במשך חצי שעה תמימה. גם אם לא קורה במהלכה שום דבר הרה אסון - פה ושם יש איזה סי-פארט יפה או סולו מעניין - ובהופעה בין הלהיטים הגדולים לא תורגש חולשתה, היא רוויה בקלישאות, מדגישה את חולשתו של גרוהל כתמלילן ומתקשה לסחוב כמקשה אחת נטולת אטרקציות.

היקיצה מגיעה עם "I Should Have Known", השיר הלפני האחרון, שמוקדש לקוביין ובו מתארח קריסט נובסליק, הבסיסט של "נירוונה". מפלס הפומפוזיות אמנם עולה עם עיבודי מיתרים ופזמון אמוציונלי שנוגע בקיטש, אבל לשם שינוי הוא מוצדק ומשרת את השיר כל הדרך עד לקתרזיס. "Walk", שחותם את "Wasting Light", חוצה פעם נוספת את קו טוב הטעם ומשלב פזמון דורסני עם סיום צעקני.

אם מחברים את הגיוס של ויג ונובסליק, שנעשה בסמוך לחגיגות ה-20 ל"Nevermind", את הפונקציונליות של השירים ואת הגרנדיוזיות של ההפקה, מקבלים אלבום שמריח מאופורטוניזם. השובע שעולה ממנו הצית אצלי זיכרון נוסף מניו יורק - עמידה בתור בלתי נגמר בגשם זלעפות רק כדי לראות אותם בהופעה. רגע לפני שהגיע תורי אזלו הכרטיסים והקופות נסגרו, וכל מה שנותר לי הוא לסחוט את הסוודר ולקלל את העולם. ל"פו פייטרס" של היום זה לא היה קורה. באיצטדיון יש מספיק מקום לכולם.

פו פייטרז, "Wasting Light" (NMC יונייטד)



פו פייטרז. פונים לאיצטדיונים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו