בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסופר הגרמני אווה טים לא עוצר באדום

כמו גיבור הרומן שלו "אדום", המתפרסם עתה בעברית, גם אווה טים הוא בוגר מרד הסטודנטים, וכמוהו הוא התפכח לימים מחלומות הנעורים. בראיון מסביר טים, מחשובי הסופרים הגרמנים כיום, מדוע הגיבור בכל זאת מתכוון לפוצץ את עמוד הניצחון בברלין

תגובות

"עמוד הניצחון חייב ליפול, הוא כתב (...) הוא ביקש להשאיר רק גדם, עמוד מפוצץ, מצבת זיכרון. ציון דרך. עמוד הניצחון כחורבה, כמו ההיסטוריה הגרמנית" (מתוך "אדום")

-

כפי שאפשר לשער, הצבע אדום עובר כחוט השני ב"אדום", הרומן המצוין של הסופר הגרמני אווה טים, שמתפרסם עתה בעברית (תרגום: גדי גולדברג, הוצאת עם עובד). ראשית, זהו האדום המהפכני של מרד הסטודנטים בסוף שנות ה-60, מורשת שגיבור הספר, תומס, חוזר אליה בברלין של תחילת שנות ה-2000; שנית, זהו צבע האהבה, שפורחת בין תומס לבין אשה נשואה הצעירה ממנו בכשני עשורים; ושלישית, זהו הצבע המופיע ברמזור בכביש שתומס חוצה אותו בפזיזות בתחילת הספר.

אבל לבד מגווניו ובני-גווניו של האדום, יש צבע מרכזי נוסף בעלילת הרומן - הזהב הבוהק של אלת הניצחון, איקונה ברלינאית הניצבת זה 138 שנה בראש עמוד הניצחון במרכז העיר, כמו מלאך על חוד של מחט. תומס, ספדן במקצועו, נדרש להספיד את אחד מחבריו בתקופת מרד הסטודנטים, שעמו לא היה בקשר במשך שנים רבות, וכשהוא מגלה כי האחרון תיכנן לפוצץ את עמוד הניצחון, הוא חש כי עליו להשלים את המלאכה. הוא יוצא לבצע את פעולת המחאה הזאת, שאינה אמורה לגרום לנפגעים ונועדה לשמש "תזכורת להיסטוריה הגרמנית ההרסנית ותמרור אזהרה לעתיד".

כך מצליח טים, מהבולטים בסופרים הגרמנים בני זמננו, להציע בחינה מחודשת של המורשת השמאלית של מרד הסטודנטים, שהוא עצמו נמנה עם פעיליו. "אדום", שפורסם בגרמנית ב-2001, בוחן לא רק את הטלטלה שחוללה התקוממות זו בזהות הגרמנית, אלא גם את הרלוונטיות העכשווית שלה, אחרי שרבים ממי שהניפו אז את נס המרד, ובכללם טים עצמו, התבגרו, התברגנו ונפרדו מחלומות הנעורים. במישור אחר, זהו גם רומן ברלינאי מאוד, המאיר את ההיסטוריה מרובת הפנים של העיר, שהיתה בירת הרייך השלישי וסמל מובהק של המלחמה הקרה, ונהפכה לבירת גרמניה המאוחדת ולמטרופולין רבגונית, תוססת ובעלת צביון קוסמופוליטי.

לשאלה איזה ניצחון מנציח עמוד הניצחון הברלינאי מספקת ההיסטוריה כמה תשובות: העמוד תוכנן ב-1864 ונועד להנציח את ניצחון צבא פרוסיה במלחמת שלזוויג השנייה באותה שנה. כאשר נחנך ב-1873, הוחלט להשתמש בו גם לציון ניצחונותיה של פרוסיה על אוסטריה ב-1866 ועל צרפת ב-1871. אל העמוד, שגובהו 50 מטרים, צורף פסל אלת הניצחון, שגובהו 8.3 מטרים ומשקלו 35 טונה, והם הוצבו יחד בכיכר הסמוכה לבניין הרייכסטאג. ואולם, ב-1939 החליט המשטר הנאצי להעביר את המונומנט לכיכר הכוכב הגדול שתיכנן האדריכל אלברט שפאר בלב פארק טירגארטן, וזאת כחלק מהתוכנית המגלומנית להפיכת ברלין לבירת העולם. באותה הזדמנות גם הוגבה העמוד בכשבעה מטרים.

המונומנט שרד בהפצצות על ברלין במלחמת העולם השנייה ולאחר התבוסה הנאצית הוצבו בידי אלת הניצחון הדגל האדום ולאחר מכן דגל צרפת. לימים נהפכה "אלזה הזהובה", כפי שמכונה האלה בפי הברלינאים, לסמל של מצעדי האהבה ההמוניים שהתקיימו בעיר בשנות ה-90. ניצחון אחר מסמל העמוד המזדקר בעבור חברי הקהילה ההומו-לסבית בעיר, שבחרו בשמו הגרמני, "Siegessaeule", לשמו של אחד המגזינים שלהם.

קרעי ההיסטוריה הללו מהדהדים ללא הרף בספרו של טים, שברלין אינה משמשת בו כתפאורת רקע לעלילה אלא כאחת מגיבוריה. "בנופיה של ברלין נפערים הפצעים של ההיסטוריה הגרמנית הקטסטרופלית", אומר טים בראיון שנעשה בהתכתבות אלקטרונית. "מכאן יצאה מלחמת העולם השנייה לדרכה, כאן תוכננה השואה. העיר נהרסה במלחמה ואחרי 1945 חולקה למזרח ולמערב, כלומר - מצד אחד, לסדר כלכלי סוציאליסטי, שקרס בינתיים, ומצד שני, לסדר קפיטליסטי. על כל הטלטלות ההיסטוריות הללו אפשר ללמוד בעיר הזאת - למשל, באמצעות המבנים הבומבסטיים שהקימו הנאצים, החללים הריקים שהותירו ההפצצות, מבנים עתיקים חרבים ולידם גם מבנים חדישים מעניינים".

אשר למעמדה הנוכחי של העיר, טים מוסיף: "בברלין התפתחה סצינה מעניינת. דמי השכירות בה נמוכים, והחיים זולים הרבה יותר מבפאריס, לונדון או מינכן. לכן היא נעשתה אבן שואבת לאמנים צעירים מכל רחבי העולם".

מלחמת אחי

"אמי, שלא התעניינה בפוליטיקה, בכל זאת התלבטה בשאלת אשמתה שלה (...) מה הייתי יכולה לעשות, מה הייתי חייבת לעשות? לפחות לברר, אמרה. לברר לאן נעלמו שתי המשפחות היהודיות מהשכונה. לפחות את השאלה הזאת היה אדם צריך לשאול לא רק את עצמו אלא גם את השכנים, וליתר דיוק, את כולם" (מתוך "אחי, לדוגמה")

טים נולד ב-30 במארס 1940 בהמבורג, ילדם השלישי של הוריו. בנערותו, לאחר מותו של אביו שהיה פרוון, קיבל עליו טים את ניהול בית העסק. אחר כך השלים את לימודיו לתעודת בגרות ולמד גרמניסטיקה ופילוסופיה באוניברסיטאות במינכן ובפאריס. את עבודת הדוקטור שלו כתב על מושג האבסורד של אלבר קאמי.

הוא החל לפרסם ספרים בתחילת שנות ה-70 ובראשית דרכו קנה את פרסומו הודות לכמה ספרי ילדים מצליחים שחיבר. במולדתו זוכה טים להערכה רבה כסופר ביקורתי והוא קיבל פרסים ספרותיים חשובים, ובהם פרס היינריך בל. כתיבתו מצטיינת בשפה פשוטה ובסגנון שהוא מכנה "האסתטיקה של חיי היום-יום". הוא מסביר כי "האסתטיקה של חיי היום-יום ממקדת את תשומת הלב בדברים ובבני האדם הנורמליים. זהו מבט אתנולוגי על החברה - ביקורתי ועם זאת מעורב".

"אדום" הוא ספרו הרביעי של טים המתורגם לעברית. הראשון מבין ספריו שתורגם היה "המצאת נקניקיית הקארי" (תרגום: גרשון ריטרמן, הוצאת נירם, 1997), שמגולל את סיפורה של תושבת המבורג, שהמציאה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה את המאכל הגרמני הפופולרי. ואולם בגרמניה, נקניקייה היא לעולם לא רק נקניקייה: הספר מתאר את חיי האזרחים הגרמנים הפשוטים בימי הרייך השלישי, את מאבק ההישרדות שלהם ואת האפשרויות שבכל זאת עמדו לפניהם לסרב לקחת חלק בפשעי הנאצים. סיפורה של גיבורת הרומן נכרך בסיפורו של חייל, שערק משורות הצבא הגרמני והיא נותנת לו מחסה, חרף הסיכונים הברורים.

ב-2001 תורגם ספרו של טים, "עץ הנחשים" (תרגום: גבי ולנשטיין, הוצאת כנרת), שגיבורו הוא מהנדס גרמני הנשלח לנהל אתר בנייה בדרום אמריקה ונקלע לרשת של שחיתות ואלימות, וב-2005 פורסם ספרו האוטוביוגרפי, "אחי, לדוגמה" (תרגום: דפנה עמית, הוצאת עם עובד). בספר זה הוא מתחקה אחר מעשיו של אחיו הבכור, קרל-היינץ טים, שהיה חייל ביחידת עלית של הוואפן אס-אס ונהרג במלחמה.

טים, שהיה בן שלוש כשנהרג אחיו, המבוגר ממנו ב-16 שנה, מנסה להתוודע אל דמותו ולהבין מה עבר עליו בעת שירותו הצבאי. הוא בוחן את המכתבים ששלח האח להוריו ואת הדיווחים שרשם ב"יומן החזית" שניהל בזמן הקרבות. הוא תוהה מה מסתתר מאחורי התיאורים הקצרצרים, הנמסרים בעגה צבאית לקונית, כמו זה שרשם האח ביומנו ב-21 במארס 1943: "75 מ' איוואן מעשן סיגריות, בשר תותחים למקלע שלי". על מה חשב אותו "איוואן", החייל הרוסי בעמדה ממול, בעודו שואף את עשן הסיגריה, חושב טים; ומה שמטריד יותר - על מה חשב אחיו באותו הרגע?

ב"אחי, לדוגמה" טים גם מתעמת בכנות ובאומץ עם החוויה המכוננת של התבגרותו - האבל של הוריו על מות האח. יתר על כן, הוא משרטט דיוקן מקיף של בני הדור של הוריו, הדור של התקופה הנאצית, ושל העול שהם הורישו לבניהם. הספר זכה לתשבחות רבות ואף נכלל בתוכניות לימוד בבתי ספר בגרמניה.

בתשובה לשאלה על המוטיבציה לכתיבת "אחי, לדוגמה" אומר טים: "כבר שמו של הספר מביע את הרעיון שלא מדובר כאן רק במקרה פרטי. מה מביא אדם לצאת בהתלהבות להרוג ולהיהרג? מה מביא אדם להדיר את הזולת, לעשות לו דה-הומניזציה ולבסוף להשמיד אותו? מה מביא אדם לציית בלא תנאי? כל אלה הן שאלות שנוגעות למנטליות הגרמנית, על החובה והצייתנות שמאפיינות אותה. הספר הזה מציג שאלות - שאלות לסופר, שאלות לקוראים".

הספד ומבט לעתיד

"שמע! הרי רצינו לשנות את העולם. לא רק כמה תיקונים קוסמטיים, לא, רצינו יותר, הרבה יותר, בעיקרו של דבר רצינו לבטל את חוק הגרביטציה של הקפיטליזם, את עיקרון הרווח (...) את הרעיון המאוס הזה שמשתמשים בו כדי להצדיק כל דבר. ובמקומו - צדק לכל, אתה זוכר?" (מתוך "אדום")

טים מחלק את זמנו בין ברלין למינכן. הוא נשוי לדגמר ולהם ארבעה ילדים. המורשת של "השמאל החדש", שהוא מתאר ב"אדום", מוכרת לו היטב מצעירותו: הוא היה פעיל פוליטי במרד הסטודנטים ולאחר מכן חבר במפלגה הקומוניסטית המערב-גרמנית, שאותה עזב כעבור כעשר שנים מפני שלא היה שלם עם דרכה. הוא גם היה חבר קרוב של בנו אונסורג, הסטודנט שנהרג מאש המשטרה בהפגנה במערב ברלין ב-2 ביוני 1967 - מאורע שנהפך לרגע ההולדת של התקוממות הסטודנטים הגרמנים. ב-2005 פירסם טים ספר על אונסורג ועל קשריו עמו.

בכמה מרגעיו המשעשעים של "אדום" טים מגחיך את פעילי השמאל, שפעם התמרדו למען חברה צודקת ושוויונית אבל במרוצת השנים נבלעו בתוך השיטה הקפיטליסטית. "מהפכת הסטודנטים הניחה אחריה מומחים רבים ליינות איטלקיים וצרפתיים", הוא כותב על כמה מהדמויות, שנהפכו לסוחרי יינות מצליחים וכל מה שנותר מעברם הוא התבשמות נוסטלגית. ואולם, "אדום" אינו רק סיפור של התפכחות אלא גם של התפכחות מן ההתפכחות, כפי שמרמז הניסיון של הגיבור תומס לשוב אל הפרקסיס הפוליטי.

מה משך אותך לחזור בספר אל המורשת של מורדי "דור 68'"?

טים: "תנועת הסטודנטים והאופוזיציה החוץ-פרלמנטרית של 1968 היתה תנועת מחאה נגד חברה, שבאותה תקופה עוד היתה סמכותנית באורח קיצוני. התנועה חוללה מפנה משמעותי בהיסטוריה הגרמנית. היא הביאה לשינוי המנטליות ולהשגת דברים שכיום הם מובנים מאליהם: מעורבות של האזרחים בהחלטות ממסדיות, אפשרות למתוח ביקורת על בתי הספר והאוניברסיטאות, התנגדות לגזענות, שוויון זכויות לנשים, הגנה על מיעוטים - כל אלה היו דרישות של תנועת המחאה ההיא וביקשתי לחזור ולהתבונן בה מנקודת המבט של ימינו".

ב"אחי, לדוגמה" אתה מצביע על זיקה בין חוויות הילדות של בני דורך, שהתבגרו בגרמניה לאחר הפלת הנאציזם, לבין מרד הסטודנטים.

"הדור שלי חי עם זיכרון הילדות של החוויה הזאת: המבוגרים, הגדולים, נהפכו לאחר כניעת גרמניה בן-לילה ל'קטנים'. פתאום השתתקו רעמי הפקודות, נאלמו הקריאות 'הייל היטלר'; אני זוכר כיצד באפריל 1945, כשהצבא האמריקאי נכנס להמבורג, הורו לי הורי להפסיק לומר את הקריאה הזאת, שלמדתי רק זמן קצר קודם לכן. במקום זאת החלו אז להישמע תירוצים והופיעו השכחה והדחקה. נוסף על כך, הסמכות של האבות התמוטטה, לפחות ברשות הרבים, אם כי ברשות הפרט היא נותרה בעינה ואפילו התחזקה. כעבור כמה שנים התמנו שוב נאצים לתפקידים כמו שופטים, פקידי ממשלה, מורים וכדומה. התנועה האנטי-סמכותנית של סוף שנות ה-60 היתה מכוונת נגד האליטות הישנות האלה".

הרוח המרדנית של גיבור "אדום" חוזרת לנשוב במקביל לתשוקה שניצתת בינו לבין אהובתו - אמנית של מיצבי אור, שזורה אורות חדשים על חייו העגמומיים במקצת, העומדים בצל העיסוק בכתיבת הספדים ונשיאתם בהלוויות. לדבריו של טים, הקבלה זו מבהירה כי "רגשות הם עניין חשוב בכל תהליך של הכרה רציונלית: רק רגשות יכולים לגרום לשאלות להיהפך לדחופות והם משמשים תנאי לשינוי".

עם זאת, הספר כולו מסופר במבט לאחור של מי שלא עצר באדום ברמזור ונהרג בתאונת דרכים כבר בתחילת העלילה, וכך סיפור חייו נהפך אף הוא להספד. כאשר נשאל טים אם הבחירה בגיבור ספדן מרמזת כי הספר הוא גם מעין הספד לשמאל הרדיקלי, הוא משיב: "מובן מאליו כי תומס אינו קובר את ההישגים הדמוקרטיים של אותה תקופה, אבל בין שנרצה ובין שלא, 1968 היא עכשיו היסטוריה. תומס מהרהר במה שהיה ובמה שלא הושג. מצד אחד, יש כאן הספד; מצד שני, יש כאן גם מבט לעתיד.

"דרך אגב, כל מספר, כל מחבר רומנים, ממלא תפקיד של ספדן - הוא הרי מספר על מאורעות העבר", מוסיף טים. לקראת סיום הרומן מעיד הגיבור על עצמו במלים שתקפות בוודאי גם בנוגע לסופר שברא את דמותו: "הוא לא היה רק ספדן אלא גם מהפכן, במידה מועטה, כמידה שבה אפשר להיות מהפכן בגרמניה".

בצלה של האלה | כיצד הונצח עמוד הניצחון על ידי ולטר בנימין, וים ונדרס ולהקת "יו-2"?

אווה טים לא היה היוצר הראשון שביקש להתפחם מברקה של אלת הניצחון בברלין ושל העמוד שהיא ניצבת בראשו. הייצוג האמנותי המפורסם ביותר של המונומנט היה קרוב לוודאי ב"מלאכים בשמי ברלין", סרטו של הבמאי הגרמני וים ונדרס מ-1987, שם משמש העמוד מקום מפגש למלאכים. שנתיים מאוחר כיכב השחקן הגרמני אולריך מוהה בסרטו של ברנהרד ויקי, "קורי העכביש". הסרט, שגיבורו נכשל בניסיונו לפוצץ את עמוד הניצחון, מבוסס על רומן מאת הסופר יוזף רות, שפורסם ב-1923.

אלת הניצחון גם הונצחה ב-1993 בווידיאו קליפ לשירה של להקת "יו-2", "Stay (Faraway, So Close)", ודמותה העניקה השראה לדי-ג'יי הגרמני פול ואן דייק כשיצר ב-1998 את להיט הטראנס שלו, "For an Angel".

הסופרת הקרואטית דוברבקה אוגרשיץ' דימתה את ברלין ל"עיר העטופה בשמים סמיכים כחולים שכנפיה של נערת הזהב תומכים בהם". אוגרשיץ', שספרה "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" (תרגום: דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם עובד, 2009) מלא כרימון בגרגריה של ההוויה הברלינאית, הוסיפה: "ברלין נבנית בידי מלאכים מבולבלים, הנמשכים על ידי אלת הזהב כחרק אל האור, מלמעלה כלפי מטה".

עוד הרבה לפניה, בשנות ה-30, בחר ולטר בנימין לפתוח את ספרו האוטוביוגרפי "ילדות בברלין סמוך ל-1900" בהתייחסות לעמוד הניצחון כביטוי לזיכרונות ילדותו. "הו עמוד ניצחון אפוי משחים/ עטור סוכר חורף מימי הילדות", כתב בנימין (שספרו תורגם לעברית על ידי דוד זינגר ונכלל ב"המשוטט", מבחר מכתבי הפילוסוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992).

הוא גם סיפר על המצעדים שהתקיימו סמוך לעמוד הניצחון ביום זיכרון לניצחון הגרמני על צרפת ב-1871. "עם תבוסתם של הצרפתים נראתה ההיסטוריה העולמית כמי שהונחה בקברה רב התהילה, שעליו ניצב עמוד זה כמצבת זיכרון ושאליו השתפכה שדרת הניצחון", כתב. אף כי האנשים שעמדו בצמרת העמוד מסביב לאלה המוזהבת נראו בעיניו בילדותו כ"יצורים של שרירות מאושרת", טען בנימין בנוגע לעמוד כי "מן הראוי היה לעקרו". אמירה זו מוזכרת על ידי אווה טים ב"אדום" כמקור השראה אפשרי לתוכנית ההרס של המונומנט.



עמוד הניצחון בברלין. פצעי ההיסטוריה הגרמנית הקטסטרופלית


אווה טים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו