בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה | ברבור לבן, ברבור שחור

להקת הרוק האלטרנטיבית "סוואנז" שתופיע הערב בת"א מעוררת במאזיניה חוויות רגשיות עזות ואפילו פחד. ז'ילברטו ז'יל, שיופיע מחרתיים, הוא עדיין אחד משגרירי התרבות הברזילאים הגדולים

תגובות

בשבועות האחרונים אפשר היה לראות על לוחות המודעות בתל אביב פוסטר די מטריד, שבו נראו שישה גברים לא צעירים בעלי מראה של - אין דרך אחרת לומר את זה - רוצחים סדרתיים. לפחות אחד מהגברים האלה, מייקל ג'ירה, ישב זמן מה בכלא (ועוד בכלא ישראלי: זה סיפור ארוך ומרתק), אבל מדובר בסך הכל בלהקת רוק שכוונותיה טובות. זה ההרכב העכשווי של "Swans", להקתו האדירה של ג'ירה, אחת הלהקות הגדולות והמיוחדות של הרוק האלטרנטיבי באמריקה בשנות ה-90 וה-90, שחזרה בשנה שעברה לפעילות אחרי הפסקה של 13 שנה ותופיע הערב, לראשונה בישראל, במועדון בארבי בתל אביב.

עדיני הנפש ובעלי הקיבה הרכה, ראו הוזהרתם. "סוואנז" היתה בתחילת דרכה להקה קיצונית ורועשת מאוד, ואף על פי שהמוסיקה שלה נעשתה יותר רכה ומעודנת בהמשך הדרך, זאת עדיין להקה טוטאלית מאוד. אם לשפוט על פי האלבומים הנפלאים שלה, היא מסוגלת להעביר את המאזינים שלה חוויות רגשיות עזות ואפילו מפחידות. קולו הנמוך והקודר של ג'ירה, הטקסטים שמלאים באזכורים של גופים ועורות, המוסיקה הרפטטיבית והחודרת שמחוללת אווירה של טקס אפל - השילוב של כל האלמנטים האלה כבר גרם לכמה התקפי חרדה מתועדים. "להשמיד את הגוף, אבל בדרך חיובית", כך תיאר פעם ג'ירה את המטרה של המוסיקה שלו. רוצח סדרתי, אם כן, אבל כזה שמטרתו היא להדריך את הקורבנות שלו לתוך חוויה אמנותית ורוחנית רבת עוצמה.

בתחילת דרכה, בראשית שנות ה-80, "סוואנז" היתה חלק מהגל שנקרא "No Wave" - הקצה היותר דוקרני של הפוסט-פאנק - וגם חלקה ערכים ותחומי עניין עם המוסיקה התעשייתית. ההופעות של הלהקה כללו עימותים עם הקהל ("לפעמים היו מגיעים מאה איש להופעה ובסוף היו נשארים עשרה", סיפר ג'ירה, שלפחות פעם אחת ציווה לנעול את הדלתות והפך את הקהל לשבוי), ומישהו אפילו כינה אותם "הלהקה הכי רועשת בעולם". אבל התיאור הזה עשה עוול ל"סוואנז" מפני שלצד הרעש היו במוסיקה שלהם - בעיקר החל בסוף שנות ה-80 - כל כך הרבה תוכן, דינמיקה, נפח רוחני ואפילו רכות.

ב-1997, אחרי 15 שנות פעילות, נמאס לג'ירה מ"סוואנז". הוא החליט "לרצוח" את הלהקה, כלשונו, ופעל במשך כעשר שנים תחת השם "Angels of Light". המוסיקה שלו נעשתה יותר שקטה ואקוסטית (אם כי קולו העמוק והקודר והטקסטים החשופים והמדממים שמרו במידה מסוימת על הצביון של "סוואנז"), והוא הופיע לעתים קרובות לבדו, עם גיטרה בלבד, במועדונים קטנים שהתמלאו באנרגיה מכוחה של האישיות היוצאת דופן שלו.

לפני שלוש-ארבע שנים, כך סיפר ג'ירה בראיון ל"הארץ", הוא התחיל להרגיש שהוא רוצה לחזור אל מתקפת הסאונד של "סוואנז". "רציתי להיות שוב בתוך המערבולת", אמר, "והבנתי שאני צריך לעשות את זה מהר, לפני שאני מגיע לגיל שבו זה יהיה מגוחך". מצויד בהכרה הזאת הוא "הפעיל מחדש" של "סוואנז" (הוא מקפיד לא לקרוא לזה "איחוד"). הוא אסף כמה מוסיקאים שניגנו בגלגולים האחרונים של הלהקה, צירף אליהם מוסיקאים שניגנו אתו ב"Angels of Light", הקליט את האלבום המצוין "My Father Will Guide Me Up a Rope to the Sky" ויצא לכמה סיבובי הופעות באירופה, שהאחרון בהם מביא עכשיו את הלהקה לישראל.

בראיון ל"הארץ" ג'ירה סיפר שהוא מתרגש במיוחד לקראת ההופעה בישראל. בסוף שנות ה-60, כשהיה נער, ג'ירה ברח מביתו של אביו והתגלגל איכשהו לישראל. הוא נעצר על מכירת חשיש, נידון למאסר של כמה חודשים (בכלא דמון הוא חגג את יום הולדתו ה-16), אחר כך עבד כמה חודשים במכרות של תמנע, ולבסוף הוחזר אל אביו. "המסע הזה עיצב את חיי במידה רבה. להיות בכלא בגיל כזה, זה מכניס תחושה של דחיפות לחיים שלך, זה מעודד אותך לעשות עם החיים משהו אמיתי", אמר ג'ירה. "אני משתוקק להיות שוב בישראל", הוסיף. "זה ממש חשוב לי. זאת תהיה חוויה רגשית מאוד עזה". בשבילו ומן הסתם גם בשביל הקהל שיבוא לראות אותו. אם זה לא היה ברור עד עכשיו: נוכחות חובה.

האבן נהפכה לחלון

עוד הופעה שתתקיים השבוע וחובת התייצבות חלה עליה היא זו של ז'ילברטו ז'יל, שיופיע בהיכל התרבות בתל אביב מחרתיים. את חובבי המוסיקה הברזילאית אין צורך לשכנע: הם מחכים לז'יל כבר עשר שנים (בפעם האחרונה הוא היה כאן ב-2001).

אבל לא רק להם כדאי לבוא ולראות בפעולה את אחד משגרירי התרבות הברזילאים הגדולים של העשורים האחרונים ומי שעד לא מזמן כיהן גם כשר התרבות של מולדת הסמבה והבוסה. ז'יל, בן 69, עלה על הבמה התרבותית של ברזיל בתקופה סוערת במיוחד. ב-1964 תפסה את השלטון, בסיוע אמריקאי, דיקטטורה צבאית. האמנים הברזילאים, ובראשם מוסיקאי הבוסה-נובה, התנגדו למשטר באופן גלוי. הם היו סוציאליסטים ודחו בשאט נפש כל סממן שנלקח מהתרבות האמריקאית. הם רצו לשמור על התרבות הברזילאית טהורה.

ז'יל וחבריו לקבוצה שתיקרא החל ב-1967 "הטרופיקליסטים" (קייטנו ולוזו, מריה בטאניה, גל קוסטה, טום זה, "אוס מוטנטס" ואחרים) עירערו על התפישה המתבדלת הזאת. הם התנגדו למשטר הצבאי לא פחות מהאמנים האחרים (ז'יל וולוזו שילמו על כך ב-1968 כשנאסרו ואחר כך הוגלו), אבל הם ביקשו ליצור דיאלוג בין התרבות הברזילאית לבין התרבות המערבית. הם האמינו במה שהם כינו "קניבליזם תרבותי": הצורך "לבלוע" את התרבות העולמית, לעכל אותה ואז "להמציא אותה מחדש בתנאים שלנו", כפי שכתב ולוזו. אחרי שגורשו מברזיל ב-1969 ולוזו וז'ילברטו ז'יל חיו כמה שנים בלונדון וב-1972 חזרו לברזיל. הדיקטטורה הצבאית היתה עדיין בשלטון, אבל לשני הזמרים ניתנה חירות יצירתית וז'יל נהפך לכוכב ענק, מעמד שממנו הוא נהנה עד היום. חרף מעמדו הוא לא הפסיק להיות "קניבל תרבותי" סקרן ותאב ניסיונות ושילב במוסיקה שלו אלמנטים של רגאיי, פאנק, דיסקו ומוסיקה אפריקאית.

בסוף שנות ה-80 ז'יל נכנס לפוליטיקה וכיהן כחבר מועצת העיר סלבדור, שממנה הגיחה התנועה הטרופיקליסטית. בשנות ה-90 הוא היה האמן הברזילאי הראשון שהבין את הפוטנציאל המהפכני של האינטרנט. ב-2003 הציע לו נשיא ברזיל לולה להתמנות לשר התרבות. "פעם הייתי זה שזרק את האבן", אמר ז'יל, "היום אני החלון".

ז'יל לא הפסיק להקליט ולהופיע בחמש השנים שבהן כיהן כשר התרבות. כשהעומס היה גדול מדי הוא ביקש להשתחרר מהתפקיד, אבל לולה סירב לאפשר לו. ב-2008 ז'יל חזר להיות זמר במשרה מלאה והוציא מאז שני אלבומים. לישראל הוא יבוא כחלק מסיבוב ההופעות "The String Concert", שבו הוא מבצע את מיטב שיריו בהרכב קטן שכולל מלבדו את בנו, הגיטריסט והמקישן בם ז'ילברטו, ואת הצ'לן ז'ק מורלנבאום.



סוואנז. לא לעדיני נפש


ז'ילברטו ז'יל. סקרן ותאב ניסיונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו