בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מאחורי מסך הברזל

חדשן בלתי נלאה, תועמלן שלפעמים סטה מהמסר ודמות נערצת על צ'פלין וגודאר. רטרוספקטיבה של סרטי דז'יגה ורטוב המתקיימת כעת במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק חושפת את דמותו רבת הפנים של הקולנוען הסובייטי שלא חשש אפילו מסטלין

תגובות

במובנים רבים, הקולנוען הסובייטי דז'יגה ורטוב (1896-1954) היה אמן של תקופתו. ורטוב, נפש תאומה של האמנים הקונסטרוקטוביסטים ששיגשגו בעקבות מהפכת אוקטובר 1917 אבל נחנקו בידי המדיניות הסטליניסטית של שנות ה-30, היה עתידן בלבו, משורר עידן המכונות.

כיוצר קולנועי ברוסיה שנולדה מחדש, התרגשות החידושים היתה בשבילו מוחשית. ורטוב ראה את התיאוריה כחלק בלתי נפרד מהמעשה, ורצה לחשוף מה מבדיל את המדיום הצעיר של תמונת נעות מהאמנויות האחרות. כל סרט וכל מנשר היו הזדמנות לבחון את האפשרויות החבויות בו ולרתום את הכוח העלום של הקולנוע לצרכיו.

אבל מכמה היבטים גורליים, ורטוב היה גם מסוכסך עם סביבתו: תועמלן שלפעמים סטה מהמסר, אינדיווידואליסט עיקש בתוך מערכת ביורוקרטית עצומה, חדשן בלתי נלאה של צורה קולנועית בתקופה שבה הפורמליזם היה שם נרדף ורב-תכליתי לגינוי.

ורטוב עומד במוקד רטרוספקטיווה מקיפה שמוצגת עד 4 ביוני במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה). הוא מתגלה בה כדמות מרכזית וחמקמקה כאחד בתולדות הקולנוע. יצירת המופת שלו מ-1929, "איש עם מצלמת הקולנוע", סימפוניה עירונית מסחררת המתארת את מחזורי הקיום האורבני והחיים האנושיים, היא מפגן מרשים של תכסיסי עריכה וצילום שמופיע דרך קבע בכל רשימות הסרטים הטובים בעולם ובכל תוכניות הלימודים בבתי הספר לקולנוע. אך הדחיסות והמורכבות של עבודתו מחייבות התבוננות מעמיקה יותר, ורבים מסרטיו לא הוקרנו זמן רב.

"ורטוב הוא קולנוען שלא מכירים באמת, אף שמדברים עליו לעתים קרובות", אומר ג'ושוע סיגל, האוצר ממומה שאצר את הרטרוספקטיבה עם יורי ציביאן, מרצה מאוניברסיטת שיקגו המתמחה ביצירתו של ורטוב. "הפרדוקס העיקרי של סרטיו", מוסיף סיגל, "הוא שגם כשחיפש סוג של איחוד בין איכרים, אינטלקטואלים ואמנים במיזם סוציאליסטי, הוא דרש רמה מסוימת של תחכום אסתטי, ורק לאחר צפיות חוזרות מתבהרים הקצב והאנרגיה של עבודתו".

לראות את הכל

הסדרה במומה סוקרת את כל השלבים בחייו המקצועיים של ורטוב, החל ביומני החדשות מ-1918 בתקופת מלחמת האזרחים בין הצבא האדום לצבא הלבן. הניסויים שערך בשנות ה-20 הגיעו לשיאם בתקופה של חופש יצירתי יחסי באולפני הקולנוע האוקראיניים בקייב, שבשבילם יצ שלושה מהסרטים העשירים ביותר שלו: "השנה ה-11" (1928), חגיגה של יום השנה למהפכת אוקטובר; "איש עם מצלמת קולנוע" (1929); וסרטו המדבר הראשון, "התלהבות: סימפוניית הדונבאס" (1930). המגבלות הסטליניסטיות של שנות ה-30 הניבו סרטים מגויסים יותר, כגון "שלושה שירים על לנין" ו"שיר עשר". בסופו של דבר ורטוב סגר מעגל וחזר לצלם יומני חדשות.

מטלטל להבין עד כמה רבות הדרכים המובילות בחזרה לוורטוב, שעבד הן בתקופת השיא האקספרסיווית של הסרט האילם והן בהתרגשות הכאוטית של תחילת עידן הסרט המדבר. בזכות גאונותו בכל הנוגע למונטאז' ריתמי והעניין שגילה בתהליכי תפישה הוא נחשב לאבי הקולנוע הניסיוני. הפנטסיה שלו, המצלמה כמכשיר פאן-אופטי רואה כל, מבשרת את עידן המעקב הטוטאלי של ימינו.

נטייתו לעיסוק בעצמו - "איש עם מצלמת קולנוע" הוא הסרט האולטימטיווי על תהליך העשייה שלו עצמו - מאפילה על הנטיות הפוסט-מודרניות של מה שאנחנו מכנים כיום "מטא-קולנוע". הקולנוען האוסטרי פיטר קובלקה ציין שהשימוש הנועז בצלילים ב"התלהבות" מנבא את הקולאז'ים הצליליים של ג'ון קייג'.

השקפתו של ורטוב על הקולנוע הן כאמצעי לתיעוד מציאות והן כמכשיר להעמקת ההתבוננות, מתוך התעלות מעבר לזמן ומקום ואף מתוך שינוי מודעות, מציבה אותו בלב הקולנוע התיעודי. ללא כל יומרה לאובייקטיוויות, ורטוב ניסה לתעד את החיים על כל פרטיהם התחושתיים. "סינמה וריטה" הוא תרגום של "קינו-פרבדה" ("אמת קולנועית"), יומן החדשות שוורטוב הפיק בתחילת שנות ה-20 (על שם עיתון המפלגה).

אבל הקונצפט הרלוונטי יותר במקרה של ורטוב הוא "עין המצלמה", השקפתו ביחס לייצוג קולנועי, המציבה את עין המצלמה מעל העין האנושית. "לא נוכל לשפר את הדרך שבה העיניים שלנו בנויות", כתב, "אבל נוכל לשכלל את המצלמה עד אין קץ".

ורטוב, אמן מהפכני בכל רמ"ח איבריו, אהב מאוד את גישת "לפוצץ הכל ולהתחיל מחדש". הוא הקים עם שותפיו הקרובים - אשתו והעורכת שלו, אליזווטה סווילובה, ואחיו, הקולנוען מיכאיל קאופמן - את מועצת השלושה, שגזרה "גזר דין מוות" על הקולנוע שהיה קודם לכן, וטענה נגדו שהשתמש ב"חומר זר" מהתיאטרון ומהספרות. בשנות ה-20 ניכר מעוף ושיפור רב בכתוביות הסרטים האילמים של ורטוב (הוא עבד עם האמן הגרפי אלכסנדר רודצ'נקו ויצר מין דקלומי שירה שלפעמים מזכירים את המשורר החביב עליו, וולט ויטמן). אבל ב"איש עם מצלמת קולנוע" הוא הגשים את שאיפתו ליצור סרט אילם ללא כותרות, המסופר ב"שפה אבסולוטית בינלאומית אמיתית".

במניפסט "אנחנו" מ-1922 ורטוב מהלל את "האיש החשמלי המושלם", וחלום יצור הכלאיים אדם-מכונה גלום בפסבדונים שלו. הוא נולד בשם דניס קאופמן; פירוש השם ורטוב הוא "סביבון", ואילו דז'יגה הוא אונומטופיאה, שנועדה להזכיר את הצליל של של ארכובת מצלמה מסתובבת. עבודה ותהליך הם הנושאים והחומרים של הקולנוע שלו, שחוזר שוב ושוב לתמונות של כבשנים וארובות עשן ולמקצבים של גלגלים ומנופים. הסרטים עצמם כמו מונעים בגלגלי התעשייה.

היצירות האלה היו בעיקרן סרטי הצדעה, שסימנו את הצלחתם של המדיניות הכלכלית החדשה של לנין או את תוכנית חמש השנים של סטלין. אבל ורטוב, שהתעניין בעיקר בניסויים אסתטיים, לא תמיד ביצע את המשימות שהוטלו עליו באופן משביע רצון ("צעד, סובייט!", סרט תעמולה מ-1926 לממשל המוסקוואי, אינו כולל תמונות של שועי העיר). בחממה האידיאולוגית של שנות ה-20 היה ורטוב עסוק באופן מתמיד במלחמה רטורית. הוא תקף את הדמות המרכזית של הקולנוע הסובייטי, סרגיי אייזנשטיין, ודימה את סרטו "שביתה" מ-1925 ל"תיאטרון לטיפשים"; אייזנשטיין בתגובה כינה בזלזול את סרטיו של ורטוב "גבבה פורמליסטית ותעלולי מצלמה חסרי עניין".

פצצות זמן

ורטוב קנה לו מעריצים מעבר לים ובהם צ'רלי צ'פלין וה"ג וולס, אבל חלוץ סרטי התעודה הבריטי ג'ון גרירסון טען ש"איש עם מצלמת קולנוע" "אינו סרט כלל" אלא "אלבום תמונות". עבודתו הלכה ונשכחה, והוא נבלע בצלו של אייזנשטיין.

רק בשנות ה-60, עידן נוסף של אמנות מהפכנית ופוליטיקה מהפכנית, שב הרנסנס והכה שורשים. ז'אן לוק גודאר הקים בעקבות הפגנות מאי 1968 את קבוצת "דז'יגה ורטוב" עם הקולנוען ז'אן פייר גורן, והחליט שלא להסתפק ביצירת סרטים פוליטיים אלא "לעשות סרטים באופן פוליטי". הסטודנטים שהשתלטו על בית הספר לקולנוע בברלין באותה שנה שינו את שמו ל"אקדמיה על שם דז'יגה ורטוב".

וינה מסתמנת מאז כבירת המחקרים על ורטוב, הודות למאמצי המוזיאון האוסטרי לקולנוע, שרבים מההדפסים בתערוכת מומה לקוחים מהאוסף המקיף שלו מיצירות ורטוב.

הסדרה במומה נועדה להציג את ורטוב בראי תקופתו - מוקרנים בה סרטים שיצרו בני דורו - ובד בבד להציג את הרלוונטיות שלו, שעומדת במבחן הזמן, בלוויית הקדמות מאת אמנים וקולנוענים ובהם ויליאם קנטרידג' וגי מאדן.

ורטוב אמר שסרטיו הם פצצות. החוקרת אנט מיכלזון, שערכה אוסף של כתביו, מכנה אותם "פצצות זמן", וזה אולי מדויק יותר, אם לשפוט על פי האופן שבו הם מזנקים על הצופים בעתיד. רבים אמרו שוורטוב הקדים את זמנו. אלה שיצפו בסרטיו כיום - ויגלו בהם, בתחושת סחרור ואולי הצפה, היבטים חדשים בכל מפגש - אולי יחשבו שהוא הקדים גם את זמננו. *



כרזות הסרטים של ורטוב. ''האיש עם מצלמת הקולנוע'' שעיצב זקס קופר


''החלק השישי של העולם'' שעיצב אלכסנדר רודצ'נקו;



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו