בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות | איך השפיע המעבר מבולשביזם לקפיטליזם על מוזיאון הרמיטאז' בסנט פטרבורג?

איך השפיע המעבר מבולשביזם לקפיטליזם על מוזיאון הרמיטאז' בסנט פטרבורג? בביקור בישראל מספר המנכ"ל מיכאיל פיוטרובסקי על השינויים שנעשו במוזיאון הענקי והוותיק, על ה"ספוטניקים" שהוא משגר אל מחוץ לרוסיה ועל התמיכה בפעילות אמנותית בגדה המערבית

תגובות

זה כמעט שני עשורים שד"ר מיכאיל בוריסוביץ' פיוטרובסקי מנהל את מוזיאון הרמיטאז' הלאומי בסנט פטרבורג, אבל היכרותו עם המוסד החלה הרבה קודם לכן: בילדותו למד ארכיאולוגיה בחוגים במוזיאון וכנער הסתובב באולמותיו המלכותיים ובמסדרונותיו האחוריים כשאביו, בוריס פיוטרובסקי, כיהן כמנהל. מאוחר יותר הוא עזב ללימודים במערב ובמזרח התיכון וקנה לו שם כאחד מחוקרי תרבות ערב הבולטים בעולם, אך במהרה חזר לעירו וב-1992, באופן בלתי צפוי, התמנה להמשיך את דרכו של אביו.

המוזיאון הוותיק, שהוא הגדול בעולם כיום מבחינת שטח התצוגה ואחד מחמשת הגדולים מבחינת האוסף, יציין ב-2014 את שנת ה-250 להיווסדו. פיוטרובסקי מוביל את המוסד שעבר לא מעט רעידות אדמה סוציו-פוליטיות, משברים ופרשיות גניבה.

בביקור בארץ, שאליה הגיע כדי לבקר במוזיאון ישראל המחודש בירושלים, מספר פיוטרובסקי על הדרך הארוכה שעשה, על הוצאתה של הביורוקרטיה המוזיאלית מימי הקומוניזם הסובייטי לחירות כלכלית במובנו הקפיטליסטי של הביטוי, על שיתופי פעולה של המוסד ועל שלוחות ברחבי העולם, על הביקורות שספג ועל התשתית להמשך דרכו של הרמיטאז' במאה ה-21.

אבא לא חשב על כסף

כשאינו מתרוצץ בעולם, יושב פיוטרובסקי במשרד ספון עץ, רוכן על שולחן עבודה ששימש את הצאר אלכסנדר השלישי במאה ה-19, מביט בנוף נהר הנייבה הרחב, בפסלים ובשטיחים העתיקים או בעשרות מדפי ספרי האמנות והמחקר בהוצאתו של הרמיטאז'. "לטוב ולרע, אני האדם הראשון והאחרון במקום הזה והכל עובר דרכי", הוא מתאר. תחתיו עובדים לא פחות מ-2,000 אוצרים, חוקרים, מדריכים ובעלי תפקידים אחרים. האוסף המקיף כולל יותר מ-3 מיליון יצירות אמנות, שאת הראשונות שבהן רכשו פטר הגדול וקתרינה הגדולה ואת האחרונות רכש המוזיאון בהוראת פיוטרובסקי.

אופיו האנציקלופדי של אוסף המוזיאון מאפשר להוציא ממחסניו מספר עבודות שיספיק לתערוכות יחיד של אמנים רבים, ובהם רובנס, זורבראן, רמברנדט, מאטיס וקנדינסקי, שלחלקם יש אולמות תצוגה מרשימים משלהם במוסד. לכך אפשר להוסיף גם את אוספי האמנות הפרסית והסינית מהעת העתיקה ומימי הביניים ואת אוספי הפוביזם, האימפרסיוניזם וזרמים מודרניים נוספים, רוסיים ואירופיים כאחד. עוד נכללות יצירות מופת של ליאונרדו דה וינצ'י, רפאל ודייגו ולאסקז.

בתחילת החודש, כשבא לארץ בעקבות הזמנתו של מנכ"ל מוזיאון ישראל, ג'יימס סניידר, כדי להשתתף בוועידת ירושלים הבינלאומית לתיירות, נאם פיוטרובסקי בצד מנהלי המטרופוליטן בניו יורק, המכון לאמנות בשיקגו ומוזיאון ואן גוך באמסטרדם - ועידת פסגה בלתי שגרתית בעולם האמנות.

יותר מכל, ניכר כי דרכו כמנכ"ל הרמיטאז' היא יצירתית, פתוחה לרעיונות חדשים וגישות עכשוויות למוזיאולוגיה, מעודכנת אך גם שקולה מאוד. אף שתקופת ניהולו את המוזיאון ארוכה, הוא מעיד בצניעות מנומסת כי מנקודת ראותו כהיסטוריון, זהו זמן זעום.

"המסורת של הרמיטאז' עזרה לו ללא ספק להתפתח", הוא פותח. "בד בבד, נבנה המוזיאון ואוספיו, שכוללים יצירות מופת שהובאו ממרחקים עצומים, אחרי שחצו את אירופה". סנט פטרבורג כולה הוקמה, למעשה, כעיר המלוכה והאצולה הרוסית, בקצה הצפון-מערבי של האימפריה, בראש מפרץ פינלנד שבים הבלטי. כדי ליצור את "פניה האירופיים של רוסיה", כדברי פיוטרובסקי, הובאו למקום אדריכלים צרפתים ואיטלקים ויצרו מאפס את שדרותיה וכיכרותיה הרחבות, רחובותיה הישרים והארוכים, ארמונותיה הרבים וגדות נהרה המסותתות שיש אפור. "ארמון החורף", המשכן עד היום את חלקו המרכזי של המוזיאון, מגלם יותר מכל בחזיתו, הנפרשת לאורך 250 מטר ולגובה של 30 מטרים, את אופיה הנכסף של העיר.

"המסורת מבדילה בין מוזיאון אחד לאחר", אומר פיוטרובסקי. "זאת בעיה רצינית במוזיאונים לאמנות עכשווית, שמציגים אותם אמנים ונראים כולם אותו הדבר. להרמיטאז' יש היסטוריה ארוכה שהתחילה מאוסף מאוד גדול אבל מאוד פרטי. חשוב להבין את האוניברסליות של המוזיאון: יש בו גם אמנות רוסית, אך היא מוצגת בהקשר רחב מאוד, מארכיאולוגיה והעת העתיקה ועד אימפרסיוניזם צרפתי. לכן קשה להגיד שהמסורתיות מגבילה".

לאורך השנים ראה פיוטרובסקי את עירו משתנה ומתפתחת מקצה לקצה. "זה נכון שהיו שינויים גדולים, בעיקר בחיי האנשים, אבל רוסיה היא עדיין רוסיה", הוא אומר. "יש הרבה כסף חדש, הרבה יוזמות יפות וטובות אבל גם הרבה סכנות. אם פעם רדפת אחר מקור הכוח, היום אתה רודף אחר מקור הממון", הוא אומר.

בתחילת דרכו כמנהל, המוסד היה כבול לחלוטין לתקציב שקיבל ממוסדות המדינה, שהיה אז קטן ביותר. "כשהמצב השתנה והמשטר הסובייטי נפל, הגיעה חירות גדולה וחופש החלטה", הוא מספר. "התחלנו ללמוד מהמערב איך להתאקלם לכלכלה חופשית ולהשיג תמיכה כספית ממקורות נוספים. או שאולי קשה לומר נוספים, כי המדינה לא ממש נתנה אז משהו. אמרו לי אז כך: 'אין לנו כסף להחזיק מוסדות תרבות ומוזיאונים, תעשה מה שאתה יכול ויש לך חופש מוחלט'. התחלנו עם שכבה של תורמים פרטיים, רובם זרים, ואחר כך הצטרפו גם רוסים".

עברו שנים רבות עד שהושגה יציבות כלכלית, אך כבר מראשית דרכו במוסד העניק פיוטרובסקי תחושת ביטחון לעובדיו. אנה כצמן, שעבדה במשך כ-20 שנה במוסד והיתה עדה, כעוזרת מחקר במחלקת החינוך שלו, להשפעתם של חילופי המנהלים, נזכרה בשיחה השבוע כי פיוטרובסקי חילק לעובדים מכשירי טלוויזיה ומכשירי וידיאו כשי בעת כניסתו לתפקיד. כצמן, שעלתה לישראל ומדריכה היום סיורי אמנות לקהל רוסי במוזיאון תל אביב לאמנות, מספרת כי הגאווה העצומה שנלוותה לעבודה במוסד היוקרתי גברה על העובדה כי השכר היה תמיד נמוך. היא מספרת כי ידע אקדמי שהועבר בעל פה מחוקר או אוצר אחד לשני נשמר בסוד בתקופה הקומוניסטית, משל היה "אהבה אסורה", שכן פרשנות בולשביקית השתלטה על כל חלקה טובה, ואף להסברים על ציורים של רמברנדט או טיציאן נלוו ציטוטים של מרקס ושל לנין.

"כשהגענו ליציבות, בשנים האחרונות, פתאום חוזרים קצת 'מנהגים מסורתיים', ככה אנחנו קוראים להם, מנהגים סובייטיים", אומר פיוטרובסקי. "אלה דברים ביורוקרטיים קטנים, הוראות כאלה ואחרות ששרי הממשלה מנסים להכניס מחדש כדי להחזיר לעצמם שליטה על המוזיאון. אבא שלי, למשל, כמעט אף פעם לא חשב על כסף, כי המדינה החליטה על תקציב וזהו. היו אולי שני אנשים שהיו אחראים לכך במפלגה. תראה, קומוניזם זה לא דבר רע. אנחנו פשוט עשינו אותו לא נכון. היום אני מסתובב בכל העולם ומגייס תרומות: החיים יותר אקטיביים, אבל יש גם יותר סיכונים".

תופעה מרכזית המאפיינת את התנהלותו של המוזיאון בעשור וחצי האחרון משקפת היפוך אירוני להיסטוריה שלו. אם פעם יובאה התרבות אל סנט פטרבורג, אז כעת הרמיטאז' היה החלוץ הראשון בייצוא התרבות חזרה לרחבי העולם ו"סניפים" שלו נפתחו במוקדים בינלאומיים רבים, ובהם לונדון, אמסטרדם, לאס וגאס ובקרוב אולי גם בווילנה. כל זאת נעשה עוד לפני שמוזיאון גוגנהיים הקים את הסניף המפורסם שלו בבילבאו. ייתכן שגם תופעה זו מקורה בתקופה הקומוניסטית, מסביר פיוטרובסקי, שכן מסך הברזל הכבד אילץ את ברית המועצות לקיים, מדי פעם, תערוכות מחוץ לשטחה של האימפריה האדומה וזאת כדי להראות לעולם המערבי שהחיים ממשיכים להתקיים על הצד הטוב ביותר.

סוגיית קיומם של סניפים של מוזיאונים גדולים נהפכה לשנויה במחלוקת בעולם האמנות בעשור האחרון. אך לפיוטרובסקי נקודת מבט אחרת: "אני קורא לסניפים 'ספוטניקים'. למה? כי הם כמו לוויינים. זה פתרון מצוין למוסד שיש לו אוסף כזה גדול, שהרי מובן שאי אפשר להציג הכל באותו המקום ובבת אחת. לאף אחד לא יהיה הכוח או הסבלנות לראות את זה. מכאן מגיע הרעיון של הספוטניקים. אפשר לשגר אותם, להשתמש בהם ולהנחית אותם, ואם הם אינם עובדים טוב, אפשר להחליף להם את התוכן. אנחנו מנסים להקנות לכל 'סניף' כזה אופי שונה ורגיש למקום שבו הוא נמצא, וכך תערוכות שאולי לא היו חשובות ברוסיה, יהיו מעניינות מאוד לאנשים במקום אחר".

ב-2001 חבר הרמיטאז' לגוגנהיים ויחד הם פתחו תצוגה מתחלפת של תערוכות ב"Venetian Resort", אחד ממלונות לאס וגאס. ביחס לקבלתו של הרעיון בסניפי המוזיאון האחרים, ניסיון זה לא עלה יפה במיוחד וספג ביקורת נוקבת. תצוגתן של יצירות מופת בהקשר הסוריאליסטי של עיר הזיופים שרדה רק כשבע שנים.

אך גם מניסיון זה יש לפיוטרובסקי זיכרונות חיוביים. "היו אמריקאים שלא היו מעולם בלאס וגאס ולא חשבו אי פעם להגיע אליה, אבל עשו זאת פתאום כדי לראות אמנות מהרמיטאז'", הוא אומר וצוחק. את שיתוף הפעולה עם גוגנהיים לא סיים אז. פיוטרובסקי ותומס קרנס, יו"ר גוגנהיים, החליטו על הקמת סניף משותף ונוצץ בווילנה, בתכנונה של האדריכלית זאהה חדיד. ההערכה היתה כי הבנייה תסתיים בשנה הקרובה, אך בעיות תקציביות ורעיוניות העלו את המיזם על שרטון ולפי שעה כלל לא ברור אם אכן ייצא לפועל.

פיוטרובסקי אינו שבע נחת מההשוואה למוזיאון לובר: "הלובר בחר ללכת לאבו דאבי. אנחנו - לאמסטרדם. זו בירה תרבותית שבה אנחנו עובדים בקשר הדוק עם מוסדות כמו רייקסמוזיאום ומוזיאון ואן גוך". הסניף ההולנדי נפתח עוד ב-2004 במשכן זמני אך עבר לבניין בית החולים לשעבר אמסטלהוף בעיר ונפתח במתכונתו הנוכחית ב-2009.

לפרויקט ההתפרשות הבינלאומי נתן פיוטרובסקי את השם "ההרמיטאז' הרחב יותר" (The Greater Hermitage). הוא מזכיר בגאווה סניף נוסף, שנפתח ב-2007 בארמון אסטנזה בעיר הצפון-איטלקית פררה. "הרמיטאז' איטליה הוא בעיקר מוסד של מחקר היסטורי ומדעי", הוא אומר. "אי אפשר לעשות את זה בלי האיטלקים והספריות האיטלקיות. חוקרים איטלקים ורוסים מגיעים למקום ולומדים בו, וגם יוצא לנו לעשות שם תערוכות. אפשר להגיד שלגלובליזציה יש צדדים טובים ורעים, אבל האופן שבו התרבויות מקרינות זו על זו הוא בהחלט דבר טוב מאוד בכל העניין".

חוות דעתו של רם קולהאס

פיוטרובסקי, בן 66, מפגין פתיחות לתרבות עכשווית. בשנים האחרונות איפשר לכמה להקות רוק להופיע בכיכר המלכותית שלצד ארמון החורף ובתחילת העשור התיר לבמאי אלכסנדר סוקורוב לצלם את סרטו הפנומנלי "תיבה רוסית" ברחבי המוזיאון. מספרן של תערוכות אמנות עכשווית הולך וגובר, ובהן בולטת "ניוספיק", תערוכת אמנים בריטים צעירים בשיתוף גלריית סאצ'י הלונדונית.

האוצר הראשי לאמנות עכשווית בהרמיטאז', ד"ר דימיטרי זרקוב, אמר בעבר כי כי "אוספו של הרמיטאז' נחתם במהפכת 1917". פיוטרובסקי אינו מסכים לכך לגמרי: "אנשים אומרים, 'הו! עכשיו התחלת לעבוד עם אמנות עכשווית', ואני אומר, שטויות! קתרינה הגדולה אספה גם אמנות עכשווית - היא רכשה עבודות של אמנים בני זמנה. אני גם תמיד אומר: 'הכלב של פוטר (צייר פלמי מהמאה ה-17) אינו שונה מהחתול של פיקאסו'. קשה לעשות את החיבור והקפיצה, היה זמן רב שבאמת לא היתוספו עבודות חדשות לאוסף, אבל אנחנו מנסים לצמצם את הפערים. תחילה יש להשאיל לטווח ארוך, לעשות תערוכות. בקרוב אפגוש,למשל, את האמן אנטוני גורמלי, נעשה תערוכה שלו אצלנו".

בימים אלה הושלם אגפו החדש של הרמיטאז', אגף רחב ידיים ששוכן ב"בניין הצוות הכללי" של המערך המלכותי לשעבר, סמוך לארמון הראשי. בבניין זה מוצגות עתה תערוכות של אמנות עכשווית ומודרנית. בנוסף לתכנון האדריכלי של משרד אדריכלים מקומי, ביקש פיוטרובסקי את עצתו של האדריכל רם קולהאס כ"חוות דעת נוספת". OMA, משרדו של קולהאס, ערך במשך תקופה ארוכה מחקר מעמיק בנושא התפתחות המוזיאון במאה ה-21, מחקר כללי בהצהרותיו אך מבוסס באופן ישיר על ניתוחי המצב הקיים של הרמיטאז'.

"רם מעורב בענייני הרמיטאז' כבר שנים", אומר פיוטרובסקי. "הרמיטאז' 2014", תוכנית האב הקונצפטואלית שיצר צוות המשרד למוזיאון, השפיעה רבות על פיתוח התכנון בבניין הצוות הכללי. "הדעה הרדיקלית של רם הביאה, כמו תמיד, לדברים מעניינים ובעיקר להרבה פתיחות ושקיפות למבקרים", אומר פיוטרובסקי. "אחד הפרויקטים שפיתחנו עם OMA ואנחנו מאוד גאים בהם הוא זה של המחסנים הפתוחים. אתה יכול היום לקנות כרטיס ולהיכנס לראות אמנות בהקשר שונה ויוצא דופן לחלוטין, דבר שבכלל לא קיים במוזיאונים אחרים".

מהפרוייקט האמנותי-אדריכלי הזוהר הבא שמתקרב לסנט פטרבורג, "New Holland Island", פיוטרובסקי מרוצה בסך הכל. הפרויקט המתוכנן, שכולל סדרה גדולה של מבני תרבות, שחלקם ימוקמו במבני צבא ישנים ומשוחזרים וחלקם ייבנו לצדם, ממומן על ידי המיליארדר רומן אברמוביץ' ומנוהל בעיקר על ידי אשתו, דריה ז'וקובה. תכנון המתחם יוטל על אדריכל שייבחר בתחרות שתתקיים בחודשים הקרובים, ובה ישמש פיוטרובסקי כחבר בצוות השופטים. "גאראג', המרכז לאמנות עכשווית שז'וקובה ואברמוביץ' הקימו במוסקווה, הוא טוב מאוד - טעם טוב, קנה מידה נכון", הוא אומר. "ניו הולנד זה מקום נהדר, שהיה בשימוש צבאי ועכשיו נוצרה ההזדמנות ליצור בו משהו תרבותי מעניין וחדש. צריך להבין איך להשתמש באנשים שיש להם כסף ומביעים עניין באמנות. ברור שיש כאלה שיש להם טעם וכאלה שאין להם טעם, אבל אפשר להכניס אותם לעולם האמנות בצורה שתהיה להם נוחה וגם שאנחנו נרגיש בה נוח".

לדבר על מגריט בערבית

בביקורו בארץ התלהב פיוטרובסקי ממראה אחד במיוחד: "במוזיאון ישראל ראיתי את הציור של רנה מגריט עם הסלע שתלוי בשמים. מתחתיו עמדה קבוצת ילדים. הם דיברו ביניהם בערבית. הקשבתי, הם שוחחו על מגריט. ברור שהם הולכים למוזיאונים, אבל איפה עוד בעולם יצא לך לראות ילדים שמדברים על מגריט בערבית?" הוא נזכר בחיוך.

הוא משבח את מוזיאון ישראל המשופץ ומשוכנע שכעת הוא נעשה "אבן דרך", שכל תייר הבא לישראל צריך לבקר בו. עם המנכ"ל סניידר הוא מנהל קשרי עבודה זה שנים רבות, עוד כשהאחרון עבד במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק. "במובן מסוים, האסתטיקה של התצוגה החדשה במוזיאון מאוד מזכירה את האווירה החמימה שהיתה במומה הישן. אולי זה בגלל ג'יימס".

עוד ציין כי נהנה לראות את השילוט במוזיאון, המופיע ברוב המקומות בערבית, עברית ואנגלית. עם זאת, העובדה כי אמנות ערבית אינה מוצגת כמעט במוזיאון ישראל אינה מטרידה אותו: "צריך לייחד לכך מוסד נפרד. אני יודע שאמנות פלסטינית קיימת, אבל היא צריכה קודם כל לבסס שוק ורק אז יהיה אפשר להקים מוזיאון. רק אז עבודות של אמנים פלסטינים ייכנסו למוזיאון ישראל ולאחרים, אבל לא משום סיבה פוליטית אלא רק בזכות טיב האמנות".

מתברר כי הרמיטאז' מעורב בפעילות אמנותית אפילו ביריחו. פיוטרובסקי מספר על פרויקט קטן יחסית במרכז הרוסי בעיר, שנמצא בתהליך הפיכה למוזיאון. "אולי זה יביא קצת השפעה אירופית למקום ויגרום לאמנים שם להתחיל ולבנות את עצמם על האדמה שלהם", הוא אומר. "רק אז הם יוכלו להתחיל להיות בינלאומיים. אבל זה יקרה".



חלל תצוגה במוזיאון הרמיטאז' בסנט פטרבורג. האוסף כולל יותר מ-3 מיליון יצירות


ארמון החורף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו