בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ימי ספרד האפלים בתקופת פרנקו בתערוכה חדשה מיצירות ז'ואן מירו בלונדון

התערוכה, המוצגת בלונדון, מספקת הזדמנות לעקוב אחר התפתחותו של הצייר שבנעוריו התקשה להבחין בין קו מעוגל לישר

תגובות

ארבעה בניינים חשובים מופיעים בחייו של ז'ואן מירו, וכל אחד מהם עוזר לנו להבין את רוחו המורכבת ואת יצירות האמנות שיצר. הראשון הוא הבניין שבו נולד ב-1893; הוא שוכן במעבר מקומר קטן מול קארר דה פראן, ברובע הישן של ברצלונה, בכתובת המבשרת צרות פיננסיות, Passeig del Credit, רחוב הקרדיט. אביו של מירו עסק בתיקון וייצור שעונים בחנות בכיכר ריאל הסמוכה. אף שהעיר עברה שינויים מפליגים בשנות ילדותו של מירו, נדמה שהאווירה השמרנית ששרתה בה הכבידה עליו לא פחות משהלהיבה אותו האדריכלות החדשה והתסיסה הפוליטית במקום.

למירו, שתערוכה חדשה מיצירותיו הנושאת את שמו מוצגת בטייט מודרן בלונדון עד 11 בספטמבר, לא היה הכישרון הבולט שהיה לפיקאסו כילד. מגיל צעיר הוא התעניין בצבע ובמבנה כשלעצמם יותר מאשר בייצוגם. הוא לא היה מסוגל להפיק רישומים אקדמיים. ולכן, כשהחל ללמוד אמנות בלה ליוג'ה, בית הספר שבו למד פיקאסו, לא עודדו אותו להישאר שם. בגיל 17, בלחץ הוריו, הוא החל לעבוד כפקיד במשרד, שישה ימים בשבוע, משמונה בבוקר עד תשע בלילה. לאחר שנה עבר התמוטטות עצבים.

מירו היה ועודנו דמות שאפשר בקלות לטעות בה. הוא נראה ביישן ועצור, אך היתה לו רוח תקיפה מאוד. עבודתו אולי נראתה א-פוליטית וטהורה, אך כל חייו הוא נותר קטלאני נאמן (מחברותיו כתובות כולן קטלאנית או צרפתית, אך לא ספרדית), והוא לא הסתיר את אהדתו לצד השמאלי של המפה הפוליטית בתקופת מלחמת האזרחים הספרדית ושלטון פרנקו. היו לו ידידים רבים, אך למרות הקשר שלו לסוריאליסטים הוא לא היה חבר בקבוצה כלשהי ונותר דמות עצמאית מובהקת.

מכל מקום, בגיל 19 חוזר מירו לציור ומתחיל ללמוד בבית ספר לאמנות שניהל קטלאני ושמו פרנססק גאלי. יכולת הרישום שלו עדיין היתה גרועה, וכפי שהעיד על עצמו, הוא לא היה מסוגל להבחין בין קו מעוגל לקו ישר. גאלי ניסה ללמד אותו לצייר טבע דומם ללא צבע, כגון כוס מים או תפוח אדמה. תחת ידיו של מירו כולם נראו כמו שקיעות. אף על פי כן הוא העריץ את גאלי ורכש לו חברים רבים בבית הספר לאמנות, וכמו פיקאסו לפניו, החל ליהנות מחיי הרחוב של העיר.

ועם זאת, הוא החל להכיר בכך שעולם האמנות האמיתי מתרחש במקום אחר, שבברצלונה אין קוביסטים, קונסטרוקטיביסטים או סוריאליסטים, ושרוב האמנות העכשווית המוצגת בעיר מיושנת ומשעממת. הוא רתח כשציור מופשט של אחד מידידיו ספג קיתונות של לעג. ברצלונה החלה להיראות לו גסה ומגבילה, וכמו אמנים קטלאנים בני הדורות הקודמים לו, הוא החל לחלום על פאריס. אמא שלו ואמו של פיקאסו היו ידידות, ואף שהוא ראה את "התהלוכה" שפיקאסו עיצב לבלט רוס ב-1917 - מירו התבייש לפנות אליו. כשניסה לבקרו לבסוף, התברר שפיקאסו כבר עזב את העיר. למרות ביישנותו הוא התיידד עם פרנסיס פיקביה, אחד ממנהיגי תנועת דאדא שביקש מקלט בברצלונה בזמן המלחמה, אך פיקביה רק חיזק את רצונו לעזוב את העיר. "אני מוכרח להגיד לך", כתב מירו ב-1918, "שאם איאלץ להמשיך לגור בברצלונה, האווירה בה תחנוק אותי". בתום המלחמה שלח לידיד מכתב ובו שלוש מלים בלבד:

"פאריס! פאריס! פאריס!".

לפני שעזב לפאריס, בתחילת 1919, הוא ניגש לבקר את אמו של פיקאסו, וזו נתנה לו עוגה וביקשה שימסור אותה לבנה. הצייר הבכיר הציג אותו לפני סוחרי אמנות בפאריס, דיבר על עבודתו וקנה ממנו ציורים. אף שמירו לא אהב את האנשים שהכיר דרך פיקאסו, הוא חש בפאריס חופש אישי ואמנותי גדול, הן ברחובות והן ובמוזיאונים ובגלריות. כה רבה היתה התרגשותו מהעיר עד שבתחילה לא היה מסוגל כלל לעבוד.

להתאגרף עם המינגוויי

הבניין השני שהיה נקודת ציון בחייו של מירו הוא בית חווה ליד הים במקום ושמו מונט רוץ', בפרובינציה טרגונה, שהוריו קנו כשהיה בן 16. כשם שהאווירה בפאריס טילטלה את עולמו, כך השפיעו עליו עמוקות גם הבית והנוף הסובב אותו, עם מטעי הזיתים והסלעים האדומים והמשוננים, ושם היה יכול לרשום ולצייר בשקט. כאן נוצרו כמה מהציורים המוקדמים והמפורסמים של בניינים שהיו שייכים להוריו, ובהם "החווה". אך הוא התעניין גם בפרטים הקטנים של הטבע, למד איך צומחים העשב והעצים, הכיר את החיות ואת הכלים החקלאיים, את האור שבא מן הים, ואת התצורה שבה ערוכים המבנים בכפרים מקומיים באזור.

מונט רוץ' נעשה בשבילו למפלט מברצלונה, וכששהה בפאריס - גם למפלט מהסנסציות החריפות שזימנה העיר. עד מהרה נעשה הכפר גם למקלט מפני קבוצת מכרים, ובהם כמה ציירים וסופרים כמו המינגוויי, שאתם נלחם בזירת האיגרוף. ב-1923 קנה ממנו המינגוויי את הציור "החווה".

בשנות ה-20, כשחי לסירוגין בפאריס ובמונט רוץ', החלה עבודתו של מירו להשתנות. זה קרה בהשפעת הסוריאליסטים, אך גם בשל מגבלותיו המוזרות כמשרטט, שנהפכו, כשהחל להמציא שפת סמלים משלו, למעין כישרון לעצמו. כמה מן התמונות וההירוגליפים המזוהים עמו, סיפר לימים, נוצרו גם בהשפעת הזיות רעב. לפעמים, כשאזל הכסף ועבודותיו לא נמכרו, הוא חזר לדירת המשפחה ברחוב הקרדיט, ועבד שם בסטודיו בקומה העליונה. ב-1929 נשא לאשה את פילאר ז'ונקוזה, בת למשפחה משכילה ממיורקה; ב-1931 נולדה בתם היחידה, דולורס.

כששמו החל להתפרסם מצא לו מירו סוכן אמריקאי, פייר מאטיס, בנו של הצייר, ובשנים 1932-1939 הציג 20 תערוכות מיצירותיו באמריקה ובאירופה, אך לא בברצלונה. ב-1968, כששלטון פרנקו החל להתרכך מעט, הוצגה לבסוף רטרוסקפטיבה מיצירותיו בבית החולים דה לה סנטה קראו בברצלונה. מירו שמח לקבל הכרה במולדתו, אך גם חש צער רב על שבמשך 50 שנה לא היה יכול להציג את עבודתו בעיר שבה נולד. הרי חלק מרכזי כל כך מההשראה שלו הוא שאב מקטלוניה. עכשיו היה סוף סוף שוב בעירו.

נדלק על ציורי גרפיטי

מירו חיפש מקום להקים בו מוזיאון - מוזיאון ז'ואן מירו - ותרם לשם כך רבים מציוריו שעדיין היו ברשותו, וקרא לבני משפחתו ולחבריו לנהוג כמוהו. הרשויות עדיין לא הכירו לגמרי במעמדו ובפרסומו, אך ניתן לו אתר יפהפה על צלע ההר מונג'ואיק (הר היהודים), המשקיף הן אל העיר והן אל הים. הבניין הלבן שתיכנן ידידו ז'וזפ לואיס סרט, מי שעיצב את ביתן הספרדי בתערוכת פאריס 1937, מאופק אך עיצובו מיוחד במינו. צבעו הלבן כמו שואף פנימה את האור. האולמות מוגנים מקרינת שמש ישירה, והאור החודר פנימה הוא אינטנסיבי אך מבוקר, מה שמשרה בחללי הגלריות אווירה של מקלט מפני העולם שבחוץ. עיצוב החדרים מבליט את כוחם של הציורים ובה בעת משווה להם איזה מיסתורין של יופי ועידון. חלק מן הציורים מקרינים את אותה פשטות שהושגה בעמל רב, והתמונות כמו מצומצמות לכמה סימנים טהורים ומחוות סמליות. ציורים אחרים גדושים במידע חזותי: חלקם מבשרי רעות, אחרים מצחיקים וסוריאליסטיים. וישנה גם קבוצה של יצירות שופעות יופי וחושניות, שמיעוט המידע החזותי בהן, בייחוד ביצירות משנותיו האחרונות, מעניק איזו דרגה נשגבת לצבע עצמו. כמה מהפסלים המוצגים על הגג מצחיקים למדי.

בסמוך שוכן פלאו נסיונל, המשמש כיום כמוזיאון הלאומי לאמנות קטלאנית. כאן מוצג אוסף שהרשים את מירו עמוקות בילדותו, יצירות שהשפיעו עליו לא פחות מהציורים העכשוויים שראה. זהו אוסף מופלא של ציורי קיר רומנסקיים, שלוקטו מכנסיות קטנות הפזורות ברחבי קטלוניה. האוסף שכן קודם לכן בפארק דה לה סיוטדלה, מרחק הליכה קצר מרחוב הקרדיט. מירו הצביע פעם על הוורידים המשתרגים על זרועו כשאחד מידידיו שאל אותו עד כמה האוסף הזה חשוב לו. אביו לקח אותו לראות את התמונות האלה בילדותו. הוא אהב את החד-ממדיות של הציור הרומנסקי, את החשיבות המוענקת במידה שווה לפרטים קטנים ולדמויות של מלאכים וקדושים, ואת השילוב בין פשטות לבין קו עמוק, שהשימוש הייחודי בצבע מקנה לו אינטנסיביות קודרת.

הבניין הרביעי שהשפיע על אמנותו של מירו היה הסטודיו הגדול והמואר שעיצב לו ז'וזפ לואיס סרט, בפאתי פלמה דה מיורקה באמצע שנות ה-50. הבניין, הפתוח כיום לקהל הרחב, נשמר כפי שהותיר אותו מירו כשמת, ואפשר לראות בו כמה מציוריו הלא גמורים, וכן מכחולים וצבע.

בואו של מירו למיורקה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה דורש הסבר. ביסודו של דבר הוא נסע לשם משום שלא היה לו לאן לפנות. מאז צייר את "מלאך המוות", שהיה תלוי ליד "גרניקה" של פיקאסו בביתן הספרדי בפאריס ב-1937, ומאז תמך גלויות ברפובליקה הספרדית, נשקפה סכנה לחייו. כשעלה פרנקו לשלטון בספרד, מירו נשאר בצרפת. כשהתברר שהגרמנים עומדים לפלוש לצרפת, הוא חזר לקטלוניה, אך הוזהר שלא להיכנס לברצלונה; ואז נסע למיורקה, שם נולדה אמו, וחשוב מזה, שם התגוררה משפחתה של אשתו.

הקטלאנים רואים באיים הבלאריים מקום שוקק הנאה ומסתורין, והשפה המדוברת בהם קרובה מאוד לקטאלנית. אך האיים עצמם שונים מאוד זה מזה. מיורקה, למשל, היא מעוז של שמרנות עתיקה וערכי בורגנות. שלא כמו מנורקה ושאר אזורי קאטלוניה, מיורקה תמכה בפרנקו מהיום הראשון; ומאז חזרתה של הדמוקרטיה היא מעדיפה בדרך כלל מפלגות ימניות.

כשמירו נסע לשם עם אשתו ובתו ב-1940 הוא נהנה משני העולמות: גם לגור בארץ ים-תיכונית דוברת קטאלנית וגם לעבוד באזור שאהב. כאן גם התאפשר לו לחיות בשקט ובבטחה בחסות משפחת אשתו. כך יצא שהוא חש בבית ובגלות בעת ובעונה אחת. בשנות הדיקטטורה הוא הקפיד להבהיר את התנגדותו, אך לא בהפגנתיות שתהפוך אותו לקדוש מעונה.

יותר מ-40 שנה הוא עבד באי, ויצר ציורים, פסלים, כלי קרמיקה וליטוגרפיות. וכשהרודן הזקן מת ב-1975 הוא שמח לחזור לברצלונה, להכין כרזות פוליטיות ועטיפות תקליטים, לעבוד עם להקות תיאטרון צעירות ולהתענג על הצלחת המוזיאון שהקים. דמיונו המפותח עמד לרשותו כשסייע לשקם את ברצלונה, המקום שבעבר תיעב. הוא אהב, למשל, את ציורי הגרפיטי שהחלו להופיע על הקירות אחרי 1975, ויצר סדרה של אריחים צבעוניים לשדרה המרכזית בעיר.

כשמת ב-1983 והוא בן 90 כבר היה לגיבור העיר, אדם ששמר על האמונה בימים אפלים, שנמנע מתעמולה ושרומם את הרוח הקטאלנית אל מעבר לוויכוחים, באמצעות הפתיחות שמשרה המרחב הציורי שלו, בתמימות הנועזת של האור והצבע, הדמויות והקווים. עבודתו, כמו גם עצם נוכחותו, הפיצו איזו תחושה של חופש ושל טוהר. *



ז'ואן מירו, ''מאי 1968'', 1968-1973


תצלום: גטי אימג'ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו