בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "על אלוהים ואנשים" - אירוע מטלטל, הסרט פחות

"על אלוהים ואנשים" אמנם מתאר אירוע דרמטי של רצח מ-1996 שעדיין מהדהד בתודעה הציבורית בצרפת, אלא שהסרט לא מטלטל את הנשמה

תגובות

"על אלוהים ואנשים" מתאר אירוע שקרה במציאות וסופו ידוע מראש. לפיכך, במאי הסרט מוכרח להתמודד עם העובדה שהשאלה שתניע את סרטו לא תהיה "מה יקרה?" אלא "איך זה יקרה ומדוע?"

האירוע שבמרכז סרטו של הבמאי הצרפתי זאווייה בובואה (שזכה בפסטיבל קאן האחרון בפרס הגדול של חבר השופטים) עדיין מהדהד בתודעה הציבורית בצרפת. במארס 1996 נרצחו באלג'יריה שבעה נזירים צרפתים על ידי מורדים קיצונים, שביקשו לסלק את כל הזרים ממולדתם. הסרט מתאר את הזמן בסמוך לאירוע הזה, שבו הנזירים מודעים יותר ויותר לסכנה הנשקפת להם, בעקבות הירצחם של כמה פועלים מקרואטיה. הוא מנסה לענות על השאלה מדוע הנזירים, שהיו מודעים לגורל הצפוי להם, סירבו לעזוב את המנזר אף שהממשלה והצבא באלג'יריה דחקו בהם לעשות זאת למען ביטחונם.

בובואה עשה סרט מכובד על בסיס הסיפור הזה, ויש להחמיא לו על כך. הסרט מאופק, נמנע מסנסציוניות ומעניק לתהליך שעוברים הנזירים אופי מהורהר, שמתאים לאורח החיים של גיבורי הסרט. אבל המלה "מכובד" מצביעה גם על מגבלותיו של הסרט. אפשר היה לקוות שהוא יהיה יותר מזה. אחרי הכל, זהו סרט שעוסק בשאלות של אמונה ומחויבות אנושית ודתית; הוא עוסק בהתמודדות עם הגורל ובקבלה של המוות המתקרב. היה מוטב אילו זה היה סרט שחומרתו מטלטלת את הנשמה, כפי שהיו בעבר לא מעט סרטים שעסקו בסוגיות של אמונה, גורל ומוות - והוא לא.

המנזר הצנוע שבו חיים גיבורי הסרט שוכן בסמוך לכפר אלג'ירי קטן, שתושביו מקבלים את הנזירים באהדה. הנזירים עצמם מעורבים בחיי הקהילה ואף מוזמנים לאירועים משפחתיים המתקיימים בה. כאשר הם לא עוטים על עצמם גלימות לבנות כדי להתפלל, לשיר ולאכול יחד, הם מטפלים בגינה שליד המנזר, שמספקת להם את עיקר צרכיהם, מגדלים דבורים ומוכרים את הדבש שהן מייצרות בשוק המקומי.

אחד הנזירים, לוק, הוא רופא שמטפל בחולים של האזור בהרבה חום ואהבה. אחת הבעיות של הסרט היא שפרט ללוק, שמגלם השחקן הוותיק והמצוין בן ה-80 מישל לונדסדייל, וכריסטיאן, אב המנזר, שמגלם למברט וילסון, הצופים אינם מכירים לעומק אף לא אחד מהנזירים האחרים. הם מוצגים אך ורק כנזירים, והחבורה כוללת אפילו נזיר קשיש ומצומק ששמו אמאדה (ז'אק ארלאן), שקצת יותר מדי נדמה שהסרט היה רוצה לטפוח על ראשו בחיבה כאילו היה אחד הגמדים של שלגיה בסרטו המצויר של וולט דיסני.

מאחר שהצופים לא מכירים אותם לעומק, גם החלטתם של הנזירים לא לסגת מהמנזר ולחזור לצרפת לנוכח הסכנה הוודאית הנשקפת להם, אינה בעלת עומק רב. האם הם מסרבים לעזוב כי אין להם לאן לחזור? האם הם מסרבים לסגת כי באיזשהו מקום הם מתרפקים על רעיון ההקרבה? כל אחת מהתשובות האלה היתה מספקת יותר מההרגשה שבובואה הופך את חבורת הנזירים למקשה אחת, שאמורה לייצג איזושהי עמדה דתית, מוסרית ואידיאולוגית, אסטרטגיה שמפחיתה מעוצמתו ומתוקפו של הסרט. הבעיה המרכזית של הסרט היא שהוא אך ורק סיפור, מבלי שלסיפור הזה יתווספו רבדים רעיוניים ורגשיים נוספים.

הסצינה היעילה ביותר בסרט היא זו שבה, בערב חג המולד, מגיע למנזר מנהיג המורדים, יחד עם כמה מסגניו, ותובע מכריסטיאן לקבל עזרה רפואית לאחד מחייליו, שנפצע. כריסטיאן מסרב, והעימות בין השניים הוא דרמטי (גם אם לא לגמרי אמין; מנהיג המורדים נסוג במהירות רבה מדי, והמחווה הסופית שלו, להושיט יד לכריסטיאן, מעידה על ניסיונו המחושב של בובואה ליצור סרט שלא יתקבל כאנטי מוסלמי יתר על המידה). הסצינה, שהיא כמעט השיא של הסרט, מעידה גם על חולשתו של "על אלוהים ואנשים", שבאה לידי ביטוי בעובדה שהסצינות האחרות שבו, אותן סצינות שבהן הנזירים מחליטים להישאר במנזר, שהיו צריכות להיות חזקות הרבה יותר מהסצינה הזאת מבחינה דרמטית ורגשית, הן יעילות הרבה פחות.

סרטו של בובואה נמנע מאמביוולנטיות בכל הנוגע, למשל, לשאלת שהותם של נזירים צרפתים באלג'יריה, שרק בתחילת שנות ה-60 השתחררה מהשלטון הקולוניאליסטי הצרפתי. נכון שהנזירים בסרט אינם עוסקים במיסיונריות ומתייחסים לאיסלאם בסובלנות ואהדה, אבל אולי הם באמת לא צריכים להיות שם? וכיצד אמורים הצופים להתייחס להחלטתם להישאר במקום ולחכות למותם? כמעשה של גבורה? כמעשה של התעלות רוחנית? ואם כן, למה?

כפי שאין בסרט כל נימה של אמביוולנטיות, כך אין בו גם שום מידה של ביקורת. הסרט חף מכל ניסיון למקם את המתרחש בו בהקשר היסטורי. הוא חותר לאיזושהי הפשטה, אבל מאחר שהוא אינו מגיע אליה, התוצאה סובלת דווקא מאלמנטריות יתרה שבאה לידי ביטוי בין השאר בתיאור היחסים בין הנזירים לבין עצמם (אפילו תיאור היחסים בין הנזירות ב"צלילי המוסיקה" נדמה סוער יותר), ובין הנזירים לתושבי הכפר.

שני הרבדים האלה של הסרט סובלים ממתקתקות יתר. גברים הבוחרים להיות נזירים (כמו נשים הבוחרות להיות נזירות) אינם האנשים הפשוטים ביותר בעולם. היה מסקרן להיחשף למורכבות שהניעה את בחירתם ומעצבת את אופיים. בובואה סבור אולי שהפשטות הזאת, שבה הוא עוטף את גיבורי הסרט, מחמיאה להם. אבל בעיני היא דווקא מפחיתה מהם ולכן היא מפחיתה מהאירוע שהנציח את דמותם וסיפורם בהיסטוריה המשותפת המורכבת של אלג'יר וצרפת. מאחר שסופו של הסרט ידוע מראש, ותיאור הדרך שמובילה לאותו סוף אינה מתועדת בעומק רב, התוצאה היא סרט שמנציח את האירוע בזיכרון, אבל לא הרבה יותר מזה.

בובואה מאמין בוודאי שאחת הסצינות האחרונות בסרט, זו שבה חבורת הנזירים יושבת יחד ומקשיבה לצלילי "אגם הברבורים" הבוקעים ממקלט הרדיו, פיוטית ומרגשת. אבל היא מעט ילדותית ועולה ממנה מידה של מניפולטיביות רגשית. בכלל, באחרונה נחשפו צופי הקולנוע לקצת יותר מדי "אגם הברבורים". היה אפילו רגע בסצינה שבה חששתי שנטלי פורטמן - או הכפילה שלה - תגיח לתוכה ותאסוף את הנזירים המתוקים האלה תחת כנפיה. *

"על אלוהים ואנשים". בימוי: זאווייה בובואה; תסריט: זאווייה בובואה, אטיין קומאר; צילום: קרולין שמפטייה; שחקנים: למברט וילסון, מישל לונדסדייל, ז'אק ארלאן, אוליבייה רבורדאן



''על אלוהים ואנשים''. שאלות של אמונה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו