בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

את התשובות שחיפש נועם רותם לקראת אלבומו "ברזל ואבנים", הוא מצא בספרייה

בראיון עמו, מספר רותם למה יש לו כבוד לאמנים שכל השירים שלהם נשמעים אותו הדבר, וגם מגלה מדוע הוא שוקל לפרוש, בצחוק כמובן

תגובות

כשנועם רותם היה ילד, כל פעם שלא ידע משהו אמו היתה שולחת אותו לספרייה. ההרגל הזה דבק בו וגם כיום כשהוא מוצא עצמו ללא תשובות הוא שם פעמיו לספרייה. רק שבמקום לגשת לזו שהעביר בה ימים בילדותו בקריית חיים הוא הולך לזו שבעיר מגוריו העכשווית, הוד השרון.

השאלות שהוא מחפש להן תשובה לא תמיד מוגדרות. "אם אני קם בבוקר ואני מרגיש שאני לא יודע, אני הולך לספרייה", הוא אומר. זה גם מה שעשה עת חיפש מקורות השראה לכתיבת אלבומו החדש, השלישי במספר, "ברזל ואבנים". "לקחתי ערימות של ספרים שאף פעם לא נגעתי בהם. עד לא מזמן הייתי קורא רק רומנים, אז ניסיתי לאתגר את עצמי בדברים חדשים; ספרי פילוסופיה, יהדות, היסטוריה, שירה".

רותם לא הסתפק בקריאת כתבים של ניטשה או שירים של אנה אחמטובה ואמיר גלבע, וכדי להעשיר עוד את עולמו התרבותי החל לקחת שיעורים בקורס אמנות שלימד בועז ארד במדרשה בבית ברל. "הוא אמן ומורה מדהים", מספר רותם. "הוא עשה לי את החיבור שחיפשתי וגרם לי להבין שאני חלק ממסורת רחבה של אמנות ולאו דווקא של רוקנרול. ההבנה הזאת פתחה בפני מקורות השראה בלתי נגמרים והרחיבה את התפישה שלי לגבי מה שאני עושה".

כך נשזרו באלבום ציטוטים על גבי ציטוטים. למשל המשפט שמופיע בסוף "עמוק הלילה", שיר קודר שנחתם במשפט האופטימי: "הכל נשבר ומתאחה, מה שנבל עוד ילבלב/ הכל הולך ואז חוזר עם כל מי שאתה אוהב"; רותם מגדיר משפט זה כעיבוד שלו לעקרון החזרה הנצחית של ניטשה. או אזכורה של התיבה המנגנת בשיר "סופת בדידות", שמקפל בתוכו שתי משמעויות - האחת געגוע לג'וקבוקס, מכונות המוסיקה הישנות, ומצד שני התייחסות למושג שטבע ניטשה בספרו "כה אמר זרטוסטרא". "ניטשה מדבר על תיבות מנגנות שמסמלות אצלו את ההד החוזר שיש לנו בראש שכל הזמן מזכיר לנו מה עשינו לא טוב", מסביר רותם.

בכלל, השיחה עמו גולשת הרבה מעבר למחוזות שיח הבס-תופים-דיסטרושן המאפיין מוסיקאים בדרך כלל. כך, למשל, הוא מתאר את המקום שאליו הוא חותר באמנות: "הצייר האהוב עלי הוא מארק רותקו, שצייר שוב ושוב אותם ריבועים. זה הרעיון שאני חותר אליו. למצוא קול אישי, מובחן, עם אמירה ברורה. אני הולך ומתחדד בעניין הזה".

האם אינו חושש לשעמם את עצמו או את המאזינים? "החזרה של רותקו לריבועים היא משעממת? בטח שלא. זה זיקוק. המקטרגים של לאונרד כהן, בוב דילן ו'הסמיתס' אומרים שכל השירים שלהם נשמעים אותו הדבר. זה מה שאני אוהב. זה בעיני סימן ההיכר של אמן. כשאתה אומר רותקו אתה אומר ריבועים, כשאתה אומר ג'קסון פולוק אתה אומר שפריץ, אז אני רוצה שכשמישהו יגיד נועם רותם הוא יגיד..." כאן הוא נתקע.

רותם בא לפגישה שנקבעה בשעת ערב מוקדמת בבית קפה תל-אביבי לבוש במכנסי ג'ינס, חולצה מכופתרת ונעלי התעמלות. מראהו נערי כתמיד, אף שמלאו לו 37 ולמרות הרגלי העישון שלו. הוא חייכן ונמרץ, מזמין כוס ויסקי ומדבר בהתלהבות של סטודנט צעיר לספרות על ריימונד צ'נדלר וארנסט המינגווי. נדמה שרק חיכה לצאת מאולפן ההקלטות כדי לשוחח על כך עם מישהו. "כל החברים שלי מוסיקאים", הוא צוחק, "אין עם מי לדבר".

אחרי פירוק "קרח 9", שאותה הנהיג מאז שהיה בן 19, יצא רותם לקריירת סולו. ב-2004 הוציא את האלבום "חום אנושי" וב-2007 את "עזרה בדרך", שעסק בהתמודדות עם מחלת הסרטן שתקפה את אשתו ענת. החיפוש העיקש שלו אחר מקורות השראה מעורר את התהייה אם לאחר "עזרה בדרך", שבו המוטיבציה וההשראה היו ברורות, הוא התקשה למצוא על מה לכתוב.

"אני לא בטוח שהן היו ברורות", הוא טוען. "האלבום הקודם נראה כאילו הוא סובב סביב המחלה של אשתי, אבל זה התהווה מעצמו ולא במחשבה תחילה. רציתי לכתוב גם על דברים אחרים ורק לקראת הסוף אמרתי, 'או-קיי, כנראה שזה יהיה זה'. לא כתבתי אופרת רוק עם תמה ברורה מהרגע הראשון, ממש לא. תוך כדי התגלגלות הדברים נכתב עוד שיר ועוד שיר ובסופו של דבר זה יצא דבר אחד. אבל כן", הוא מתוודה לבסוף, "פה קצת חיפשתי בשיניים".

את "עזרה בדרך" כתב רותם בתקופה ששהה רוב זמנו בבית החולים לצד אשתו או עם בתו עמליה, שאז רק נולדה וכיום כבר בת שש וחצי. בלילה היה מסתגר טרוט עיניים בחדר העבודה וכותב על העולם המסויט שאליו נקלע; על אשתו שמנסה לקום אך נשאבת למיטה, על המוות שהקיף אותו מכל עבר, על שיחות קשות עם רופאים, על הנוף שהשתקף מבית החולים ונראה רחוק שנות אור מהמציאות של הקרנות-בדיקות-תרופות. האלבום זכה לחיבוק חם מצד המבקרים, תחנות הרדיו והקהל ורותם יצא לסיבוב הופעות ארוך ואינטנסיבי.

האם ההצלחה של "עזרה בדרך" שיתקה אותו? "לא", הוא טוען בתוקף. "אני קורא ביקורות ושומע מה אומרים עלי, אני לא מנותק, אבל כשאתה נכנס לחדר, סוגר את הדלת ומדליק סיגריה זה לא נכנס לשם בכלל. הדבר היחיד שאתה חושב עליו זה איך לעזאזל כותבים את השיר הבא.

"אגב, את 'קרח 9' קטלו. היינו צעירים מאוד ולמרות שהיינו קצת ציניים לקחנו את זה קשה. זה הגיע למצב שפעם קראתי איזה מדור בישול והכניסו לשם שורת קטילה בסגנון 'שלא ייצא לכם מתכון כמו השירים של קרח 9'. זה היה בון-טון לכסח אותנו. אז אתה מבין שאתה לא יכול לשקוע בזה. עכשיו אני כבר מתחיל לעבוד על חומרים חדשים ואין לי שום ניסיון להתאים את עצמי לשום דבר, רק להמשיך ולחדד את הגרעין שאני מחפש".

החיפוש שלו אחר קול מובחן החזיר אותו למוסיקה ששמע בשנות ה-80. "אני זוכר איזו התרגשות גדולה היתה לי ממוסיקה בתור נער. היתה אז הליכה עד הסוף. לאמנים כמו ברי סחרוף, ערן צור, אהוד בנאי באלבום הראשון, ניק קייב וברוס ספרינגסטין היה צבע ברור מאוד, גם טקסטואלית וגם מוסיקלית, ואת זה חיפשתי".

יחד עם המפיק המוסיקלי אביחי טוכמן (שמנגן גם בס, טמבורין וקלידים באלבום), הגיטריסט אדם שפלן, המתופף ניר וטשטיין ואסף תלמודי בפסנתר הוא עטף שירים כמו "קראת לי קין" ו"עמוק הלילה" בצליל אייטיזי אפל ומסוגנן (הגיטרות ב"עמוק הלילה" ממש צועקות את שמו של יוסי אלפנט). ואילו שירים אחרים כמו "עיר שלא נרדמת" ו"מדברים על הילד" שומרים על סאונד רוק קלאסי שמזכיר יותר את אלבומו הקודם.

"'עזרה בדרך' היה בעיקר טקסט, ו'ברזל ואבנים' הוא אלבום שלדעתי המוסיקה והטקסט בו משלימים זה את זה ואי אפשר להפריד ביניהם", הוא אומר. "יש אמירה לא פחות חדה וברורה במוסיקה".

צעד נוסף שעשה כדי לחתור לצליל מוקפד יותר היה לפנות למפיק הבריטי גארת ג'ונס, שעבד בין היתר עם "דפש מוד" וניק קייב, כדי שיעשה את המיקסים לאלבום. "חיפשתי מישהו שמחובר לדברים של אז אבל עובד עם אמנים שאני אוהב מאוד היום, כמו 'אינטרפול'. זו היתה הגשמת חלום קטנה. גדלתי על ההפקות שלו, הוא נחשב לאורים והתומים של המוסיקה התעשייתית והוא בעצם זה שהכניס אותה למוסיקה הפופולרית".

בכל הנוגע לטקסטים רותם שומר על השפה הפשוטה, האמפתית והכנה שמאפיינת אותו, אלא שאת מקומם של בתי החולים תופס הנוף הישראלי. השיר "נטלי" נפתח כך: "קוראים לה נטלי והיא חיילת/ שאוהבת את הצבא/ אומרת כן ולא שואלת/ שינו לה את ההצבה/ אצלה בבית מצביעים רק מרצ/ אבל כאן יש מציאות קשוחה/ צריך להיות נאמן למשהו/ אם לא לעצמך".

"מעניין אותי לחקור כל מקום שיש בו קונפליקט", הוא אומר. "זה יכול להיות קונפליקט פוליטי, קונפליקט באהבה או קונפליקט בין הערכים שגדלת עליהם בבית למציאות שאתה יצרת בעצמך או נתקלת בה. השיר 'נטלי' נכתב בהשראת סרטה של תמר ירום 'לראות אם אני מחייכת'. נפלתי עליו איזה יום כשזיפזפתי בטלוויזיה ומיד אחר כך רצתי לכתוב עליו שיר. זו הפעם הראשונה שזה קורה לי.

"זה סרט מדהים על חוויות של חיילות ששירתו בשטחים, חלקן קיבוצניקיות, ויש שם ממש פיצוץ בין מה שהן באו אתו מהבית לדברים שהן נתקלו בהם שם. הסרט הזה הוא מעבר לדעה פוליטית, הוא מראה מצב אנושי שכל אדם צריך להכיר. העוול הוא לא ברור, ולא משנה כל כך מי אחראי לו. ההתמקדות בשיר הזה היא בחוויה של החיילת וזו יכולה להיות חיילת בישראל, באפגניסטאן, בעיראק או באירלנד. זה משהו שאני מתאר לעצמי שכל חייל נתקל בו באיזשהו שלב".

קונפליקט בין ערכים מבית למציאות הוא דבר שרותם מכיר היטב: "סולם הערכים בילדות שלי בקריית חיים היה ברור מאוד. לפרנס את המשפחה היה הערך העליון והעבודה לא נתפשה כמשהו שאתה בוחר, אלא פשוט משהו שאתה עושה, וכשנגמר היום אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. מגיל צעיר עד גיל מבוגר יחסית הייתי בנוער העובד וגרתי בקומונה לפני הצבא ודברים משם הולכים אתי עד היום, אני קצת קיבוצניק. אז במסגרות האלה של פרבר קטן, של קריה פועלית כזאת שהבדלי המעמדות בה לא היו גדולים, סולם הערכים הוא ברור מאוד. במציאות שאני חי בה כיום - הרבה פחות".

בין אם זו החוויה המטלטלת שעבר, נטייה לאמפתיה או רצון להימנע ממחלוקות, רותם מסרב לנקוט עמדה שיפוטית, גם כששיריו עוסקים בתכנים פוליטיים מובהקים. "הרגעים מדברים את עצמם", הוא אומר. "אני לא מדבר על טוב ורע, כי אין טוב ורע בעולם. יש מציאות וכל אחד בוחר לעצמו את המקום שלו. ברגע שזה עובר דרך הפילטר שלי זה בטח נותן משהו; מי שמחזיק את המצלמה קובע איזשהו טון, בין שהוא רוצה ובין שלא".

בשיר "מדברים על הילד" הקונפליקט מפנה את מקומו לטובת טקסט שמתאר זוג אחרי אובדן בנם. גם אזכורים קטנים למחלה של אשתו ענת שזורים לאורך האלבום. כך הוא כותב באחד הבתים היפים של "אל סוף היום": "אני אוהב כל צלקת על הגוף הלבן/ כשאת מתרחצת מבהיקות ביופיין/ לא נותנות לי לשכוח את חוכמת היוצר/ מרפא ופוצע, מאחה ושובר". המשיכה של רותם אל מחוזות הסבל מאירה את הקונפליקט שטבוע בו; בין האישיות מלאת החיים שמצטיירת במפגש עמו לבין הנושאים הקודרים שהוא בוחר לעסוק בהם. "אני לא יודע איך להסביר את זה, כי כמו שאת רואה אני בן אדם די שמח, אבל איכשהו באמנות אני תמיד הולך למקומות החשוכים היותר. אפילו בשירים של 'קרח 9' אפשר לראות את זה אם מסתכלים טוב. זה תמיד מה שעיניין אותי".

קונפליקט אחר שעולה בשיחה הוא אורח החיים הפרברי והנורמטיבי שהוא מנהל ("הבילוי האולטימטיבי מבחינתי זה לשבת עם המשפחה ביום שישי ולראות 'ארץ נהדרת'"), לעומת מה שהורגלנו לצפות מרוקיסט. "אם לומר את האמת, אני לא בטוח שבשביל ללכת בדרכו המוסיקלית של ג'ו סטרמר מה'קלאש' אתה חייב לחיות כמו אוזי אוסבורן. נראה לי שרוקנרול זה משהו בנשמה, או שיש לך את זה או שאין, וזה לא כל כך קשור ללייף סטייל. אני צריך עוגן יציב מאוד בשביל ליצור. שגרה היא ברכה לאמנות בשבילי".

המיתוס שלפיו בתקופת "קרח 9" היה רוקר הולל שחגג עם דוגמניות מופרך לדבריו. "זה לא נבע ממציאות אלא יותר מתדמית שחשבנו שתשרת אותנו. כשחימננו את 'סוויד' בהופעה שלהם בארץ ב-97' הם הציעו שנצא לבלות אתם, אז אוהד קוסקי הגיטריסט (שגם הלחין יחד עם רותם את 'אל סוף היום' מהאלבום החדש, ל"פ) אמר 'לא תודה, אני מעדיף לחזור הביתה'. זו היתה המנטליות".

גם בעמדה ההומוריסטית-אירונית שיוחסה לו באותם ימים הוא כופר. "זה לא שהייתי אז מישהו אחר. זו תפישה מוטעית שמפריעה לי ועושה הפרדה שגויה. אני הייתי אחראי גם אז לאזורים החשוכים יותר וקוסקי היה קצת יותר מואר ממני והיה אחראי לשמור לנו על החיוך. יכול להיות שלפעמים יש אצלי טיפה יותר מדי אפילה, אבל חיוך זה חשוב. נגיד 'רדיוהד', זו להקה שאני לא אוהב בעיקר בגלל זה. אני פשוט לא מאמין להם. הם לא מחייכים אף פעם ובן אדם שלא מחייך אף פעם הוא לא אנושי. חיוך זה הפעולה הרצונית הראשונה שרואים אצל תינוק. מי שלא מחייך באמנות שלו, אין בזה כלום, זה לא אמיתי. שיר כמו 'סופת בדידות' הוא שיר מחויך ואפילו ב'אל סוף היום' יש חיוך. זה משהו ששומעים גם במוסיקה".

רגע לפני שהוא נכנס למכונית וחוזר הביתה הוא מספר בגאווה על "ימים נוראים", הטקסט שהעניק לברי סחרוף באלבומו החדש "אתה נמצא כאן". "על הטקסט עצמו אני פחות רוצה לדבר כי זה כבר של ברי. אני רק יכול להגיד שכשהייתי בן 19 עשיתי גיחה לתל אביב והגעתי לאיזו חנות מוסיקה וראיתי את ברי יושב שם. יש לי שריטה אתו, אני כמו מעריצה בת 16 לידו. האמת שכולם ככה אתו. זה לא יעזור. הוא ספירה. הוא נעלה וזו האמת. הוא ישב שם והיו לי פנקסים עם שירים והראיתי לו והוא כזה חמוד ומתוק, הוא ישר פתח, הסתכל ואמר לי 'יש פה דברים יפים אבל זה עוד קצת צעיר'. זהו. 20 שנה אחרי זה סגרתי מעגל והכנסתי שיר לאלבום שלו. אני שוקל לפרוש". *



נועם רותם. למצוא קול אישי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו