להקת "סוואנז" לא מצליחה לחדור מתחת לאור

ההופעה של "סוואנז" מרהיבה בכל כך הרבה היבטים. בהיבטים אחרים, היא פשוט לא מספיקה

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

למייקל ג'ירה, סולן להקת "Swans", יש אובססיה למלה Skin. היא מופיעה בהרבה מאוד שירים שלו, לעתים בהקשרים לא צפויים (בשיר "Failure", למשל, הוא מנשק את "העור הירוק" של הכסף), ויש לה כוח כמעט מאגי, שנובע גם מהחזרה הבלתי פוסקת עליה וגם מהאופן שבו ג'ירה שר אותה בקולו העמוק והחודר.

ומדוע יש צורך ב-60 השניות האלה על מקומו המרכזי של העור בפואטיקה של ג'ירה? מפני ששלשום, בהופעה של "סוואנז" במועדון בארבי בתל אביב, לא שמעתי את המלה "Skin" אפילו פעם אחת, ונדמה לי שהנפקדות הרועמת שלה היא סימן לא רע לכך שההופעה הזאת לא ענתה על כל הציפיות (מרחיקות הלכת, אני מודה) שנתלו בה.

שלא יהיו אי-הבנות: מבחינה מסוימת, והכוונה לעומק הצליל וכוחו, זו היתה הופעה מרהיבה, נדירה בעוצמתה. אבל "סוואנז" היא להקה מרהיבה מכל כך הרבה היבטים, שהצטיינות בהיבט אחד פשוט אינה מספיקה. באתי להופעה הזאת בציפייה לחוויה הוליסטית טוטאלית, וקיבלתי חוויה ממוקדת וחזקה מאוד. זה הרבה יותר ממה שמספקות רוב ההופעות, אבל זה פחות ממה שייחלתי לו בהופעה של "סוואנז".

ייתכן מאוד שג'ירה אמר את המלה "עור" בהופעה אבל לא היה אפשר לשמוע אותה. זאת היתה הופעה רועשת מאוד. יותר ממאוד. באמצע שנות ה-80, כש"סוואנז" התחילה את דרכה, מישהו כינה אותה "הלהקה הכי רועשת בעולם". התיאור הזה הכעיס את ג'ירה, ובצדק. "סוואנז" היתה הרבה יותר מרעש טהור. במשך השנים מפלס הרעש ירד במידה ניכרת - אבל בלי לוותר על גרם אחד של אינטנסיביות! - ומפלס העדינות עלה, והמגמה הזאת קיבלה חיזוק נוסף כשג'ירה "רצח" את "סוואנז" בסוף שנות ה-90 והחל לפעול תחת השם "Angels of Light".

כשהוא הקים מחדש את "סוואנז" לפני כשנתיים, הוא עשה את זה במידה רבה מפי שהוא התגעגע לרעש. הוא רצה להיות שוב בתוך מערבולת של סאונד. וזה בדיוק מה שקרה על הבמה של בארבי. ג'ירה וששת הרוצחים המוסיקליים המעולים שלו (שני גיטריסטים, בסיסט, מתופף ומקישן שנראה כמו אל סקנדינבי) יצרו מאסת צליל אימתנית. ג'ירה היה המנצח, והמנוע של כל העסק היה התופים, שסיפקו קצב רפטטיבי מפלצתי. זה נשמע כמו פסקול של חתירה בספינת עבדים - מאמץ פיסי קולקטיבי מתיש, שמתוזמר בהתאם להלמות התוף.

ג'ירה חגג. אפשר היה להרגיש שהוא ממש צריך את הרעש הזה ואת אסתטיקת ספינת העבדים. ומאחר שהוא חגג, העבדים המשיכו לחתור בעוז, והתופים המשיכו להלום באותו קצב, והצליל של החתירה המשיך להיות מרהיב (ברכות גם לסאונדמן, שעשה עבודה מעולה). אבל עם כל הכבוד לסצינה המשכנעת של ספינת העבדים, מה עם שאר הסצינות בסרט של "סוואנז"? איפה יתר האיכויות של הלהקה הזאת?

הרגישות המדהימה, הכנות האכזרית, רגעי השקט המצמררים, השילוב היחיד במינו בין אימה לרוך, שירת הדיבור המופלאה של ג'ירה, השירים המעולים - כל אלה קיבלו ביטוי מינורי מאוד, אם בכלל, בתוך מערבולת הרעש. כך שחרף הזכות הגדולה לראות את מייקל ג'ירה בישראל אחרי שנים של ציפייה לבואו של האמן האדיר הזה, ההופעה שלו ושל "סוואנז" לא הצליחה לעשות את מה שאלבומיה של הלהקה עשו פעם אחר פעם: היא לא הצליחה לחדור אל מתחת לעור.

"Swans". בארבי תל אביב, 12.4

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ