בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרבה פחד, מעט עתיד - סיור רגלי בעולמם של ילדי הרחוב של הודו

הם חוששים מכנופיות, עבריינים ושוטרים, אבל מצטיינים במשחקי וידיאו. סיור רגלי רווי באירוניה ובהומור שחור

תגובות

"אל תפחדו לעבור את הכביש. אם הם יפגעו בי הם ילכו לבית סוהר. אם יפגעו בכם הם ילכו לגיהנום", מסביר לנו סטנדר שארמה לפני שאנחנו חוצים את הסמבטיון של רחוב כותאב בניו דלהי, ומסכם במשפט אירוני אחד את מפת המעמדות בהודו, את העקבות במרחב העירוני של מאה שנות קולוניאליזם ואת הפערים האתניים שלא השתנו כנראה בהרבה גם כיום. חבורת התיירים שהתקבצה סביב שארמה, מישראל, ארצות הברית ובריטניה, חייכה במבוכה.

הרחוב, שהוא למעשה כביש מהיר, רוחש תחבורה מכל סוג ומין, והכוונה לכל סוג ומין. הוא מפריד בין תחנת הרכבת לבין רובע פאהרגאנג' במרכז דלהי, על סמטאותיו הצרות והדחוסות שתיירים מכירים מהבזאר הגדול והגסט-האוסים הזולים שכנראה עברו לאחרונה תהליך של ג'נטריפיקציה. כל מי שראה את התצלומים משם אמר שזה מזכיר את פלורנטין. לתייר בביקור ראשון זוהי המחשה חיה בקליפת אגוז של ההתנגשות החזיתית בין שתי הערים ושני העולמות או יותר שהם דלהי.

שארמה הוא מדריך תיירים בתוכנית "סיורי העיר" מטעם קרן סאלאם באלאק, עמותה לא ממשלתית ללא כוונת רווח להצלת ילדי רחוב בהודו - תופעה הזוכה לאיזכור בדוחות האו"ם יותר מאשר עולם התיירות בהודו. הסיור ששארמה מוביל אינו מתעכב במקדשים ובמונומנטים המוגולים או הבריטיים המהוללים של דלהי, הסיפורים שהוא מספר הם לא עלילות גבורה של אלים ושליטים. "בסיור הזה אספר לכם על החיים של ילדי הרחוב בדלהי", הוא מסביר לנו לפני שהסיור יוצא לדרך.

בסיור שארמה הראה כמו שהבטיח את המקומות שבהם חיים הילדים ועובדים, וסיפר כיצד הם נהפכים לילדי רחוב ומה הם עושים כדי לשרוד. הוא לא חסך במילים, גם על סיפורו האישי שחשף לפרטיו מתחילת הסיור ועד סופו כמו סיפור מתח דיקנסי בהמשכים. הוא עצמו ילד רחוב בעברו שהקרן החזירה למסלול חיים נורמטיבי. הוא מכיר מקרוב את זירת הסיורים והסיפורים הם סיפורי חייו, שאותם סיפר לנו בנימה נטולת רגש, באירוניה והומור שחור כמו מדריך תיירים משופשף שכבר סיפר אותם סיפורים אינספור פעמים.

שארמה, שיהיה בן 19 ביוני, ברח בגיל 11 מביתו בכפר ברילי במחוז אוטר פרדש. הוא ממשפחה מבוססת שהתרסקה. אביו, סוחר אמיד ואלכהוליסט, התעלל בכל בני המשפחה, ו"בסוף הוא הכה את אמי למוות", הוא מספר. אחרי שקיבל מכות קשות מהרגיל מאביו שארמה החליט לברוח. כמו אלפי ילדי רחוב אחרים הוא מצא את דרכו לתחנת הרכבת בדלהי, "שכולם מכירים אותה ובאים אליה. אין בעיה לנסוע ברכבת בחינם, מתגנבים לקרון או מסתפחים למשפחה עם ילדים ואז אף אחד לא מבחין בך ולא רודף אחריך".

בתחנה "למדתי לשרוד. נלחמתי על מנת אוכל וקיבלתי מכות משוטרים עד שפגשתי עובד סוציאלי של הקרן והגעתי להוסטל", מספר שארמה. עד גיל 18 הוא חי ולמד במקלט של הקרן בפהארגאנג', אחד מחמישה הוסטלים לילדים של הקרן בדלהי. שלושה לילדים ושניים לבנות. ההוסטלים לבנות ממוקמים רחוק ממרכז העיר, "כי במרכז העיר יש יותר סיכוים שינוצלו לזנות", מסביר שארמה. כיום הוא סטודנט לאמנות בהתכתבות, מתגורר בדירה משלו ומדריך במשרה מלאה בסיורי העיר של הקרן. בעתיד הוא מתכוון להיכנס לעולם המחשבים, חוד החנית ב"צמיחה" של הודו.

תחנה ראשונה בסיור היא נקודת איסוף של הקרן בתחנת הרכבת. במרפסת קטנה שיחקה קבוצה קטנה של ילדים אסופים במשחק לוח, ובדיוק כשהגענו נכנס לילד חדש שעובדי הקרן איתרו. לרגע עלה חשד שהסצינה בוימה במיוחד למעננו. אבל שארמה מסביר שבכל יום מגיעים לכאן בין 30 ל-50 ילדי רחוב כך שאין צורך בשום בימוי לתיירים מזדמנים. הילד שהגיע זה עתה, כבן עשר, נשאל מאין הגיע ומי הוריו, בהמשך יתנו לו מנת אוכל או בגדים נקיים וינסו לשכנע אותו לחזור למשפחתו, או להצטרף לאחד ההוסטלים.

השיכנוע אינו קל. הילדים חשדנים וציניים, גם הצעירים בני שבע ופחות, ונרתעים מכל זר, מסביר שארמה. "הם מפחדים מכנופיות שמטילות מומים בילדים כדי שיהיו קבצנים. לא כולם גם רוצים לעזוב את הרחוב שבו לפעמים יותר טוב להם מבכל מקום אחר". הם נבגדו פעם אחרי פעם בחייהם על ידי בני משפחה, מבוגרים אחרים, משטרה מושחתת או עבריינים, ולא מאמינים באיש. "בקרן יודעים איך לגשת אליהם", אומר שארמה. "אנחנו לא לוחצים על הילדים לעזוב את הרחוב", מסבירה מאוחר יותר פונאם שארמה, מתאמת הסיורים מטעם הקרן, "עד שהם בעצמם מוכנים לכך".

קרן סאלאם באלאק - הפירוש המלולי הוא שלום ילד רחוב - הוקמה ב-1989 בהשראת סרטה עטור הפרסים של הבמאית ההודית מירה נאיר "סאלאם בומביי" מ-1988. עלילתו מתרחשת בין ילדי רחוב וגיבוריו היו ילדי רחוב בעצמם שקיבלו הכשרה בסדנת משחק. ליוזמה ליסודה של הקרן היתה שותפה פראווין נאיר, עובדת סוציאלית ותיקה ואמה של הבמאית מירה נאיר. דרך הסרט של בתה היא התוודעה

למציאות של ילדי רחוב בהודו והחליטה "שזה לא יכול להיגמר רק בסרט", כפי שאמרה לפני כמה שנים בראיון לאתר של ארגון עמותות לא ממשלתיות.

בשנה הראשונה לפעילותה טיפלה הקרן ב-25 ילדי רחוב עם צוות של שלושה עובדים במשך שלוש או ארבע שעות בשבוע בלבד. כיום הם מטפלים ב-3,000 עד 5,000 ילדים עם 100 עובדים במשרה מלאה בהוסטלים, מרכזי קשר, בתי ספר ניידים. בכל שנה מצליחים להחזיר כ-600 עד 700 ילדים לביתם. 300 אלף ילדים נוספים חיים עדיין ברחובות דלהי. פראווין נאיר, המכהנת בחבר הנאמנים של הקרן, ציינה באותו ראיון כי "הגישה שלנו אינה שגרתית. אנחנו מציידים אותם בכישורים גבוהים באמנות ולא במלאכות פשוטות". הקרן רשמה כמה סיפורי הצלחה של ילדי רחוב שהיו לאמנים מוכרים בתחומים שונים.

ה"הליכות העירוניות" הם פרויקט חדש יחסית של הקרן שיזם אחד מעובדיה, מתנדב בריטי, במטרה לאפשר למדריכים - כולם ילדי רחוב בחייהם הקודמים - לתרגל את האנגלית שלהם ולרכוש על ידי כך כרטיס כניסה להשכלה ולחברה. הסיורים הם גם מקור הכנסה נוסף, מתרומות של 200 רופי (16 שקל) לכל משתתף ואמצעי לעורר מודעות לגורלם של ילדי הרחוב ולפעילותה של הקרן. מעבר לסיורים הקרן שומרת על פרופיל תקשורתי נמוך. עם זאת היא הידועה מבין כ-500 ארגונים דומים הפועלים בדלהי.

הסיורים יוצאים בכל יום בבוקר מתחנת הרכבת, שם חיים מרבית ילדי הרחוב, ועוברת בסימטאות הצרות והצפופות של רובע פהארגאנג', שם הם מוצאים פרנסות מזדמנות כמצחצחי נעליים, רוחצי מכוניות, מוכרים בדוכני פירות, אם הם בני מזל שלא ליפול קורבן לאלימות או התעללות מינית ואחרת, או לכנופיות קבצנים. איסוף פסולת למיחזור היא פרנסה משתלמת, מסביר שארמה כשהסיור חולף על פני אחד ממרכזי המיחזור ברובע, ומקבלים 25 רופי לקילוגרם פסולת. ילד רחוב יכול להרוויח יותר מ-200 רופי ליום, אומר שארמה. מאות מיליונים בהודו חיים בפחות ממחצית הסכום הזה.

בכסף שהם מרוויחים, ילדי הרחוב לא קונים רכוש או בגד ולא חוסכים גם רופי אחד ליום שלמחרת. "הם צריכים לבזבז את כל הכסף באותו יום", מסביר שארמה, "אחרת יגנבו להם, נערים גדולים מהם או מבוגרים או שוטרים מושחתים. אין להם גם מקום לשים חפצים או בגדים". אם ננחש על מה הם מוציאים את הכסף, מבטיח שארמה, נזכה בשוקולד. הניחושים השגרתים - אוכל, בגדים - לא קולעים. אוכל אפשר לקבל בחינם באחד מבתי התמחוי במקדשים. בגדים "לא בעיה לסחוב" מנקודות איסוף או מתרומות, "ולהחליף בכל פעם שבגד נקרע או מתלכלך".

את הכסף כפי ששארמה מספר כמעט בנימה של שמחה לאידה של החבורה שלא ניחשה, ילדי הרחוב מוציאים על סמים מכל סוג ומין, בעיקר סמים זולים כמו דבק או טיפקס, מסביר שארמה, ועל בידור. משחקי וידיאו אהובים במיוחד, הוא אומר ומתעכב עם הקבוצה על קיוסק משחקים באחת מסמטאות הרובע, "אני יכול לנצח כל משחק וידיאו", הוא אומר. בתי קולנוע שבהם מקרינים סרטי בוליווד הם מקומות אידיאליים לילדי רחוב. הם קונים כרטיס או מתגנבים להצגות בכורה המתקיימות בימי שישי ובהן מוקרנים ברצף כמה סרטים. "שם הם יכולים לישון בנוחיות יחסית, להתחמק בחושך מהמשטרה ולהסניף ללא הפרעה".

רוקדים ושרים

המסע שנמשך כשעתיים מסתיים בהוסטל בפהארגאנג', בניין שבו ממוקמים גם משרדיה של הקרן בדלהי. בזמן הקצר שם הספקנו להציץ לכיתה גדולה שבה ישבו על הרצפה עשרות ילדים בגילים שונים, ולהענות לבקשות של הנועזים בהם להצטלם בפוזות תיאטרליות. מאליה עלתה בסתר השאלה הבלתי נמנעת במצבים כאלה, מה מביא חבורת תיירים מערביים, לבנים, שבעים, להציץ בלי בושה או עם בושה לחיים של "מסכנים" (מה עוד שאצלנו בחצר, בישראל, ישנה מציאות אכזרית בזכות עצמה).

באחד האתרים ברשת זכו הסיורים האלה להגדרה - POORISM, ניאולוגיזם המשלב תיירות ועוני בענגלית, תת ז'אנר של תיירות האסונות האופנתית. לא נותר אלא להתנחם או להצטדק בתרומה הכספית שהשארנו שם. אמנם תרומה זעומה שאפשר להכניס למשבצת של "מירוק המצפון", אבל אולי היא תועיל במשהו לתיקון העולם. המתנדבים בהוסטל אינם מתחבטים יותר מדי בביקורת והלקאה עצמית, מה שמאפשר להם להתמסר למעשים טובים בלי מרכאות ובלי ציניות.

סילוויה גאלו היא אחת מבין עשרות מתנדבים בהוסטל בפהארגאנג'. היא צרפתייה נאה ומטופחת בת 57, שהגיעה לדלהי בעקבות בן זוגה לפני כמה שבועות. קודם לכן עבדה באיחוד האירופי בבריסל בתחום הנדל"ן. בדלהי היא תשהה שנתיים "ואני שמחה, ביחד עם זרים אחרים כמוני הנמצאים כאן, לתרום לילדים היפים האלה". בימים שהיא עובדת בהוסטל היא יוצאת לשוק עם מתנדבת אחרת לקנות פירות ל-60 הילדים השוהים שם כעת, ומביאות ממתקים ועוגות. "אנחנו מעבירים שיעורי התעמלות ויוגה, רוקדים ושרים, מציירים, ומנסים להשכיח מהם ולו לזמן קצר את המצוקות".

בהוסטל שוהים כרגע כ-60 ילדים בגילים שונים, שנאספו בימים או בשבועות האחרונים בתחנת הרכבת, מספרת גאלו, והגיעו לשם עד שיימצא להם פתרון קבע או עד שיחזרו למשפחותיהם. בפברואר האחרון, היא אומרת, נאספו למקלט 113 ילדים בגילים שבין שבע ל-15. 46 מהם כבר חזרו למשפחותיהם. אחרים יישארו עד שיימצא להם פתרון אחר. "הילדים שעזבו חסרים לנו מאוד", היא אומרת, "אבל בו בזמן אנחנו שמחים בשבילם".

התופעה של ילדי רחוב ידועה כבר ברומי העתיקה. כיום היא נפוצה בעיקר במדינות מתפתחות העוברות תהליכי עיור מואצים וגלובליזציה. על פי ויקיפדיה, ההערכה היא כי בערים ברחבי עולם ישנם כיום בין 100 ל-150 מיליון ילדי רחוב. בהודו מספרם הוא הגדול ביותר ונאמד על פי הערכה של ארגון יוניצף ב-11 עד 18 מיליון. ארגון אמנסטי הבינלאומי כולל בהגדרה של "ילדי רחוב" ילדים העובדים ברחוב וחוזרים לביתם, וילדים החיים בפועל ברחוב אחרי שננטשו או אבדו. ילדי רחוב הם חוליה מוחלשת בחברה. הם לא כוח אלקטורלי ואין להם לובי, וממשלות נוטות לטאטא את הבעיה או להטיל את האשמה על המשפחות או על עמותות המקלות עליהם את חיי הרחוב.

ילדים לא מעטים בוחרים מרצונם לכאורה בחיי רחוב, כדי להימלט מחיים קשים יותר במשפחה או מתוך משיכה לעיר ולחופש שהיא מציעה. רבים מהם מסרבים להיכנס למסגרות של עמותות הסיוע. "בשני סוגי החיים, ברחוב ובהוסטל, יש דברים טובים ורעים", אומר שארמה, "בחיים מחוץ לרחוב יותר נוח להשיג אוכל או לישון ומגינים עליך מאלימות, אבל צריך לציית לחוקים, צריך ללמוד בבית ספר ואסור לקחת סמים. ברחוב החיים קשים. נאבקים כל הזמן על כל דבר, נאבקים להשיג אוכל, נאבקים עם מבוגרים אלימים ובוסים של כנופיות עם ילדים אחרים מבוגרים יותר. אבל אין שום חוקים, הכל מותר, ואפשר לשנוא חופשי את הנשיא". *



רובע פאהרגאנג'. מזכיר את פלורנטין?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו