בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחול | נוצות הטווס

בשלושה מופעים במרכז סוזן דלל העמיסו הכוריאוגרפים על רגלי הרקדנים שלהם יותר מדי שאלות פילוסופיות

תגובות

כשקוראים בתוכנייה את דברי הכוריאוגרפים על הריקודים שיצרו אפשר לחשוב שזהו קורס בפילוסופיה. למשל, ליאור לב שואל: "מה ערכו של הריקוד, של הרקדן כאדם וגוף, וערכה של התנועה ככלל", ואילו אורי איבגי שואל: "הם (הרקדנים) רוצים להפוך למשהו חדש, אבל למי?", ונחום אייל: "היצירה מנסה לבטא את הניגודיות והאמביוולנטיות אשר מצויה בפן האישי... הסגנון התנועתי כייצוג למורכבות האנושית..." וכך הלאה והלאה.

אני תמיד חוששת מאותן מלים גדולות ואיך מתרגמים אותם אחר כך לקומפוזיציה בתנועה כי הרי ייחודה של התנועה שהיא פתוחה לכל כך הרבה פירושים, ואם הכוריאוגרף ירצה להעביר את המסר הספציפי הוא עשוי לגלוש לפתרונות משחקיים ולא לפתרונות כוריאוגרפיים. בסופו של דבר כשאני באה לראות מחול הוא צריך לדבר אלי בלקסיקון המחול והקומפוזיציה.

המעניין משלושת הריקודים הוא זה של לב, אף שאינו חף ממעידות, והוא מנסה, בין מכלול השאלות הפילוסופיות, גם לתרגם גם את הרעיון של "מה שוויה הערכי והכספי של התנועה בעיני הרקדן". בריקוד שזורים תנועות הקשורות למדידה, או מרחקים בין חלקי גוף, וגם מדידה של זמן, כמו למשל, התקדמות בצעדים מדודים שווים המשמשים מעין מטרונום של זמן וגמיעת מרחק על הבמה, כשברקע מתבצעת פעילות ריקודים אחרת התוחמת את המדידה.

המחול מתחיל באופן מפתיע, כאשר גוש רקדנים מתקדם לאטו לקדמת הבמה. הבגדים שעיצבה חגית אביר יפהפיים, כאשר על חלקי בגדי גוף צמודים וצבעוניים מונחים צווארונים ושרוולים גדולים ותפוחים, מעין מוטציה מוגדלת לחלקי תלבושות המאה ה-16. התלבושות נוקשות אבל האגן מתנועע בתנועות גליות וחושניות והוא נישא על רגליים צמודות המתקדמות בצעדים קטנים ומהירים. התנועה המדויקת של הרקדנים נהדרת ונראה כאילו מדובר במשלחת מאיזו ארץ עתידנית. אלא, שבהמשך, כאילו עשו תוספות הלבוש את שלהן, והן מפריעות. הרקדנים מפשילים אותן, מניחים אותן כערימת גרוטאות בצדי הבמה. וכך ממשיך הריקוד, על רקדניו הטובים, הנראים כטווסים שתלשו את נוצותיהם היפהפיות.

החומרים התנועתיים הנולדים ממדידות הם המעניינים, כי המדידות על מגוון הפירושים שלהן, מספקות מנוע לגילוי פעילות של אופני תזוזה ושימוש בחלקי גוף. אלא שהכוריאוגרף לא מנצל את מלוא פוטנציאל הנדוניה היצירתית הטמונה בחקר נושא תנועתי זה, ולעתים קרובות מדי חוזר לטריטוריה של החומרים התנועתיים ה"מוכרים".

בצד הבמה יושב הרקדן אייל גנון ליד שולחן עם מחשבון, סופר את כמות התנועות שמבצעים הרוקדים ואת שוויים הכספי. לגנון נוכחות מסקרנת. ראשו המגולח ארוך ודקיק, והתאורה של שי יהודאיי יוצרת פינה של פנטסיה לעיסוק התמוה. באחד הקטעים, גנון גורר אחריו את גליל הנייר של המספרים ומקיף בו את הבמה בטקסיות. יש בכך יופי רב. לעומת זאת, הקטעים שבהם הרקדנים ניגשים אליו ומבקשים את "כרטיס התנועות", התנועה ושפת הגוף שלהם יום-יומית, ריאליסטית מדי, ושוברת את הקסם שבטקסיות.

אחד הקטעים היפים הוא הסולו של ג'וליה אנא סאטלר, רקדנית גבוהה ודקיקה עם ריכוז עצמי מהפנט כשהיא רוקדת את אחד הקטעים היותר מקוריים תנועתית ביצירה. רקדנית נוספת עם נוכחות בימתית חזקה היא ליאור חורב.

הריקוד של איבגי, "ארבע רגליים", פותח כאשר שישה רקדנים יושבים על כיסאות המפוזרים על הבמה, כל אחד בכיוון אחר. אין תקשורת ביניהם. רקדן אחר יושב בפינת קדמת הבמה ליד דלי שממנו הוא שולף כדורים אדומים קטנים ומקפיץ אותם. הם מתפזרים לכל עבר, כך סתם. בהמשך הרקדנים קמים ומתרוצצים על הבמה עם הכיסאות, משחקי ילדים שיש בהם משהו אלים, עוד ריצות ועוד גיבוב תנועות שמצדיקות את הנאמר בתוכנייה: "הם רוצים לעמוד אך אינם יכולים לעצור. הם רוצים לשבת אבל אינם יודעים היכן. הם רוצים ליצור מקום אך אינם יודעים איך". את זה ראינו.

"נוצות שחורות" של נחום הוא עוד מחול בסדרת "הברבורים השחורים" שבו היוצר מנסה לבטא את ה"המתח הרגשי שבין האסתטי למעוות". הרקדניות, כצפוי, בבגדי טוטו שחורים המעוטרים בפיסות טול אדום. לא מצאתי פתרונות תנועתיים המבטאים את המתח שבין האסתטי למעוות כי אולי אף אחד מהמרכיבים לא יוחד תנועתית ולכן גם לא נוצר מתח ביניהם. אי אפשר רק להסתפק בבגד טוטו שחור ותנועות רטט פה ושם ובזה לצאת פתור. ההתרחשויות בחלל מצביעות על כך שנחום שולט ברזי הכוריאוגרפיה, מאתגר את הרקדנים, אבל המחול עצמו לא משאיר משקע. בריקוד זה, כמו בשאר הריקודים במופע, הרקדנים טובים, ובולטים יוקו אימזייק ועומר אסטרחן באישיותם הקורנת.

להקת קמע, "Step-Count" מאת ליאור לב (בכורה ישראלית), עיצוב תלבושות: חגית אביר, "ארבע רגליים" מאת אורי איבגי, מוסיקה: א. ויואלדיס, אלכסנדר הנקיי, תלבושות: אורי איבגי, עיצוב תאורה: יעקב ברסי, "נוצות שחורות" מאת איל נחום (בכורה עולמית), עיצוב תלבושות: ישראל טגורי, עיצוב תאורה: שי יהודאי, מרכז סוזן דלל בתל אביב, 11.4



מתוך המופע של להקת קמע. מודדים תנועות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו