בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספר: ההתמכרות לסמים היתה רק מסווה לשחפת שמודיליאני הסתיר

כך עולה מספר ספר חדש על חייו של האמן היהודי-איטלקי השערורייתי, שהמשוררת אנה אחמטובה היתה אחת מאהובותיו

תגובות

ניו יורק טיימס

בעורו החלבי ועיניו הישנוניות, אמדאו מודיליאני היה אחד הנסיכים האגדיים של האמנות המודרנית. חייו היו חומר גלם מצוין לשובר קופות, סיפור קלאסי ונורא על קושי וגאולה, על אמן גאון הכורע תחת משא העוני, המחלה וההתמכרות, שמת בהיותו בן 35 והותיר אחריו חיים הרוסים - בת זוג שבעת הייסורים התאבדה ואתה מת גם ילדם שלא נולד - ושפע של יצירות אמנות הזוכות לפופולריות עצומה.

האם זה סיפור אמיתי? רק עד שלב מסוים, ומה שמעבר לשלב הזה הוא שמעניין את מריל סיקרסט בביוגרפיה החדשה שחיברה, "מודיליאני: חיים". היא אינה מפריכה עובדות חיים בסיסיות - מחסור, מחלה, שימוש בחומרים ממכרים - אבל מאירה מחדש את דמותו של האמן ומציגה אותו לא כקורבן חסר ישע, אלא כשחקן אקטיבי השולט באופן שבו ייתפשו חייו בעיני בני דורו ובראי ההיסטוריה.

מודיליאני נולד ב-1884 בליבורנו שבאיטליה לשושלת של יהודים ספרדים אריסטוקרטים ואינטלקטואלים - אחד מאבותיה היה שפינוזה - שהיו גם שלומיאלים בכל הנוגע לכסף. כשמודיליאני נולד, אוצרות המשפחה כבר התפוגגו מזמן, מה שלא הפריע לו להתנהג כנסיך. העובדה שהצליח להתגבר על שורה של בעיות בריאות קשות בילדותו, ובהן שחפת, רק הגבירה בו את תחושת המיוחדות.

באופן לא מפתיע, הוא ראה אמנים כבעלי זכויות יתר. בהיותו בן 17 כתב שמדובר בזן מיוחד שיש לו "זכויות אחרות וערכים אחרים משל אנשים נורמליים ופשוטים, כי יש לנו צרכים שונים שמציבים אותנו - צריך לומר זאת ועליכם להאמין בכך - מעל אמות המוסר שלהם". מתבגרים רבים משתעשעים ברעיונות כאלה. מודיליאני פשוט חי לפיהם.

הוא למד זמן קצר בבית ספר אך בסופו של דבר היה אוטודידקט - והוא סיפק לעצמו חינוך טוב. היתה לו עין חדה ואקלקטית, ובגיל צעיר מאוד הוא ספג השפעות מסזאן, מפיסול אפריקאי ומציורי רנסנס איטלקיים, והתרשם מאוד מבוטיצ'לי ומאסכולה של אמנים דתיים בעלי סגנון ייחודי מסיינה.

ב-1906 הוא עקר לפאריס, וכניסתו לזירה החדשה היתה מפוארת. רוב האמנים הצעירים אז הסתפקו בכל קיטון שהוצע להם למגורים, אבל הוא השתקע במלון טוב והתלבש בסגנון מהודר. הרושם שיצר, של אדם בעל אמצעים, לא היה רחוק מהאמת באותה תקופה. דודו, שההצלחה האירה לו פנים לזמן מה, השאיר לו ירושה צנועה, אבל גם כשהכסף אזל המשיך מודיליאני לשמור על מראית עין של איש עשיר.

אחד מבני דורו, הפסל אוסיפ זדקין, תיאר אותו כ"אל צעיר מחופש לפועל הלבוש בבגדי השבת הטובים ביותר שלו". מכל מקום, בתוך זמן קצר חלפו ימי המגורים במלון והוא החל לעבור ממקום למקום ברובעי האמנים במונמרטר ומונפרנס, ופה ושם מצא לו תומך מזדמן.

לפעמים היו אלה יחסים מתמשכים עם נשים, כגון העיתונאית והמשוררת הבריטית ביאטריס הייסטינגס. הייסטינגס כתבה בשם העט אליס מורנינג סדרת דיווחים על סצינת האמנות הפאריסאית לעיתון אוונגרדי ושמו "העידן החדש". היא היתה אמהית באופיה (בין השאר נהגה לאסוף לביתה בעלי חיים ולטפל בצרעות פצועות עד שהחלימו), היה לה כסף שלא היה אכפת לה לחלוק, והיא אהבה להתמסטל. היא היתה בדיוק מה שהוא חיפש.

סיקרסט, שכתבה קודם לכן ביוגרפיות על סלוודור דאלי ופרנק לויד רייט, בין השאר, מגלה עניין בולט בהייסטינג ומקדישה לה נתח ניכר מספרה, שכללית, החלקים המרתקים ביותר בו הם הדיווחים המקיפים על האנשים, המקומות והאירועים שסבבו את מודיליאני. לבד מהייסטינגס, הספר משרטט דיוקנאות מרשימים של עוד שתיים מהמאהבות של מודיליאני - המשוררת הרוסייה אנה אחמטובה, וז'אן אבוטרן הצעירה, שאתה התגורר עד שמת - וגם של אמו האינטליגנטית והמגוננת, אז'ני גרסן-מודיליאני.

סיקרסט גם מביאה בספרה דיווחים חיוניים ומפורטים על חיי הבוהמה הפאריסאית, למשל בתיאור שלה על ההתרחשויות המפוקפקות בביתו של אספן האמנות פול אלכסנדר. אלכסנדר, רופא אמיד שנמשך להזדמנויות הרומנטיות שמציעים החיים בשכר דירה נמוך, שכר אחוזה מטה ליפול בת 12 חדרים, שהעירייה התכוונה להרוס, והפך אותה לסטודיו חירום ולחלל מגורים לאמנים. גם הוא עצמו התגורר במקום, ומודיליאני היה אחד מני רבים שבאו לסעוד על שולחנו, לישון על הרצפה בביתו ולהשתתף במסיבות סוערות וב"נשפים פגאניים" מתודלקים בסמים, שרבים מהם סיפק אלכסנדר עצמו.

סמים כגון חשיש, קוקאין ואופיום היו אז נפוצים כמו יין בחוגי האמנות. ככל שחלף הזמן, העידו אנשים שהכירו את מודיליאני על שימוש גובר והולך שלו בחומרים אלה, שהשפיעו בין השאר על הופעתו (כשהגיע לשנות ה-30 לחייו כבר החלו שיניו לנשור) ועל תקריות של התנהגות תוקפנית שבהן היה מעורב.

מושא לחיקוי

בנקודה זו, באותו הרס עצמי מפורסם של מודיליאני, טמונה גם הטענה החדשה בספרה של סיקרסט. היא מנסה להפריך את הדעה המקובלת, שהידרדרות לאלכוהול, שתוארה לא אחת כהידרדרות מרצון, והתמכרות לסמים היו הסיבה העיקרית לכך שמודיליאני התמוטט ומת בגיל כה צעיר. לדבריה, הוא השתמש ברעלנים האלה במודע כדי להסוות את "סודו הגדול" - שהוא חזרתה של מחלת השחפת. המחלה שהיתה בנסיגה מאז ילדותו חזרה לדבריה ביתר שאת, מלווה בתסמינים כגון התקפי שיעול וחולשה ופרצי התנהגות תזזיתית.

סיקרסט טוענת שמודיליאני היה מבועת מהנידוי החברתי שייגזר עליו אם ייוודע שהוא סובל ממחלה מידבקת מאוד, ולכן אימץ במכוון מוניטין של אלכוהוליסט ומכור כדי לטשטש את עקבות המחלה. המסווה הזה איפשר לו לשתות בחופשיות את היין, ששיכך את התקפי השיעול שלו, להשתמש בסמים שנתנו לו אנרגיה לעבוד - תפוקת הציורים שלו גברה מאוד בשנותיו האחרונות - ולתלות את עצבנותו ואת התפרצויותיו האלימות בשיכרות ובהוללות.

חוקרי אמנות מסכימים זה זמן רב שסיבת המוות המיידית של מודיליאני היתה דלקת שחפתית של קרום המוח, וסיקרסט אינה טוענת שיש בידיה מידע חדש להוסיף לאבחנה הרפואית הזאת. אך היא מקווה להחליף את המיתוס הרווח של הגאון שהתרסק, שיצר יצירות מופת למרות אישיותו הבעייתית - בתדמית של אמן שלקח את גורלו בידיו ונקט צעדים מחושבים כדי להאריך את חייו ולהגן על עצמו.

לא ברור עד כמה התדמית החדשה הזאת תקפה. גם אם מורחים על העובדות ציפוי מבהיק, נדמה שאי אפשר להתעלם מתלותו של האמן בחומרים כימיים, ומכל מקום,

בעידן "12 צעדי הגמילה", התמכרותו שוב אינה כרוכה בסטיגמה מוסרית בעייתית מדי וגם לא בזוהר שהתלווה אליה פעם. ועם זאת, עצם הרעיון שאדם מסתיר את מחלתו הקטלנית והמידבקת מעורר סוגיות מוסריות קשות: האם הזהיר אי פעם את חבריו ואת אהובותיו הרבות מספור מפני סכנת הידבקות? אין בידינו עדויות כלשהן לכאן או לכאן.

מצד שני, כפי שסיקרסט חוזרת ואומרת, חלק ניכר מהידע שלנו על חייו ואישיותו של מודיליאני מבוסס על ניחושים. גם העובדה שתיאורי הדמויות המשניות בספר נדמים כמוצקים ועשירים קשורה איכשהו לעובדה שהדמות שהן מקיפות חמקמקה כל כך.

יש סתירות רבות בין התיאורים של מודיליאני שסיפקו מכריו, כאילו כל חבר ראה פן אחר באישיותו והופעה אחרת. האמן האנגלי סי-ר-וו נווינסון, שחלק אתו סטודיו, זכר אותו כאדם "טוב לב, עקבי, ישר ומתחשב". פול גיום, אחד מהסוחרים שייצגו אותו, תיאר אותו כאיש "שכולו קסם, כולו אימפולסיביות, כולו בוז". הסופר מקס ז'קוב, שנמנה עם חוג הבוהמה של מודיליאני, כינה אותו: "האיש הכי לא נעים שהכרתי. מתנשא, כועס, חסר רגישות, מרושע".

מה שנותר ודאי לגביו הוא כמובן יצירותיו. הספר מספק דיווח סטנדרטי על התפתחותן, על המעבר של מודיליאני מציור לפיסול ובחזרה לציור, על הדיוקנאות הידועים ותמונות העירום השערורייתיות - משטרת פאריס הוזעקה בכל פעם שהוצג שיער ערווה - שהוא הפיק בכמויות בשנים שלפני מותו ב-1920.

אך אפילו באמנותו יש משהו חמקמק. היא מודרניסטית וגם פונה לעבר, מחמירה וגם סנטימנטלית, לעתים קרובות נעימה אך עדיין בעלת מראה לא שבלוני, ייחודי, מובהק, קל לזיהוי וקל לחיקוי. כבר בחייו החלו להופיע חקיינים למודיליאני, ומאז הם מציפים את השוק.

אין קונסנזוס גם לנוגע למעמדו ההיסטורי. סיקרסט מעריכה את יצירתו יותר ממני. האם באמת נכון ש"האתגר שהציב מודיליאני לעצמו, לראות עד כמה יוכל להעמיק במופשט מבלי להיקלע לאנונימיות או לקריקטורה, הוא מן הסתם אחד האתגרים הקשים ביותר שאמן הציב לעצמו מאז הרנסנס"? לדעתי, אי אפשר לזקוף לזכותו חדשנות כזאת. כשלקראת סוף הקריירה שלו הוא ראה עבודות חדשות של פיקאסו ובראק, וקונן על כך שהוא "מפגר מאחוריהם בעשר שנים", הוא צדק לחלוטין.

קפיצה מהקומה השמינית

סיקרסט, מכל מקום, אינה מתרכזת בניתוח ביקורתי של יצירתו. היא חוקרת את הביוגרפיה שלו, וכשיש חומר משמעותי להתבסס עליו, היא משכנעת בדבריה. היא לוקחת אותנו לסיור מרתק מאז ועד היום בתולדות חייו של האמן כפי שנכתבו לאחר מותו בידי ביוגרפים והיסטוריונים אחרים, והיא מרתקת במיוחד בתיאור של סוף חייו.

ב-1916 הוא הכיר את אבוטרן, שהיתה עדיין נערה מתבגרת בעלת חיים מוגנים במשפחה שמרנית מהמעמד הבינוני-הגבוה. זמן מה נדמה היה שהקשר ביניהם מייצב אותו. הם חיו יחד והביאו לעולם ילד. מודיליאני מצא לו סוחר חדש וההזמנות החלו לזרום. אך מחלתו והתמכרותו, יהיה השילוב ביניהן אשר יהיה, היו כבר במצב מתקדם מאוד, והוא החל להתעלל באבוטרן. הוא לעג לה והתעלם ממנה לסירוגין, ושכב עם נשים אחרות. הוא הבטיח לה שיישא אותה לאשה אך לא עשה זאת.

היא היתה בחודש השמיני להריונה כשקפצה מחלון הקומה השמינית, יומיים לאחר מותו. משפחתה המושפלת שמרה את הקבורה בסוד. מודיליאני, לעומת זאת, נקבר בטקס פומבי מפואר, הודות למאמצי ידידיו מעולם האמנות. הוא נטמן ליד אושיות תרבות מפורסמות בבית הקברות פר לשז. יצירותיו כבר היו בדרכן לפופולריות עצומה. האגדה הרומנטית של חיים משובצי כוכבים כבר נרקמה סביבו.

ספרה של סיקרסט משמר את האגדה הזאת ובה בעת משנה אותה. סיפורו של מודיליאני הוא ללא ספק החלק הכי מעניין בו, הכי מורכב, וסיקרסט מציגה את המורכבות הזאת בדרכים מגוונות, בוחנת אותה בעיניים של היסטוריון, ומפיחה בה רוח חיים בלהט של מעריצה.



אמדאו מודיליאני, ''דיוקן עצמי'', 1919



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו