בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רגע לפני שהיא הולכת, העורכת השנויה במחלוקת של "ווג" מצדיקה את התדמית

היא מודה שהיא אוהבת לעורר פרובוקציות ולשתות כוסית וודקה מדי ערב, ולדעתה העתקות הדדיות הן הדבר הכי טוב שקרה לתעשיית האופנה. העורכת הפורשת של "ווג" פאריס, קרין רויטפלד, מוכיחה שלא לחינם היא נחשבת לאחת מהעורכות השנויות ביותר במחלוקת

תגובות

קרין רויטפלד פרשה בינואר מתפקיד העורכת הראשית של "ווג" פאריס, שאותו מילאה במשך עשר שנים. קודם לכן עבדה במשך עשר שנים בבית גוצ'י לצד מי ששימש אז כמנהלו הקריאטיבי, טום פורד.

האם מישהו שעובד בתעשיית האופנה 20 שנה יכול להישאר נורמלי?

"הסם היחיד שאני משתמשת בו הוא כוסית וודקה בערב, אם לזאת הכוונה. אבל היה לי מזל, כי מלבד העולם המיוחד מאוד של האופנה, גם היתה לי המשפחה שלי, וזה כנראה משהו נדיר בתחום. אני גם נשואה לאותו גבר, אבי שני ילדי, יותר מ-30 שנה. וזה עזר לי להישאר נורמלית יחסית".

ביחס לעורכת הראשית של "ווג" את גם נראית נורמלית להפליא. את יכולה לספר מה את לובשת היום?

"זה חלק מהחופש החדש שלי. כשעבדתי ב'ווג' תמיד לבשתי חצאית צרה; זה היה כמו מדים. עכשיו אני לובשת חולצת טי לא ממותגת שקניתי בלוס אנג'לס, מכנסי קורדרוי של "קארנט אליוט" ונעלי סאטן שייצרו במיוחד בשבילי בסגול - כיום, הזוהר מתמקד אצלי ברגליים".

האם עולם האופנה, שבו מוציאים הון על דברים טריוויאליים, משחית?

"לתעשיית האופנה בהחלט יש צדדים מתועבים. המחיר של מעיל יכול להיות שערורייתי. וגם מחיר של יום צילומים, כשמדובר בצלם טוב באמת. אבל כשאני רואה כמה טוב יצאו התצלומים, או כמה איכותי המעיל או כמה אנשים עבדו עליו, זה כבר לא נראה לי שערורייתי כל כך. זה כמובן לא כמו לעבוד בבית חולים; אנחנו לא מצילים חיים כל חודש. אנחנו רק מחליטים מה יהיה האורך של חצאית, סנטימטר יותר או סנטימטר פחות. זה הכל".

חשבת פעם שזה חסר תכלית?

"במשך עשר שנים היה לי כיף אדיר. אבל לקראת הסוף זה הלך ונעשה פחות כיף, לצערי. פעם היה אפשר להשתעשע יותר, אבל עכשיו כל העניין הוא כסף, להביא תוצאות ולגלגל עסקים גדולים. תצוגות הקונפקציה נעשו רציניות להחריד. האווירה בהן כבר לא מחושמלת כמו שהיתה פעם, והן מקסימות בערך כמו כינוס רפואי. אבל כשיש תצוגה טובה אחת, מיד חוזרת ההתלהבות".

אם האופנה יכולה לספר לנו משהו על התקופה שאנחנו חיים בה, מה לדעתך האופנות הנוכחיות מספרות לנו?

"האופנות של היום לא מאפשרות לחלום כמו פעם. לפני 20 שנה האופנה היתה הבטחה - משהו שהיה חלק מהחיים ואולי העשיר אותם, משהו ששיקף עידן מסוים. אם מסתכלים על פרסומות כיום, כל מה שרואים הוא תיקים. הפרסומות כבר לא עוסקות בחלומות; הלקוחות קונים עכשיו חפצים, לא חלומות".

בגלל זה עזבת את "ווג" בינואר?

"עשר שנים הן זמן ארוך - ובייחוד עשר שנים בכלוב זהב. אלה היו שנים נהדרות; אבל במוקדם או במאוחר ציפורים רוצות שוב את החופש שלהן".

המו"ל הצרפתי שלך אמר שימי הפרובוקטיביות והטראש חלפו.

"אומר זאת כך: האופנה זקוקה לזוהר, לפרובוקציה ולשחיטת פרות קדושות".

ההחלטה לעזוב היתה שלך?

"בהחלט. וזה קרה ברגע המושלם. המהדורה הצרפתית של ?ווג' מעולם לא היתה מצליחה יותר, מעולם לא היו לה כל כך הרבה קוראים ומפרסמים. והעיתון מעולם לא הכניס כל כך הרבה כסף. המו"ל האמריקאי שלי, ג'ונתן ניוהאוס, נתן לי לעשות מה שאני רוצה עשר שנים, אפילו כשהוא חשב שזה עלול להיות טירוף. אבל זה לא היה יכול להימשך עוד הרבה זמן".

האם זה סופו של עידן?

"אין יצירתיות בלי מרחב ובלי נכונות להסתכן, אבל אנשי עסקים לא אוהבים סיכונים. יתרה מזו, היום מופעל לחץ גובר והולך על המעצבים. כיום, שמלה לא יכולה רק לקלוע לטעמן של נשום פאריס; היא צריכה גם לקלוע לטעמן של הנשים בבייג'ין, בטוקיו, במוסקבה ובניו יורק".

אלגנטיות להמונים

האם בגלל הגלובליזציה האופנה משעממת יותר?

"במקרה הטוב, זה מוביל להרבה פשרות. אבל הגלובליזציה היא רק אחד הגורמים. המעצבים כיום כבר לא צריכים ליצור שתי קולקציות בשנה; הם צריכים ליצור ארבע: אביב, קיץ, סתיו וחורף. וכמה בתי אופנה מוסיפים גם קולקציית תפירה עילית פעמיים בשנה. מי יכול להתמודד עם כל זה? מעצבים טובים הם אמנים; הם אנשים שבריריים".

שניים מהכוכבים הגדולים ביותר בעולם האופנה בפאריס, הבריטים אלכסנדר מקווין וג'ון גליאנו, עזבו את הזירה בדרך דרמטית מאוד. מקווין התאבד לפני שנה, וגליאנו, המעצב של דיור, ירד מהבמה לפני כמה שבועות לאחר שהביע בפומבי את אהבתו לאדולף היטלר.

עד כמה היית מופתעת מההתרחשויות?

"יצירות האמנות של מקווין תמיד התאפיינו בצד אפל מאוד, אבל זה לא הפחית מההלם שעורר מותו. אחרי הכל, הוא הרי לא היה לבד. הוא היה מוקף צוות גדול, אבל למרבה הצער זה לא הספיק כדי להגן עליו.

"לגבי גליאנו, לא היה לי מושג שהוא היה אומלל כל כך. צריך להיות מאוד אומלל ובודד כדי להלל את היטלר בפומבי כשאתה בגילופין. בית דיור עוסק מאז ומתמיד בנושאים פרובוקטיביים; הוא קיים למשל תצוגת אופנה עילית בנושא חסרי בית, שבה כל הדוגמניות נראו כמו אנשים שחיים ברחוב. אבל לצרוח ?אני אוהב את היטלר' מתוך שכרות ולקרוא לאנשים בבר

"יהודי מלוכלך", זה לא דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום. אני לא חושבת שהוא מאמין במה שאמר; אלה היו מעשים של אדם שיכור".

האם סמים הם חלק מהחיים בתעשיית האופנה?

"לא יותר ולא פחות מאשר בחוגים אמנותיים אחרים. איב סן לורן היה הראשון שהודה בפומבי שהוא מכור לסמים. מאחר שאני עצמי לא נגעתי בסמים מעולם, קשה לי לאבחן אם אנשים משתמשים בסמים או לא. אבל יש כמובן כאלה שמשתמשים. הקצב בתעשייה נעשה מהיר יותר ויותר. אנשים נאבקים כל הזמן בג'ט-לג ועובדים לילות שלמים".

אילו מעצבים מצליחים בכל זאת להתמודד עם המצב?

"קרל לגרפלד הוא מעין סופרמן. אני לא חושבת שהוא מרגיש את הלחץ הזה ככה. בגלל זה הוא מצליח להתמודד אתו. הוא לא היחיד: יש גם את ניקולא גסקייר מבלנסיאגה, ריקרדו טישי מז'יוונשי, מיוצ'ה פראדה, וכמובן טום פורד. ויש גם כישרונות חדשים. אבל הם עדיין זקוקים לזמן. מבחינה מסוימת כבר ראינו הכל. מה עוד אפשר להמציא?"

כך או כך, העתקים של הדגמים שעיצבו צצים בתוך זמן קצר בחנויות של זארה ושל H&M.

"כן. בתצוגות אופנה הבלוגרים יושבים בשורה הראשונה ומפיצים את הלוק החדש ברחבי העולם בתוך שנייה. הכול נעשה מהיר להחריד. אתה יושב בפאריס, ואנשים מבייג'ין כבר יודעים מה קורה. זה מטורף. אבל זה מחמיא למעצבים, שמעתיקים את הדגמים שלהם".

את לא חושבת שההעתקה הזאת היא בעייתית?

"בעיני זה לא ככה. האופנה הפסיקה להיות עניין של כסף לפני הרבה זמן; היא עניין של טעם. כיום אפילו נשים שאין להן הרבה כסף יכולות להתלבש טוב. תמיד העציב אותי הרעיון שבעבר אלגנטיות היתה עניין למיעוט בלבד. כיום, מה שחשוב הוא הסטייל. קרל לגרפלד היה הראשון שהבין את זה. הוא עשה בחוכמה שעיצב את הקולקציה ל-H&M, ושאנל עשו בחוכמה שהרשו לו לעשות את זה".

כיום מי שקונה אופנה יקרה הן בעיקר נשים עשירות מרוסיה ומסין.

"נכון. האובססיה למעצבים מסוימים היא מוזרה. לדעתי, בעבור חלק מלקוחות זו הדרך הבטוחה ביותר למצוא את הידיים והרגליים בצעדיהם הראשונים בעולם האופנה. אי אפשר ללמוד להיות אלגנטית; אפשר רק ללמוד איך להימנע מטעויות. כל השאר זה אינסטינקט. אלגנטיות היא האופן שבו את משלבת רגליים, לא התווית או הבגדים החדשים מהקולקציה החדשה ביותר. לעתים קרובות אשה היא נאה ואלגנטית יותר בזכות מה שהיא קוראת ולא בזכות מה שהיא לובשת".

בצרפת יצא לרויטפלד שם של מי שהמציאה את ה"פורנו שיק". הפקות האופנה שיצרה עוררו מחלוקת משום שנראו בהן נערות צעירות בסגנון לוליטה, נשים הרות מעשנות וזוגות מבוגרים מתגפפים ומתנשקים.

האם היתה זו פרובוקציה מכוונת?

"כן, כמובן. האופנה קיבלה יד חופשית, והציבו בפני מעט מאוד מגבלות. אבל אף פעם לא השתמשתי בתצלומים שחשבתי שלא הייתי מתירה לילדי לראות. זה היה המדד שלי. הילדות הקטנות המאופרות לא היו עירומות אף פעם; מתחת לאשה ההרה היתה הכתובת "אסור לעשן"; ולמה שאנשים מבוגרים לא יתנשקו? צריך להיות מותר להשתעשע. כל דבר אחר פשוט משעמם נורא. אני גם צבעתי דוגמניות לבנות בשחור ואחר כך באדום, ונציגי SOS Racisme (ארגון אנטי-גזעני צרפתי) התלוננו על זה".

זה היה טיפשי בעינייך?

"מגוחך להאשים אותי בגזענות. הקדשתי גיליון שלם של ?ווג' לדוגמנית השחורה לייה קבדה. אני תמיד מחפשת קשר לחיים האמיתיים. פעם הקדשתי סדרה של תצלומים לפרווה; אבל בימי הפוליטיקלי קורקט שלנו אי אפשר לצאת עמן לרחובות ניו יורק או לונדון מבלי שיזרקו עליך עוגה בפרצוף. בתמונות רואים ניצבים מחזיקים כרזות של פעילים למען זכויות בעלי החיים. זה היה אמור להיות אירוני, אבל לא כולם הבינו את האירוניה. למה שלא נוכל ללבוש את בעלי החיים שאנחנו אוכלים, כמו כבשים ושפנים?".

את בת 56. האם קשה לאשה בגילך לשרוד בתעשיית האופנה?

"בצילומים רואים צעירות בנות 16 ו-18 שיש להן גוף מושלם ואף קמט - אבל גם התמונות שלהן עוברות עיבוד. בהתחשב בזה, כשאשה מבוגרת יותר מסתכלת במראה היא צריכה להיות מרוצה, להישאר צעירה בלב ולשמור על גישה של רוקנרול. אחרת אי אפשר להתמודד עם זה".

מה תעשי בחייך החדשים?

"יש כמה פרויקטים בשלבי עבודה: ספר עם קרל לגרפלד, ספר נוסף על העבודה שלי, קמפיין פרסום לשאנל וייעוץ לבארניס, חנות המעצבים בניו יורק. מי יודע? אולי אחזור לשמש מוזה למעצבים".

אז לא תתפסי את מקומה של עמיתתך לשעבר אנה וינטור בראש "ווג" האמריקאי?

"זו לא היתה אפשרות רצינית אף פעם. אני אוהבת לעשות פרובוקציות. אני צרפתייה מאוד. באמריקה אסור אפילו להראות רמז לפטמה בתצלומים. אנה וינטור היא האשה החזקה ביותר בתעשיית האופנה העולמית, הגברת הראשונה של האופנה. היא פוליטיקאית; אני סטייליסטית. אלה שני תפקידים שונים מאוד. ודרך אגב, למרות כל השמועות, היא דווקא נחמדה".

יש לך עקרונות בענייני אופנה?

"אני לא מחליפה את התיק שלי כל עונה. אני מאמינה באשה של איב סן לורן, שהידיים שלה תחובות בכיסים של חליפת המכנסיים שלה, או שהיא מחזיקה בידו של אהובה. היא לא צריכה תיק".

את גם תמיד נועלת נעלי עקב גבוהות.

"כן, הן נותנות כוח. זזים אחרת, יושבים אחרת ואפילו מדברים אחרת בנעלי עקב.

את אף פעם לא נועלת נעליים שטוחות? אפילו לא כשאת יוצאת לטיול ברגל?

"אני לא מרבה לצאת לטיולים רגליים. אני נועלת נעליים שטוחות בחופשות, אבל אני גם טסה בעקבים גבוהים, ובגלל זה עוצרים אותי דרך קבע בנמלי התעופה. נעלי עקב בנמל תעופה זה חשוד. אף אחת מלבדי לא עושה את זה".

יש לך טיפים בענייני אופנה לסיום?

"מי שלא רוצה לעשות טעויות, שתקנה בגדים שחורים. זה תמיד טוב. ומגיל 50 ואילך אפשר לאט-לאט להתחיל להוסיף קצת בז'. זה רך יותר. כל חמש שנים צריך לעשות בדק בית רציני במלתחה, ואם אין ברירה, בסופו של דבר להחליף את הביקיני בבגד ים שלם".

ואם אין ברירה, בסופו של דבר להפסיק ללכת לים בכלל?

"מגיע זמן בחיים שבו צריך לבחון גם את האפשרות הזאת. תמיד צריך להיות בין הטובים ביותר, בכל קבוצת גיל. ויכול להיות שזה אומר להפסיק ללכת לים". *



קרין רויטפלד. תצלומים: גטי אימג'ס, אי-פי והנדריק קרסטנס


קרל לגרפלד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו