בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עמוס גיתאי מקבץ את מכתביה של אמו בספר

טבעי שאמא תאהב את בנה, אבל הוא צריך לאהוב אותה פחות - כך כתבה אפרתיה גיתאי לבנה בן העשר. 50 שנה אחרי, מקבץ הבמאי מכתביה המרגשים של אמו. ודרכם הוא מבקש לשרטט נקודות בחיי הפרויקט הזה, מדינת ישראל

תגובות

בשנת 1960 נסעה אפרתיה גיתאי ללמוד בלונדון. היה לה בעל, האדריכל מוניו גיתאי, שני ילדים וגם בן אחד שהלך לעולמו, והיא החליטה לעזוב ולנסוע ללמוד פסיכולוגיה. עמוס, בנה בן העשר, הועבר לקיבוץ כפר מסריק לשנה. חליפת המכתבים בינה לבינו אינה מזכירה התכתבות בין מבוגר לילד. היא כותבת לו כאילו היה מבוגר, משיאה לו עצות לחיים ומבקשת ממנו רשות להישאר עוד. הוא מספר על חייו בקיבוץ ועל געגועיו אליה.

"רק נעצבתי באמת אל לב על שאתה מתגעגע אלי יותר מדי", היא כותבת לו. "יקירי, הן ידענו - שנינו שמו"צניקים כאלו שיותר מדי אוהבים ותלויים באהבה. זה אמנם יפה, אך לא הייתי רוצה שתהיה דומה לי בתלות זו. זה דבר טבעי בהחלט שאמא אוהבת ומתגעגעת הרבה לבן, אך הבן צריך פחות לאהוב את אמא. הוא צריך להיות מחוסן, חזק, גבר, נכון? לא לחשוב כל כך הרבה על אמא שלו - לעבוד, ללמוד, לא להסתכל יותר מדי לבני האדם ולא להיות תלוי בתגובותיהם. שיגידו, שיעשו את שלהם ואני עושה את שלי...

"מי אשר אינו לובש קליפות ועטיפות על לבו, על רגשותיו, אנשים אחרים אוהבים לפצוע אותו, לתקוף אותו... ככה זה, יקירי. זו אמת אמנם עצובה אך אמת, ולכן, יקירי - אינני רוצה שתיפצע יותר מדי. אל תראה לחברה שאתה מתגעגע הרבה לאמא שלך, פשוט תהיה חזק וגבר גיבור כמו אבא שלך, טוב, עמוס?"

"הייתי ילד חיפאי שגדל על הכרמל ופתאום נקלעתי למצב של להיות זר בתוך חברה מלוכדת", מספר כיום במאי הקולנוע עמוס גיתאי, בן 60. "האנשים שטיפלו בי היו מקסימים, אבל להיות זר בחברה קיבוצית זה לא פשוט, והייתי אומר שזו היתה תקופה חשובה בעיצוב האישיות שלי. סוג של אינדבידואליזם שמשפיע גם על העבודות שלי. קשה לי לסבול מצבים שבהם כולם מסכימים על הכל, אז אני הולך לכיוון ההפוך".

את הדלת לדירתו התל-אביבית של עמוס גיתאי פותחת יעל אבקסיס. השניים עובדים על סצינה שאותה הם אמורים לצלם כמה ימים מאוחר יותר, על רציף תחנת רכבת בבולגריה. אבל לאבקסיס אין ביד תסריט, כי אין ממש תסריט. כשגיתאי שואל אם אני רוצה לשמוע את ז'אן מורו מקריאה את המכתבים של אפרתיה (ומי לא רוצה לשמוע את ז'אן מורו), הוא הולך להביא את ההקלטה, ואבקסיס לוחשת משועשעת שאין לה מושג מה יקרה בצילומים. כשהיא נשאלת על העבודה עם גיתאי, שידוע כבמאי קשה, היא עונה שגם היא שמעה את השמועה הזאת אבל מבחינתה הוא הבמאי האידיאלי; חוסר הוודאות אולי מטריד שחקנים שרגילים להיצמד לטקסט, אבל היא אוהבת את זה.

בימים אלה רואה אור בעברית הספר "אפרתיה גיתאי - מכתבים" (בהוצאת ידיעות ספרים), שאותו ערכה והעירה רבקה גיתאי, רעיית הבמאי. קודם לכן, ב-2010, ראה הספר אור בצרפת בהוצאת גלימאר. הספר המרתק מכיל את המכתבים שכתבה אפרתיה (שהלכה לעולמה ב-2004) לילדיה, לבעלה, לחברותיה ולאביה בין 1929 ל-1994. מהמכתבים פורצת אשה מיוחדת במינה עם סיפור חיים מרתק, שמצטייר כגדול יותר מאשר הסיפור שלה; בחייה של אפרתיה גיתאי מתגלמים הסיפור היהודי והסיפור הציוני, וגם הסיפור הפמיניסטי.

אפרתיה, שנולדה למרגלות הכרמל ב-1909, פרצה עוד בצעירותה את הגבולות המסומנים של בחורה ארץ-ישראלית. ב-1930 החליטה לנסוע לווינה ("אני וחברותי ירדנה כהן, ימימה טשרנוביץ, לאה קאסל וחנקה ויינברג החלטנו לנסוע לווינה, כדי לא להיות פרובינציאליות, וללמוד", סיפרה).

"לנשים האלו לא היה פחד", אומר גיתאי. "הן שמעו שיש מישהו מעניין כמו פרויד אז הן נסעו לפגוש אותו. הן נשארו שנתיים וחצי בווינה. זו היתה עיר מאוד מעניינת, עיר מתקדמת עם תנועות פמיניסטיות חזקות ופסיכואנליטיקאים כמו אדלר ופרויד, ומסביבה היתה אוסטריה השמרנית שהולידה את מה שקרה אחר כך. זאת תקופה של פריחה שלה. אחר כך היא נסעה לברלין, ראתה את היטלר נואם באלכסנדרפלאץ והחליטה שהגיע הזמן לחזור".

באוגוסט 1931 היא כותבת לאביה מברלין: "הדיקטטורה הפשיסטית ממלאת את האוויר. המחנק הפוליטי מורגש בכל צעד - ותאר לך, בתוך אטמוספירה שכזו אנו צריכים להקים תנועה משתחררת, מתחנכת לאור אידיאלים של חופש וחברה חדשה. הכרתי כמה אנשים מעניינים מהעסקנים הציונים. המפליא הוא שגם בהם רוח דמוקרטית ולא הורעלו מהמשטר של ארצם".

בקיץ 1939 אפרתיה שוב נדדה לאירופה, יחד עם בעלה מוניו. עמוס גיתאי: "באותה שנה הלך לעולמו בנם הראשון, דן, כתוצאה ממחלה, כשהיה בן שנתיים. עד יומה האחרון, הצילומים של דן היו על יד המיטה שלה. האסון שקרה להם היה מאוד טראגי ליחסים ביניהם. במידה מסוימת המשבר של מוניו היה יותר דרמטי מאשר המשבר שלה. הדיאלוג עם אבא שלה עזר לה לרפא את הפצע הזה, וגם הקבוצה המופלאה של חברותיה, שהיו אחוות נשים נהדרת".

בעקבות המשבר ביקש מוניו לחזור למחוזות ילדותו. "השעון של העולם לא מתנהל בדיוק לפי הרצונות של מוניו כי העולם נערך למלחמה שהיום אנחנו יודעים שתתחיל חודש ומשהו אחר כך, ב-1 בספטמבר", ממשיך גיתאי. "הוא מדבר אל לבה של אפרתיה ובסוף

היא נעתרת ונוסעת אתו. הוא כבר חווה את הנאצים, המכות והמאסר. הוא נולד בשלזיה, למד בבאוהאוס והיה מוקף באנשים כמו קנדינסקי ומיס ואן דר רוהה. אחר כך נאסר, ביוני 1933, עם עוד שלושה סטודנטים של הבאוהאוס, ביניהם היינס שוורין, אביו של תום שגב, שהיה חבר של מוניו. לאחר מכן הוא עלה לארץ, וב-1939, למרות כל זה, הוא רוצה להישאר באירופה שאליה שב כי הוא לא מצליח לדמיין את מה שעומד לקרות".

אפרתיה ומוניו ביקרו את בני משפחותיהם, "והיום אפשר לומר שבמסע הזה הם נפרדו מהמשפחות שלהם, כי הן אחר כך הוגלו והושמדו", מספר גיתאי. "מוניו רצה להישאר עד אוקטובר ולראות את הישגי הארכיטקטורה", צוחק גיתאי. "ארכיטקטים הם בעייתיים בעניין הזה. אפרתיה אמרה לו שעם כל הכבוד לארכיטקטורה, עומדת לפרוץ מלחמה. היא שיכנעה אותו לבוא להיפרד ממנה והוא הגיע לוורשה לתחנת הרכבת. היו לה שני כרטיסים והוא הצטרף אליה. לכן יש לנו את הזכות לשוחח היום".

נורא קיטשי

מלבד הסרט שהוא מצלם, שיהיה חלק מדיפטיך - יחד עם הסרט "כרמל" שעסק גם הוא באמו - ייפתחו בשבת הקרובה במשכן לאמנות עין חרוד שתי תערוכות של גיתאי: "אפרתיה גיתאי - מכתבים" ו"מוניו גיתאי וינרויב - עקבות" (ראו מסגרת). גיתאי אומר שהעיסוק שלו בהוריו חורג מעבר לגעגוע הפרטי: "זאת דרך לשוחח על המקום הזה בצורה מאוד מדויקת, מאוד חדה, לא בפראזות גדולות. לשוחח על הכוונות של דור מסוים שלא תמיד קיימות היום. ישראל מוחקת במהירות רבה את הכוונות של הדורות הקודמים. כולם אומרים 'מולדת מולדת', אבל מולדת זה לא רק מקום גיאוגרפי, זו גם נקודה בזמן. שתי הדמויות האלה, שאני מאוד שמח שהן ההורים שלי, מסמנות איזו נקודה בזמן של פשטות, של ענייניות, של נקודת מוצא של הפרויקט הזה שנקרא ישראל".

על הבחירה ביעל אבקסיס לגלם את אמו הוא אומר כי היא נבעה מכך שאבקסיס היא שחקנית טוטאלית. "עם יעל עשיתי שתי עבודות גדולות - 'קדוש' ו'עלילה' - ומאוד אהבתי לעבוד אתה. אני לא אוהב לעשות אודישנים כי זה דבר נורא קיטשי - הבמאי עם משקפי השמש ומולו השחקניות שרוצות את התפקיד. לפי דעתי, זה לא נותן אינדיקציה מדויקת לגבי הכישרון של האדם שיושב מולך.

"בדרך כלל אני אוהב להסתכל בעיניים ולחשוב תוך כדי שיחה. כשפגשתי את יעל בעבר ושוחחנו, חשבתי שהיא תהיה מצוינת. היה לי רק תנאי אחד. ביקשתי שחודשיים לפני הסרט היא לא תעשה שום דבר אחר. שתיכנס לדמות. היא שיתפה פעולה עם הדרישה הזאת. שחקניות גדולות אחרות שעבדתי אתן, כמו ז'אן מורו או ז'ולייט בינוש, נקטו אותה דרך. זאת צורה של לימוד, של אתגר אינטלקטואלי ושל התבוננות".

חוסר הוודאות אינו מטריד אותו. "אני יודע מה יהיה בסצינות, אבל הסרט הזה הוא מסע אסוציאטיבי ואני לא רוצה לנעול אותו יותר מדי. ובכנות, אני חושב שכצופה שרואה סרטים, אני רואה פחות ופחות דברים שמאתגרים אותי. הקולנוע נעשה מתוכנת והוא פחות ופחות מדליק אותי כמדיום. יש לי פריבילגיה גדולה מאוד לעשות סרטים כמו שבא לי. כשזה לא יקרה אני לא אעשה סרטים יותר, וזה גם לא יהיה נורא כי עשיתי הרבה עבודות כבר ואני חי אתן טוב".

משמיצים אותך לא מעט על כך שקשה לעבוד אתך.

"במלחמת יום כיפור זחלתי מהליקופטר שנפגע מטיל סורי והתרסק ונשארתי בחיים. כשיצאתי משם אמרתי לעצמי שאעשה את הדברים שקרובים ללבי. זה אומר לתבוע הרבה מעצמך ומאחרים. אני חושב שהמשימה הגדולה בבימוי היא לנסות לשכנע את הפרטנרים שלך - השחקנים - לעשות דבר שהם עוד לא עשו. לשחקנים בדרך כלל נוח לעשות 'נאמבר' כזה שהם עשו כבר. אותי זה משעמם. גם כצופה זה לא מעניין אותי, כי אני מבין שהם עושים לי את הטריק הזה שהם כבר השתמשו בו. אולי אני מקבל את זה אצל קוסמים שמוציאים עוד פעם את השפן מהכובע, אבל אצל שחקנים לא. יש אנשים שזה מלחיץ אותם, מה לעשות?"

שום פאתוס

אפרתיה גיתאי לא רק ליטפה את בנה. לאחר שקראה את התסריט של "ברלין ירושלים", שעסק במניה שוחט ואלזה לסקר שילר, כתבה לו מכתב נוקב משום שלא אהבה את האופן שבו תיאר את שוחט ואת הציונות: "מניה, ברוסיה אישה מיליטנטית, חזקה, מהפכנית. היא מגיעה ארצה (במקרה או שלא במקרה) וכאן פתאום נהפכת פתאום לאיזו דמות אשה רכרוכית, מיידלע רומנטית... כך התרשמתי תוך קריאת החומר שלכם. חסר כמעט לגמרי מדוע נוצר 'השומר' ולמה הצטרפה מניה. זה לא רק על רקע רומנטי, היה גם איזה רעיון ציוני שהנחה את הגוף הזה - היו נבטים להקמת קומונה, כדי להגן ולשמור מפני שודדים ורוצחים, שבכוונה ולא בכוונה ביקשו לחסל את ראשית ההתיישבות הציונית בארץ.

"חבורה זו, שאליה הצטרפה מניה, האמינה שיש לה זכות לשוב למולדת ההיסטורית. אינני מתכוונת לשום פאתוס, אך כך זה. לשם כך עלו הורי וכאן נולדתי וכך גם אתה... ציונות זו היתה הומנית, לא שרפה כפרים ערביים ולא התנפלה עליהם, אלא אחזה גם בנשק כדי להגן על עצמם מפני רוצחים, כדרך בני אדם נורמליים". גיתאי זוכר שקיבל את המכתב. "אמרתי לעצמי 'איזו מדליקה היא'. זה לא שינה את דעתי, שאני אעשה את מה שאני חושב, ובדיעבד זה אחד הסרטים שהיא הכי אהבה".

אפרתיה גם כתבה בכאב על גדעון גיתאי, בנה שחי כבר עשרות שנים בפינלנד, פעיל שמאל רדיקלי. "גדעון עדיין אינו מתחשב בדעתי. עם כל המודעות שיש לי בזכות פער הדורות - הכרתי היא כי כל חברה וכל תרבות מתקיימת כאשר למרות השוני יש גשר, יש זרימה של ערכים... ישנה מורשת - אינני שמרנית, אך חייבת להיות סולידריות ודאגה לא רק לגורל 'בני דודים', אלא גם לגורל ההורים, משפחותיהם, חברים שיחד עמם גדלו".

נושא נוסף שמעסיק את אפרתיה במכתביה הוא תחושת ההחמצה. "בעצם אני יודעת שפיספסתי כמה וכמה מכישרונותי", היא כותבת, "חלק בשל הביוגרפיה וחלק בשל תכונות אופי שלי".

מה לדעתך היא היתה אומרת על הספר שהוצאת?

"זה היה מפתיע אותה. אם היתה רואה את ז'אן מורו מקריאה את מכתביה באולם מלא מפה לפה באודאון בפאריס, היא היתה מסתכלת עליה ככה במבט מהצד ואומרת לי: 'באמת הגזמת'".

הנעדרים הנוכחים | צמד התערוכות של עמוס גיתאי בעין חרוד מציגות היבטים שונים בחיי הוריו

בשני חללים נפרדים של המוזיאון - האחד בהיר ואוורירי, השני מחסן מרתפי - בחר עמוס גיתאי להציג שתי תערוכות מונוגרפיות שעוסקות בהיבטים שונים בחייהם של הוריו: "מוניו גיתאי וינרויב - עקבות" ו"אפרתיה גיתאי - מכתבים". שתי התערוכות, שייפתחו בשבת ב-12:00 במשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד, מערבות עיסוק ארכיוני ופרשנות מחודשת בשימוש בחומרי גלם ישנים וחדשים. יחד עם תערוכת צילומיו של הטייל והצלם הוותיק עזריה אלון, בן 92, שתיפתח במקום במקביל, ממשיכות תערוכות אלה את עיסוקו של המשכן בהיסטוריה של ישראל.

במחסן, שם תוצג "עקבות", מתמקד גיתאי במשפטו של אביו ושל שלושה מחבריו ללימודים, אירוע שהתקיים ב-1933, כשעלו הנאצים לשלטון ותלמידי הבאוהאוס היהודים סולקו מבית הספר. בסרט שביים, שבו הוא משחזר את הליך המשפט, מוצג האב על ידי כיסא ריק, ללא שחקן - "נעדר נוכח", כהגדרתו של גיתאי. את הסרט, המורכב מכמה פרגמנטים קצרים, צילם גיתאי בדרזדן. "החפירה לתוך ארכיון פרטי יכולה לתת נשימה לדברים שהיו בעבר, כשהסכנה היא להתמלכד בסנטימנטליות", מסבירה ד"ר גליה בר אור, שאצרה את התערוכות יחד עם גיתאי. לדבריה, ריבוי נקודות המבט שמציג גיתאי משיג את הפתרון לבעיה.

בחלל העליון תוצג עבודת מיצב גדולה וטקסטואלית בעיקרה, שהוצגה בפורמט שונה לאחרונה במוזיאון פאלה דה טוקיו בפאריס. מיצב-תערוכה זה עוסק במכתבים של אמו, וגם כאן מציג גיתאי את הדמות באמצעות כמה נקודות מבט ופרגמנטים, ביניהם קטעי צילום וקולנוע, תצלומים היסטוריים, אובייקטים המוצבים בוויטרינות וטקסט. "לאחרונה מעניינות אותי יותר תערוכות עיוניות, שאפשר לשבת וללמוד בהן, ואת המרכיב הזה, הטקסטואלי-נרטיבי, אני מנסה לשלב גם כאן", הוא מסביר.

הוא נזכר בעמדה שנקט בתערוכה שעסקה באביו והוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות: "אני חושב שאני מקבל עלי תפקיד של וול-פייפר, תפקיד שאיני מקבל בדרך כלל כבמאי אבל בשבילם אני לוקח אותו. כמו שהיתה הארכיטקטורה של אבי וחיי אמי, פריכה וצנועה ומשמרת נקודה בזמן".

דניאל ראוכוורגר



אפרתיה גיתאי, 1925 לערך. ''אינני שמרנית, אך חייבת להיות סולידריות''


עמוס גיתאי. ''מולדת זה לא רק מקום גיאוגרפי''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו