בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"127 שעות" מתרכך בבית ו"אמנות בזבל" מעניק רגעי תהילה קצרים לאנשים שמפנים

הייאוש של הדמות הראשית ב"127 שעות", שזיעזע את צופי הקולנוע, נעשה בצפייה ביתית קצת יותר נוח. וגם: "אמנות בזבל" הוא יצירה מרגשת גם אם הוא מעניק ביטוי מוגבל להרהורים מוסריים

תגובות

רבות דובר ונכתב בחודשים האחרונים על "127 שעות", סרטו של דני בויל מהשנה שעברה. תחילה נכתב על ההחלטה שלא להציגו בבתי הקולנוע בישראל. לאחר מכן נכתב על ההחלטה ההפוכה. בין לבין סוקרו ליהוקו והשתתפותו של כוכב הסרט ג'יימס פרנקו כמנחה טקס פרסי האוסקר. כך שמכל ההתעסקות הזאת חמקה העובדה שהסרט שוכן כבר זמן מה על מדפי ספריות הדי-וי-די בארץ.

זהו סיפורו האמיתי של טייל אמריקאי ושמו ארון רלסטון שנקלע לסיטואציה מעוררת אימה: במהלך טיול בקניון ביוטה נוחת עליו סלע שכולא את ידו באופן שבלתי אפשרי להיחלץ ממנו. הוא שורד כך חמישה ימים תמימים עד שלא נותרת לו ברירה אלא להוביל את הסיפור הזה אל סופו.

דני בויל, שזכה ב-2009 באוסקר על סרטו "נער החידות ממומביי", קרא את ספרו האוטוביוגרפי של רלסטון והחליט לעשות ממנו סרט. הוא בחר להציג את הסיפור מנקודת מבטו של הגיבור, כלומר בתזזיתיות המאפיינת טייל צעיר. ההחלטה הזאת, שמשפיעה על הצד הוויזואלי ועל הקצב של "127 שעות", הופכת אותו לסרט מהיר ועצבני שנע בקצב של נסיעת אופניים בשטח מדברי ומסרב לנוח עד שהגיבור עצמו מתחיל לשקוע בהזיות ובהרהורים נוסטלגיים שכפי הנראה מעסיקים אדם במצב כזה.

בויל ופרנקו הצליחו ליצור סרט שיעורר בכל צופה את המחשבה המתישה "מה הייתי עושה במצב זה", וגם אם לעתים זה גולש אל התחום האמריקאי הדביק - במיוחד לאור ההחלטה ליצור סביב הסיטואציה הזאת מארג משפחתי דרמטי שבא לידי ביטוי בהזיות ובזיכרונות - הסרט מצליח לעתים לטלטל את הצופה, ואף להכאיב לו ממש.

רגעים כואבים כאלו גרמו ללא מעט צופים ברחבי העולם להזדעזע ואף להגיב למתרחש על המסך בבחילות וביציאה מן האולם, אבל נדמה שבצפייה ביתית הייאוש של הדמות הראשית נעשה קצת יותר נוח.

בסופו של דבר מדובר בסיפור קטן ופרטי, שהחרדות שהוא מעורר בצופה הן שמעניקות לו נפח. לנוכח הסיטואציה האבסורדית שעומדת בבסיסו של הסרט, מצב כה מופרך אך כה מציאותי, שמשלב סכנת חיים מוחשית עם בדידות קיומית, מעניין לדמיין כיצד במאי אחר, שהיה מתמקד פחות בצד הוויזואלי ויותר באפשרויות הסמליות והעמוקות יותר שהסיפור הזה מציג, היה מביים את "127 שעות". זה היה יכול להיות סרט אחר לגמרי, אבל רוב הסיכויים שהוא לא היה מוצא את דרכו אל בתי הקולנוע, גם לא בדיעבד.

להתרגש במזבלה

סרט נוסף שעורר בשבועות האחרונים הדים מסוימים ומצוי כבר זמן מה על מדפי ספריות הדי-וי-די הוא "אמנות בזבל" )"Waste Land"(, סרטה הדוקומנטרי היפה של לוסי ווקר על האמן הברזילאי ויק מוניז שמחליט לעבוד יחד עם אנשי מזבלת הענק ז'רדים גרמאשו שליד ריו דה ז'נרו.

הבמאית מלווה את האמן המוערך מניו יורק אל המזבלה, שם הוא פוגש עובדים שאישיותם הססגונית, בייחוד על רקע הררי הזבל הצבעוניים, היא שהופכת את הסרט למרתק. אותם מלקטים קשי יום מתפרנסים מהפרדת אשפה לצורכי מיחזור, מועסקים בתנאים מינימליים וחיים בעוני רב. מוניז מתוודע אליהם, מצלם אותם בהשראת יצירות אמנות קלאסיות ויוצר תעתיקים ענקיים של אותם תצלומים באמצעות פיסות זבל שאותן הוא גורר אל הסטודיו המרווח שלו.

לבסוף, היצירות המוגמרות מצולמות ומוצגות במוזיאון לאמנות מודרנית של ברזיל, וזוכות לתהודה בינלאומית. היחלצותם הרגעית של עובדי הזבל מהצחנה של חייהם אל פסגת הזוהר של עולם האמנות מולידה כמה מהרגעים היפים בסרט, אבל גם מעוררת מחשבות מוסריות על הסרט ועל דקות התהילה הקצרות שהוא מספק לפועלי הניקיון המסכנים. זה לא מונע מ"אמנות בזבל" להיהפך, ככל שהצופה מתוודע אל הגיבורים ואל החוויה שהם עוברים, ליצירה מרגשת. *

"127 שעות", "אמנות בזבל", האוזן השלישית



''אמנות בזבל''. מהצחנה אל פסגת הזוהר של עולם האמנות


''127 שעות''. בקצב של נסיעת אופניים בשטח מדברי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו