בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיית במה | התיאטרון הקאמרי מציג: ערכים נעלים בדרך לקופה

מדוע יש טעם לפגם בכך ש"סאלח שבתי" ו"זהר", שהועלו במקור כפרויקטים חברתיים למען תושבי שדרות, נהפכו לחלק מהרפטואר של התיאטרון הקאמרי?

תגובות

זה כמה שנים טובות שהתיאטרון הקאמרי הוא המפעל התרבותי העסוק ביותר במדינה. ביום שגרתי אפשר לבחור אחת מחמש ההצגות המתקיימות בבניין שבתל אביב (קאמרי 1, קאמרי 2, קאמרי 3 וקאמרי 4 וגם קפה-תיאטרון - שהמוצג בו אינו חלק מתוכנית העבודה של התיאטרון) ובמקביל עוד שתיים-שלוש הצגות באולמות שונים בארץ.

באתר התיאטרון מצוינות, תחת הכותרת "הצגות רצות", 39 הצגות. אם נוריד מהרשימה ארבע הצגות של אנסמבל עתים, שהוא מעין חברה-בת של הקאמרי; חמש הצגות יחיד של שחקני התיאטרון; שתיים לקראת הרצה; ושתיים-שלוש ש"מוחזקות בחיים" לצורך סיורים בחו"ל - עדיין ניוותר עם יותר מ-20 הצגות ברפרטואר שוטף.

אפשר למצוא שם קלאסיקה ("המלט", "רומיאו ויוליה", "משרתם של שני אדונים"); מיטב המחזאות העולמית המודרנית ("אלוף הבונים", "ווצק", "מעגל הגיר הקווקזי"); מחזאות ישראלית בהעלאה מחודשת ("הכתובה", "שמו הולך לפניו", "סלאח שבתי", "גטו", "משחקים בחצר האחורית", "מכולת", "שיץ"); מחזאות ישראלית קלאסית בבכורה ("איחש פישר" ו"הרטיטי את לבי"); מחזאות מקורית חדשה ("הבדלה", "משפחה חמה", "אוי אלוהים", "האריסטוקרטים", "השיבה לחיפה", "בעל למופת", "זהב טורקי"); מחזות זמר ("כנר על הגג", "לילה לא שקט", "זהר") ועוד לא מניתי הכל. משהו לכל מישהו, לכל טעם ובכל איכות, מן המחמירים עד לקהל שקל לרצותו, בכל גיל.

למבחר כזה מתאים הביטוי הפולני "זבוב לא יעז לשבת על זה". זה סופרמרקט תיאטרוני, עם מדפים למוצרים נחשקים ונפוצים קרוב לקופה, ומוצרי נישה בפינות - לאניני טעם. הראש מסתחרר והדעת לא תופשת כיצד אפשר לעשות זאת בתקציב הציבורי של התיאטרון ובכוח האדם העומד לרשותו. על אחת כמה וכמה, אם כך, צריך להעריך את המפעל העסוק מעל לראש זה, על כי הוא מוצא פנאי ומרץ לעסוק בפעילות חברתית - לייחד זמן וכוחות יצירה לאימוץ העיר הדרומית המופגזת שדרות, לקיים שם חזרות ולשתף בהן כוחות יוצרים מקומיים.

ערבוב מוזר

אילו זה היה ענף צדדי, תחת הכותרת "ציונות", שבו אנשי מקצוע מן המרכז תורמים מיכולתם לתיאטרון קהילתי בפריפריה - צריך היה רק לברך ולהתפעל. אבל כבר כאן צריך לציין שגם בעולם התרבות מן הראוי להבדיל: דבר אחד הוא להעלות הצגות על ידי אנשי מקצוע - בין שהרפרטואר מקורי-עכשווי או קלאסי, ובין שהוא תובעני או פופולרי - ולהציגן ברחבי הארץ, כולל בפריפריה הזקוקה ליחס מיוחד מהמרכז התרבותי. דבר אחר הוא לעודד פעילות קהילתית, כדרך הבעה חברתית, של שחקנים חובבים, המוצאים דרך ביטוי לדינמיקה החברתית ביניהם. אנשי מקצוע מן הסוג הראשון יכולים, לפעמים, לתרום מניסיונם לפעילות חברתית-קהילתית, אם כי עדיף שאנשי תיאטרון יעסקו בתיאטרון ואנשי עשייה חברתית בפעילות קהילתית, גם אם זו משתמשת בכלים תיאטרליים.

אבל מה שקורה בין הקאמרי לשדרות הוא ערבוב מוזר בין התחומים. נכון אמנם שאנשי התיאטרון מקיימים חזרות בשדרות, ולפחות במקרה של שיתוף הפעולה הראשון, לפני שנתיים, חיים כמו תושבי המקום תחת סכנת ההפגזות, ועל כן ראויים להערכה; אך אין הם מפגישים את חובבי העשייה התיאטרונית של שדרות עם ערכי יצירה תיאטרונית ממשית.

בשני שיתופי הפעולה נבחר רפרטואר שמותאם מראש לתושבי שדרות: לפני שנתיים "סלאח שבתי", המחזמר של אפרים קישון עם שירים של חיים חפר ונורית הירש; ועתה "זהר", מחזמר חדש על חייו ומותו של זהר ארגוב, עם שיריו. שתי הצגות שעיקר נושאן הוא קיפוח עדתי, חברתי ותרבותי, של יוצאי עדות המזרח, בעיקר על ידי הממסד האשכנזי ונציגיו. כאילו מישהו מאנשי המרכז, גם אם הם כבר לא חושבים בקריטריונים של אשכנזים-ספרדים, אמר לעצמו: אנחנו הולכים לעשות הצגה עם הפריפריה; נביא להם סיפור על קיפוח, לזה הם "יתחברו".

השאלה היא גם, כמובן, מה המטרה של הפעולה הזאת. דבר אחד הוא להעלות הצגה בשדרות, כדי לתת לאנשיה תחושה של עשייה תרבותית (אם כי אז, כמובן, עדיף היה שהם יתמודדו עם מיטב הקלאסיקה התיאטרונית, גם כדי לגלות שזה יכול להיות קרוב אליהם מאוד, כמו כל יצירה גדולה). דבר אחר לגמרי הוא להעלות הצגה בפריפריה, בשיתוף פעולה מקומי, כדי להריץ אותה אחר כך ברחבי הארץ.

אינני יודע אם הוגי שיתוף הפעולה קאמרי-שדרות, ומי שניהל את הפרויקט בפועל בשתי הפעמים, משה קפטן, חשבו על הנושא עד הסוף או בכלל. אבל בפועל ב"סאלח שבתי" לוהקו לתפקידים רק אנשי התיאטרון המקצועי, ובראשם איציק כהן. אנשי שדרות, על גבריהם, נשיהם וטפם, היו הניצבים.

במקרה של "זהר" התפקיד הראשי בוצע על ידי דן שפירא, וכל התפקידים האחרים (להוציא אמו של ארגוב) שוב בוצעו על ידי שחקני התיאטרון. אנשי שדרות, השחקנים החובבים, היו ניצבים.

אחדות מזויפת

ייתכן - אם כי קשה לי להאמין בהתחשב בניהול הכלכלי היעיל והמחושב של הקאמרי - כי בתחילה אכן דובר בעיקר על פרויקט מקומי בשדרות. הצגה שתעודד את תושבי המקום ותוצג בתל אביב פעם-פעמיים להכתרת העשייה החברתית. אבל בפועל - כפי שסיפר קפטן לקהל באי הבכורה של "זהר" - "סלאח שבתי" רץ ברפרטואר הסדיר של הקאמרי כ-100 פעמים. מבחינת הקהל של הקאמרי, זה חלק מן ההיצע הרשמי של התיאטרון, בשורה אחת עם "המלט", "גטו", "ווצק" ו"האריסטוקרטים".

מה רע בכך? דבר אחד: אילו הקאמרי היה מעלה מלכתחילה את "סאלח שבתי" כחלק מהרפרטואר, אפשר היה לומר שתיאטרון מקצועי-אמנותי שמתמודד עם החומר הזה היום - בפרספקטיבה של זמן מהעלאתו כמערכוני להקת הנח"ל וסרט משנות ה-60 ומחזמר פופולרי של שנות ה-90 - חייב למצוא דרך מקורית להתמודד עם החומר. לא להסתפק ב"חימום" המתחים העדתיים כשכולם שרים יחד במין אחדות מזויפת "אח, יא ראב יא ראב". כן עדיף היה שהתפאורה תראה מקצועית ולא מרושלת.

אבל כשזה מוצג כשיתוף פעולה חצי-קהילתי, התגייסות הקאמרי למאמץ המלחמתי של הדרום, עם ניצבים מקומיים שטוב להם שהקאמרי עוטף אותם בהכשר מקצועי, אתה אומר לעצמך: טוב, אי אפשר באמת לבוא בטענות.

אותו דבר לגבי "זהר". הרי אין סיבה שהקאמרי יריץ הצגה עם תפאורה עלובה ומכוערת, כולה דיקטים עם קרעי פלקטים. כדי להעלות את הסיפור של "זהר" לא צריך ניצבים משדרות; צריך מישהו שיחדד את הקונפליקט בין אישיות קרועה ומורכבת כמו ארגוב מצד אחד, למערך מורכב של זמר מזרחי אותנטי וממוסחר מצד שני. תת-עלילה תרבותית מורכבת בתוך הסיפור המזרחי-אשכנזי שעוטף ומטשטש אותה.

לא די לספר את הסיפור, לשיר את השירים ולהסתייע בניצבים משדרות ואסירות התודה של אנשי המקום. אבל מכיוון שזה כבר הועלה, כבר הובא לתל אביב, ויש שירים ושחקן טוב מאוד בתפקיד הראשי - יש להניח שגם "זהר" יהיה חלק מהרפרטואר הרשמי של הקאמרי, כמו "אלוף הבונים". לא אתפלא אם ירוץ לפחות כמו "סלאח שבתי".

תרבות כבידור ולהיפך

כך תהיה למנהל האמנותי של התיאטרון, עמרי ניצן, פחות השפעה משאני משוכנע שהוא רוצה וצריך על המבנה ומראית העין של רפרטואר התיאטרון שעליו הוא מופקד. הבעיה האמיתית היא שההבדל בין הקהל שבשדרות ובתל אביב אינו גדול כל כך. זו אותה ישראל, שלאט לאט מלמדים את תושביה שהכל בעצם אותו דבר - תרבות זה בידור ולהיפך. "סלאח שבתי" ו"זהר" היו יכולים להצליח בקאמרי גם ללא החותמת של שדרות. אולי אני וכמה מעמיתי היו שואלים בשביל מה ואיך. אבל כשאנשי שדרות מרוצים, מה הטעם לבוא בטענות מטעם המקצוע והתרבות? הרי זו פעילות חברתית מבורכת וחשובה.

אני יכול להבין את הצורך של תיאטרון רפרטוארי שאינו מקבל מספיק תמיכה לעשות הצגות בשביל הקופה. ואכן יש לקאמרי רפרטואר עשיר ומגוון. אבל בפועל רוב הקהל רואה את הרפרטואר שנעשה בשביל הקופה. לפעמים עוזרים לקופה עם הכותרת החברתית, המעניקה הכשר לקופתיות וגם מאפשרת לעשות אותה באופן מרושל יותר. בסוף הכל עומד בשורה אחת והקהל שבא ונכנס מאולם אחד לאולם שני כבר לא מבחין בין "אלוף הבונים" לאילוף המונים.



דן שפירא ב''זהר''. שחקן טוב, תפאורה מרושלת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו