בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלכת האגם: ראיון עם הפרימה בלרינה אוליאנה לופטקינה

אין דבר כזה "תפקיד פחות טוב", אומרת אוליאנה לופטקינה, הפרימה בלרינה של בלט מרינסקי מסנט פטרבורג. הרקדנית המוערכת, שתבצע בישראל תפקיד כפול ב"אגם הברבורים", שומרת על קור רוח - עד שעולה נושא התקשורת הרוסית

תגובות

היא אמנם היתה רק בת 10, אבל זה לא מנע מהוריה של אוליאנה לופטקינה לשלוח אותה מרחק אלפי קילומטרים מהבית כדי שתהיה לבלרינה. השנה היתה 1984 ולופטקינה הצעירה עזבה את העיר קרץ' שבחצי האי קרים, הגיעה ללנינגרד והצטרפה לאקדמיה הנודעת לבלט ע"ש אגריפינה וגאנובה, שתיפקדה כפנימייה.

הוריה הבחינו בפוטנציאל האמנותי שלה מגיל צעיר ושלחו אותה ללמוד ציור, פסנתר, מוסיקה, מקהלה, ריקודי פולקלור, ריקודים סלוניים ומגיל 6 - בלט קלאסי. אביה עבד כסגן מנהל במפעל לבניית אוניות ואמה היתה מנהלת החשבונות של אותו המפעל. "מטרתם העיקרית היתה להביא לכך שאתקבל לבית הספר לבלט בלנינגרד", היא מספרת בראיון טלפוני מאותה עיר, שנקראת היום סנט פטרבורג.

האב הביע חשש מסוים מן ההחלטה לשלוח אותה הרחק בגיל כה צעיר, אך האם היתה נחושה להבטיח את עתידה המקצועי. "התראינו בחופשות", מוסיפה לופטקינה באדישות מסוימת, כאילו הניתוק מן ההורים היה בלתי נמנע.

עם סיום הלימודים, ב-1991, הצטרפה לבלט קירוב, כמו רבים מתלמידי וגאנובה. להקת הבלט, שחזרה שנה לאחר מכן לשם "מרינסקי", היא מהוותיקות והחשובות שבלהקות הקלאסיות, ונחשבת ללהקת הבלט המובילה ברוסיה לצד הבולשוי ממוסקבה. ב-1995 קודמה לרקדנית ראשית בלהקה.

20 שנה חלפו מאז שלופטקינה, כיום בת 37, הצטרפה לבלט מרינסקי. במשך השנים היא נהפכה לבלרינה החשובה ביותר בלהקה, הפרימה בלרינה של מרינסקי, ואחת הרקדניות הנערצות והמוערכות בעולם. שוחרי בלט ישראלים, שיהיו מוכנים לשלם בין 300 ל-900 שקל לכרטיס, יזכו לצפות בה בקיסריה ב-23 במאי, שם תבצע את התפקיד הכפול של אודט ואודיל ב"אגם הברבורים". התפקיד, שהעניק ללופטיקנה דברי הלל מצד הביקורת לאורך השנים, כמו נועד בעבורה - אולי בשל גופה הגבעולי, זרועותיה הארוכות וצווארה הברבורי.

ילדה שמנמנה

בימים שלפני הפרסטרויקה, בתקופת ההתבגרות של לופטיקנה, המצב בסנט פטרבורג היה קשה. "היו זמנים שבהם היו חסרים מוצרים בחנויות", היא מספרת. "היה מחסור בביגוד ובמוצרי יסוד כמו סבון ושמן. היינו אוכלים בבית הספר והתפריט היה דל למדי. המצב במדינה באותה תקופה חישל את האופי שלי. אפשר לומר שהריקוד הציל אותי מהדיכוי שהורגש בכל מקום, חילץ אותי מתחושה של אין מוצא".

התהילה העתידית וההישגים הפנומנאליים של לופטיקנה לא נראו באופק באותה עת. מה גם שלקח זמן עד שהגוף התעצב והתייצב. בראיון ל"אינדפנדנט" סיפרה שהיתה ילדה שמנמנה, שהשילה ממשקלה רק בעקבות מחלה. "מעולם לא הנחתי שאגיע למעמד שבו אני נמצאת היום", היא אומרת. "לא חשבתי שאזכה לקבל הכרה כזאת מקהל הצופים. למדתי, עבדתי והכל קרה מעצמו".

במילון המחול של אוקספורד בחרו לתאר את לופטיקנה כ"רקדנית שהגמישות הקיצונית והרזון שלה מקלים על נזילות נטולת עצמות לכאורה". אבל לופטקינה היא הרבה מעבר לכך. "המלכה של בלט מרינסקי", נוהגים לכנותה המבקרים, שמשתאים פעם אחר פעם מהיכולת התנועתית המפעימה שלה, לצד המוסיקליות והרגישות שבהן היא מבצעת כל אחד מהתפקידים.

"כל סנטימטר בגוף המדהים והגמיש שלה מקבל את הצורות המושלמות ביותר", כתבה שרה קרומפטון מה"טלגרף" בביקורת על "אגם הברבורים" ב-2009. "היא לא רק מציגה ביצוע נעלה של כל צעד, אלא גם את החללים שמסביב לצעדים ותווי חסד שהופכים את המחול ליותר מאשר מפגן טכני. במופלאות שבה היא נושאת את ראשה, צווארה וזרועותיה, היא חושפת הקפדה מוחלטת על אימונים, אצילות אינסטינקטיבית ומוסיקליות יותר מכל רקדנית אחרת".

אנטוני לואיס מ"ניו יורק טיימס" הדגיש כי לופטקינה ניצבה מעל כל רקדני הלהקה האחרים במופע מחווה לבלנשין, שנערך ב-2001 והסביר כי המבקרים "התחרו על מלים כדי ללכוד את קסמה". "ברגע שצופים בה היא לעולם לא נשכחת", הוסיפה דברה קריין מה"טיימס" באותה שנה.

מניין הפרסים שצברה לאורך השנים בלתי נדלה, וכולל את המקום הראשון בתחרות וגאנובה הבינלאומית ב-1991 ופרסים רשמיים מטעם ממשלת רוסיה ב-1999 ו-2005. אבל בכל הנוגע למעמדה, לופטקינה סולדת מסופרלטיבים ושומרת על קורקטיות. "הייתי מנסחת זאת באופן קצר ולקוני", היא אומרת. "הפכתי לבלרינה בהא הידיעה, לפרימה בלרינה. הבלרינה של תיאטרון מרינסקי".

את חשה שאחריות רובצת על כתפייך במסגרת המעמד הזה?

"אתה תמיד חש אחריות כשכל כך הרבה עיניים נשואות אליך, כאשר מצפים ממך להרבה".

בזכות הפציעה

לופטקינה נחשבת לרקדנית גבוהה במיוחד, תכונה שעלולה להיחשב כחיסרון. ממדיה הפיסיים - גובה 175 ס"מ ומידת נעליים 43 - אינם תואמים את הדימוי הקלאסי של בלרינה ולא מאפשרים לה לרקוד בכל תפקיד ועם כל פרטנר. בראיון קודם סיפרה כי גובהה היה ממוצע עד שמלאו לה 15, ואז גבהה ב-8 ס"מ בתוך חודשיים. אף שהודתה בעבר כי הגובה היה מקור לבעיות ופגע ביכולתה להתקדם כבלרינה, כיום היא מנסה לשכנע כי מדובר במאפיין שגרתי.

"אני לא הבלרינה הגבוהה ביותר בתיאטרון שלנו כיום. יש רקדניות ראשיות אחרות גבוהות ממני, ויש גם רקדניות שגובהן דומה לשלי. למזלי בני הזוג שלי הרבה יותר גבוהים ממני. זאת הסיבה שבגללה אני לא נראית מאוד גבוהה במבט מן האולם".

כאשר רואים אותה בחיי היום-יום, קשה לזהות שמדובר בפרימה בלרינה. שיערה הכתום והקצר משווה לה מראה שובבי ונערי. "זה מה שמוצא חן בעיני", היא מגיבה לשאלה על התסרוקת ורומזת שהעיסוק בנושא אינו לרוחה. לפני עשר שנים, בראיון ל"אינדפנדנט", התשובה היתה שונה: "לאחרונה היו לי בעיות עם השיער ולכן קיצרתי אותו. הגוף שלי לא מסוגל להתמודד עם הלחץ הפיסי שאני נתונה לו והשיער נהפך לחלש ודק. כשאני מבצעת יצירות קלאסיות כמו 'אגם הברבורים', מסדרים לי מערכת שלמה של תוספות שיער".

לופטקינה מתגוררת במרכז סנט פטרבורג עם בעלה, ולדימיר קורנב, אדריכל וסופר, ועם מאשה, בתם בת ה-8. את קורנב הכירה ב-2001, בטקס פרסי הוקרה מטעם סנט פטרבורג. הוא הוכתר לסופר החדש הטוב ביותר והיא זכתה לפרס בקטגוריית הריקוד. זמן פנוי רב אין לה, אך כשיש - הוא מוקדש לציור, קריאה וסרטים. היא אינה פוקדת את הכנסייה באופן סדיר, אך ניכר כי הדת היא חלק מרכזי בחייה.

בסרט תיעודי יפהפה שנעשה על אודותיה, "אוליאנה לופטקינה, או לרקוד בימי חול ובחגים", בולט גם מקומה של בתה בחייה. בפתיח מציג הבמאי סרגיי לאנדו את הבלרינה בסטודיו, אוחזת בבתה, מתבוננת מן החלון ונזכרת בדימויים אפרוריים מילדותה באקדמיה. בהמשך נראית הבת משחקת בחדר ההלבשה של האם, שמתאמנת ללא הרף בסטודיו.

את ההחלטה להביא ילד לעולם קיבלה לאחר שנפצעה ברגלה ב-2001 ונאלצה לצאת לחופשה ממושכת. היא החליטה לנצל את פסק הזמן מהריקוד כדי להרות וללדת. "אני לא עושה זאת לבדי. יש לי עוזרים נפלאים", היא אומרת על גידול הבת. "כדי לשלב כראוי בין הקריירה לאמהות, אני צריכה לחיות כפי שהחיים מאפשרים לי. לעשות הכל על הצד הטוב ביותר. אני שמחה שהבאתי בת לעולם והייתי רוצה עוד ילדים".

בתך מגלה עניין בעולם הבלט?

"יש לה חוגים ותחביבים שאינם קשורים לבלט קלאסי. היא מנגנת בפסנתר, מציירת והולכת לחוג תיאטרון. היא עוד לא ממש החליטה מה תרצה להיות כשתגדל".

היית רוצה לראותה כממשיכת דרכך, כבלרינה?

"אני רוצה שהיא תביא לביטוי את היכולות שקיבלה מן האל. הכי חשוב, שתאהב את המקצוע שבו תבחר, שתרגיש מועילה ונחוצה בכל דבר".

נעליים ממושמעות

כשהיא נשאלת על התחושות לקראת הביקור בישראל, שבה ביקרה בעבר, היא בוחרת בתשובה דיפלומטית: "כל מסע וכל מפגש עם האנשים שחיים בעולם הזה הוא הזדמנות לשפר את עצמי ולעבוד בתחום האמנות שלי. אני לא יכולה להסתדר בלי תקשורת עם הסובבים אותי. אם אפשר לנהל אתם שיח דרך האמנות שלי, אני שמחה. אני מצפה לפגישה ותמיד שמחה לצאת למסע, להכיר אנשים חדשים".

איך נראה יום שבו את מופיעה?

"סדר היום תלוי במיקום המופע ובזמן ההופעה. אני חייבת לישון לפחות שמונה שעות לפני המופע. לפני המופע עלי להיות לבד. אני מאזינה למוסיקה שמלווה את הבלט או צופה בהקלטה, כדי להתרכז במופע המסוים. לעתים קרובות אני מכינה את נעלי הריקוד שלי באותו היום: אני תופרת, מרככת ונועלת את הנעליים כדי לבדוק את ההתאמה. הנעל צריכה להישמע לי ללא סייג".

מה את אוכלת לפני הופעה?

"משהו שייתן לי כמה שיותר כוח, כמו סטייק עשוי היטב. לפעמים אני אוכלת פחמימות כמו ספגטי קרבונרה. אני משתדלת לאכול כמה שעות לפני המופע כדי להרגיש קלילות לפניו. אני מגיעה לתיאטרון שלוש שעות לפני תחילת המופע ומבצעת תרגול מיוחד. זה גם חלק מהחימום וגם חלק מהאימון, שמכין את הגוף לקראת העבודה שמצפה לו. לאחר מכן מגיע שלב האיפור, התסרוקת, התלבושת ועולים לבמה כדי לתרגל כמה מחלקי המופע".

בראיון ל"סאנדיי טיימס" סיפרת שאחרי הופעה את מסוגלת לאכול קילו ענבים ולשתות ליטר של מיץ אשכוליות וכן שאת שופכת על עצמך דלי של מים קרים.

"זה לא מדויק. לאחר הופעה אני לא רוצה לאכול ארוחת ערב גדולה, אפילו אם אני חשה מעט רעב. אני אוכלת סלט פירות ואולי שותה מיץ טבעי".

ומה לגבי הרחצה במים קרים?

"זה תלוי במצב הגוף לאחר ההופעה. לפעמים יש צורך באמבטיה חמה ולפעמים טוב לטפל בעייפות השריר במים קרים. לפעמים עדיף לרחוץ רק את הרגליים במים קרים".

מרשים לעצמם

לופטקינה אינה מרבה בראיונות, ומשתדלת לחמוק מן התקשורת. היא מודה שהתקשורת הרוסית מטרידה אותה לעתים, אך מבהירה שהיא משתדלת שלא להעניק לה סיבות לדווח על חייה הפרטיים. עם זאת, את השיחה על התקשורת היא בוחרת לנתב לביקורת חריפה על מבקרי המחול. השיחה, שהיתה עד כה מאופקת, מקבלת תפנית מסוימת.

"בכל הנוגע לכלי התקשורת, ובייחוד ברוסיה, הייתי רוצה לראות יותר מומחים בתחומם", היא אומרת. "חשובה מאוד מידת הבנתם בבלט. האם האנשים הללו, שמבקרים את תחום הבלט, אכן מבינים מהו? יש אנשים בעלי השכלה רחבה מאוד, אבל עיתונאים רבים מבקרים באופן מאוד לא נעים. הייתי אומרת שהם מרשים לעצמם יותר מדי. זה סימן לכך שהמבקר אינו אוהב את סוג האמנות הזה, אלא מתכוון רק למתוח ביקורת. זה מצער אותי".

"אני מכבדת מבקרים שמכירים את ההיסטוריה של הבלט ומסוגלים לתת עצות מועילות דרך הביקורת שלהם. הם לא מכוונים להשפלת הכוריאוגרף או הרקדן. המסקנה שלי היא שעיתונאים שמבקרים את תחום הבלט אינם 'פטריוטיים' מספיק. הם לא מספיק מעוניינים להשתתף בתהליך היצירה ולסייע לה. לעתים קרובות הם מותחים ביקורת כדי להוכיח את עצמם".

מה מקומו של תיאטרון מרינסקי בחייך?

"אין ספק שהוא וסנט פטרבורג עיצבו את היחס שלי לאמנות. סנט פטרבורג היא ההתגלמות התרבותית של הטעם המעודן והאיפוק, והרובד העמוק והמיוחד באמנות. העיר היתה בין הגורמים שעיצבו את ההיסטוריה של תיאטרון מרינסקי".

איך היית מתארת את יחסיך עם מנהל התיאטרון, המנצח הנודע ואלרי גרגייב?

"כמנהל אמנותי שאוהב כל כך את עבודתו, מסור אליה ופעיל כל כך, הוא מודל מצוין לחיקוי. כל האנשים היצירתיים בתיאטרון רואים בו דוגמה ואני תמיד הוקרתי וכיבדתי את הדבקות שלו במטרה. גם אני ראיתי בו תמיד דוגמה וזה מדרבן אותי לעבוד. תמיד הלכתי בעקבות אנשים מלאי אנרגיה. ראיתי כיצד הוא לבדו 'מזיז הרים' בעבודתו".

באילו יצירות את מרגישה שאת מבצעת את תפקידך באופן המוצלח ביותר?

"אני לא מעריכה את תפקידי על הבמה כמוצלח או לא מוצלח. אני עובדת על הריקוד כל הזמן, גם היום. אני רוקדת את היצירות המוצעות לי, לרוב קלאסיות. אני משאירה למבקרים ולהיסטוריונים לקבוע מתי עשיתי חיל על הבמה. בעיני אין דבר כזה 'תפקיד פחות טוב'".

אילו יצירות את הכי אוהבת לבצע?

"קשה לי לבחור, כי התפקידים מאוד שונים זה מזה. אין תפקיד מסוים שאני אוהבת יותר מכל. עם זאת, אני מעדיפה לרקוד יצירות עם מסגרת עלילתית שמשקפת את מהלך החיים. אני אוהבת סיפורי אהבה וטרגדיה. האהובים עלי ביותר הם הסיפורים הדרמטיים, אני מעדיפה להציג דרמה מאשר בלט ללא קו עלילתי ברור".

את חושבת לעתים על היום שבו תפסיקי לרקוד?

"אני חושבת על כך משום שקריירה של בלרינה היא קצרה. אחפש עיסוק שמתאים לידיעותיי ולמקצוע הנוכחי. אני מניחה שאעסוק בבלט - אלמד או אפעל בתחום הצדקה. נחיה ונראה כיצד הדברים יתפתחו".

ואכן, לאחרונה נודע על פרויקט צדקה שבו היא מעורבת לצד כוכבי אופרה ובלט נוספים, בהן הבלרינה נטליה מקרובה וזמרת האופרה אנה נטרבקו. זוהי הקרן הבינלאומית "עולם פתוח", שיזמה הבלרינה יקתרינה צ'לקנובה. הקרן נועדה לקדם את תרבות הבלט הרוסית ולפתח כישרונות בקרב ילדים יתומים, שלומדים בלט והיפ-הופ. "אני חושבת שהכרחי לעזור לילדים כאלה", היא אומרת, "אני רואה בזה חובה מוסרית ואנושית".

אם לא היית עוסקת בבלט, במה היית בוחרת לעסוק?

"בחינוך. אני מניחה שגם הייתי לומדת יחסים בינלאומיים או שפות זרות. חוץ מזה, הייתי רוצה ללמוד גם פסיכולוגיה ופילוסופיה".

האם יש רגע מסוים שזכור לך כפסגת עשייתך, רגע שבו חשת התעלות מקצועית?

"קשה לי להצביע על רגע מדויק, אבל אני יכולה לתאר תקופה מסוימת, ב-1997-1998, לאחר שהייתי רקדנית ראשית במופעים שהתקיימו בלונדון. ה'איבנינג סטנדרט' בחר בי לבלרינה הטובה של 1998. זה היה רגע שבו היה עלי לחשוב היטב".

על מה?

"על האחריות שהוטלה עלי ועל כמה זה טוב לרקוד בתפקיד הראשי. בהופעות שהתקיימו באותה תקופה בלונדון רקדתי בהרבה יצירות: 'אגם הברבורים', 'לה באיידר', 'ליד המזרקה בבחצ'סראי' (בלט למוסיקה של בוריס אספייב בהשראת שירו של פושקין, א"ס), 'שחרזדה', 'הברבור הגווע', ו'סימפוניה ב-C' של בלנשין. זו היתה הזדמנות להראות את כישוריי בסגנונות שונים. ההופעות האלה היו בעבורי מעין שיא או קו גבול. נהפכתי מבלרינה צעירה בתחילת דרכה לבלרינה צעירה בהמשך דרכה. אפשר לומר שכך נהפכתי לבלרינה של תיאטרון מרינסקי". *

בין קירוב למרינסקי

להקת הבלט מרינסקי תעלה באמפיתיאטרון בקיסריה את "ג'יזל" ב-21 במאי ואת "אגם הברבורים" ב-23 במאי. הלהקה נחשבת לאחת המובילות בעולם, ולאורך שנותיה פעלו בה כוכבי בלט מהשורה הראשונה, בהם אנה פבלובה, ואצלב ניז'ינסקי, ג'ורג' בלנשין, גלינה אולנובה, רודולף נורייב, נטליה מקרובה ומיכאיל ברישניקוב.

השנים שבהן הנהיג את הלהקה מריוס פטיפה, במחצית השנייה של המאה ה-19, נחשבות לתור הזהב שלה. פטיפה יצר בעבורה, בין השאר, בלטים איקוניים למוסיקה של צ'ייקובסקי. פטיפה הוא גם זה שהתווה את הבסיס של שתי היצירות שיועלו בארץ.

את "אגם הברבורים" (שהועלתה לראשונה במוסקבה ב-1877) העלה פטיפה עם לב איבאנוב ב-1895, זמן מה לאחר מותו של צ'ייקובסקי. את "ג'יזל", בלט בן שתי מערכות למוסיקה של אדולף אדם, שמקורו בפאריס 1841, העלה ב-1884.

בלט מרינסקי פועל במסגרת תיאטרון הכולל בית אופרה ותזמורת, שאת שורשיו אפשר לאתר כבר במאה ה-18. לאורך השנים השתנה שם התיאטרון כמה וכמה פעמים. ב-1859 הוענק לו השם מרינסקי, על שמה של מריה אלכסנדרובנה, אשתו של הצאר אלכסנדר השני. ב-1935 הוחלף שמו לקירוב, על שם של סרגיי קירוב, מקורבו של סטלין ומזכיר המפלגה הקומוניסטית בלנינגרד, שנרצח בדצמבר 1934 (ב-1956 חשף חרושצ'וב כי קירוב נרצח בפקודתו של סטלין).

תחת שמו של קירוב קנתה להקת הבלט את תהילתה הנרחבת מחוץ לברית המועצות, אך ב-1992 הוחלט להשיב את השם מרינסקי. "לעתים, בהופעות מחוץ לרוסיה, נכתב גם השם המוכר ?קירוב'", מסבירה לופטקינה. "אבל ברוסיה של ימינו, אישיותו ופועלו של קירוב מוטלים בספק. השם, שנחקק בזיכרון במערב, מזכיר לנו חוסר צדק. כיום משתדלים למתג מחדש את להקת הבלט שלנו ולקרוא לה בשמה המקורי".



לופטקינה ב''אגם הברבורים''. התפקיד נתפר למידותיה


אוליאנה לופטקינה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו