בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדים שרים במקהלה - התפעלות לצד ביקורת

גם בעידן היוטיוב, יש ילדים לא מעטים שמקדישים מזמנם הפנוי להשתתפות במקהלת בית הספר. איך שורד המוסד הוותיק הזה, ומה הוא תורם לילדים?

תגובות

על הבמה הגדולה באולם וייז בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית בירושלים ילדים עולים לשיר. זו שעת בוקר. כינוס המקהלות השנתי של בתי ספר בעיר עומד להיפתח. והנה, הס, מתחילים.

קולות ציפוריים בוקעים מכיוון הבמה. מקצתם רועדים ומכמירי לב, ומקצתם מתרוננים בלי פחד, מעלים חיוך. המבט עובר על הפרצופים השונים. הנה בשורה התחתונה נראית ילדה קטנה, צמותיה מעט פרומות, שרה במלוא הכוונה, הבעה רצינית בפניה, כאילו היא בשליחות לאומית. לא רחוק ממנה ילד רזה כמו שרוך, נרגש. ידיו מתוחות לצדי גופו, פיקת גרונו מתוחה. ואחרת נבוכה, ממלמלת שורותיה כמי שכפאה שד, בעוד שחברתה שרה סולו בקול מלאכי.

מפורים ועד פסח מתקיימים בכל רחבי הארץ כינוסי מקהלות. אלה כינוסים פנימיים, שמטרתם לשמוע ולהשמיע. אבל בקהל יושבים גם כמה הורים שלא מוכנים לוותר על התענוג. על פי יודעי ח"ן, מקהלות ילדים (כשהן לא זייפניות, כמובן) הן תרופה בדוקה לכל מכאוב או לחץ דם. ושלא כמו הצגה בנוכחות ילדים, כאן לא הרעש מרקיע שחקים, אלא השירה. ולצופה מהצד נותר רק להתפלא כיצד יושבים כ-300 ילדים בדומייה במשך כמה שעות, ומריעים בין השירים. "אנחנו מאמינים בשירה אמנותית. לא שירה בציבור", אומרת נגה פוקס, האחראית על החינוך המוסיקלי בירושלים.

שני שושנים בגן השקמים

כינוסי מקהלות החלו בשנות ה-50. רינת גלעד עפרון, המפקחת על החינוך המוסיקלי במחוז תל אביב, שעשתה את עבודת המאסטר שלה על הכינוסים הללו, אומרת שהמתכונת שלהם לא השתנתה, ואולי זה מה ששימר אותם: אותה במה סגפנית, עם הדגל; החימום בהתחלה; שירת "התקוה" שחותמת את האירוע ועוד. "אין לנו בארץ הרבה דברים שמשמרים מסורת ארוכת שנים כמו מקהלות הילדים", היא אומרת. "לעומת פסטיבל שירי הילדים שנהפך למצעד של דוגמניות, כאן זה נטול גימיקים ומינימליסטי".

בכלל, לכאורה המקהלה היא מוסד אנכרוניסטי, והשאלה העולה היא איך בעידן הנוכחי, שטוף הגירויים, חסר הקשב, ילדים עדיין משתתפים במקהלות בתי הספר. זה לא מובן מאליו. ההשתתפות היא לא חובה. מקהלה אינה חלק מתוכנית הלימודים. והילדים ששרים נאלצים להישאר בסוף היום. בתקופה שילדים מורידים שירים, לועזיים בעיקר, וצופים ביוטיוב בליידי גאגא או ג'סטין ביבר, מה להם ולשירי ארץ ישראל, לכל ההתרפקות על העבר?

גלעד עפרון סבורה שמה שמשאיר ילדים במקהלה הוא העניין החברתי. "איפה יוצא להיפגש ולשיר ביחד?" היא אומרת. זו חוויה מלכדת, בעיניה, ובה בעת תרבותית ומעדנת. אין ספק שהשתתפות במקהלה תורמת לילדים. השירים של פעם נכתבו בשפה גבוהה, היא מסבירה; ולכן, בעת שילדי ישראל נכשלים במבחני המיצ"ב והפיז"ה, אין כמו שירה להעשיר את השפה בניבים וביטויים שאינם קיימים עוד בשפת היום-יום.

בארצות הברית יש כיום עלייה עצומה בהשתתפות של ילדים במקהלות בעקבות הסדרה המוסיקלית "גלי" שמתרחשת בבית ספר תיכון ומספרת את סיפור הקמתה של מקהלה, שמצטרפים אליה ילדים מעט חריגים.

המקהלה, מטעימה גלעד עפרון, היא הנשמה של בית הספר. אשר לבתי ספר שמשמיעים בטקסים מוסיקה ברשמקול - "בעיני זה בלי נשמה". לדבריה, "המקהלה היא בית ספר לחיים. ילד מתחנך במקהלה. לא לומדים רק לשיר אלא להקשיב. כי כדי לשיר בשלושה קולות צריך להקשיב לשני קולות אחרים. ילד ששר במקהלה מקשיב ושומע ונחשף להרבה סוגים של רפרטואר, לא רק ישראלי. יש גם רפרטואר אמנותי-קלאסי. זו הרחבת אופקים אמיתית שכרוכה בהתנסות בשירה מתקופה אחרת. ויש עוד יתרונות: זו גם פעילות רב-גילית ודמוקרטית: לא קשורה להצטיינות בלימודים. ילד יכול להיות לקוי למידה ולא מוכשר בכדורגל, למשל, אבל לשיר בקול יפה או מלא רגש.

על רקע זה מספרת גלעד עפרון על ההתלבטות שלה במשך שנותיה כמנצחת, אם לתת לילדים זייפנים להשתתף במקהלה. "בישראל הרבה ילדים צרודים", היא אומרת. "העברית היא שפה גרונית מאוד, ובתרבות שלנו מדברים בקול רם. לכן לא תמיד ניתן לעדן את הקול. השאלה היא אם לקבל רק ילדים שיש קול צלול ונעים וליצור מקהלה אליטיסטית שתוכל לבצע מוסיקה מורכבת בכמה קולות, או לתת לכל הילדים הזדמנות לשיר. מקהלה סלקטיבית או חברתית?"

גלעד עפרון ניצחה במשך 17 שנה על מקהלה של ילדי רמת גן; מקהלה שהחלה בשכונת המצוקה רמת עמידר. "בשנים הראשונות לא קיבלתי ילדים שלא שרים יפה", היא מספרת, "רציתי להקים מקהלה טובה. היו לי אמביציות. אבל ביום שנהפכתי להיות אמא, חשבתי פתאום שאם איזו מורה למוסיקה תגיד להם לא לבוא ולשיר, הם ירגישו נורא, ואז הפכתי את המשנה הסדורה שלי וקיבלתי את כולם. אולי היתה לי מקהלה פחות טובה, אבל הייתי שלמה עם הדרך".

מנון ויצמן, מורה למוסיקה ומנצחת על מקהלת בית הספר היסודי יפה נוף בשכונת בית הכרם בירושלים, אומרת שמי שנשאר במקהלה, פשוט אוהב לשיר. זהו סינון טבעי. "השיר בא מהגוף שלך", היא אומרת. "זה הדבר הכי טבעי, את מבטאת רגשות והתרגשויות".

המקהלה שוויצמן מנצחת עליה מונה 40 ילדים. החזרות מחולקות לשתי שכבות גיל ובהופעות על פי רוב הילדים שרים ביחד. ברפרטואר בעיקר שירי ארץ ישראל הנבחרים על פי הטעם האישי ומצב הרוח, כדבריה. ויש שירים שלעולם אינם מתחלפים. "גן השקמים", למשל, הוא שיר שוויצמן למדה לדעת שילדים אוהבים. אבל גם שירים ישנים נושנים כמו "שני שושנים" מצליחים. "יש דברים מודרניים, אבל שיר יפה נשאר שיר יפה, וכשלומדים לגלות את היופי שלו, זה עובד".

אין חובה לשיר שירה קלאסית במקהלות בתי ספר, אך לוויצמן חשוב לכלול שירים על פי מנגינות של היידן או מנדלסון. היא פסנתרנית ומורה לפסנתר שעשתה הסבה לחינוך מוסיקלי. בילדותה בשווייץ היא שרה במקהלה שונה מאוד מזו שעליה היא מנצחת: מקהלת בית כנסת. "בכל שישי או שבת שרנו בתפילה", היא מספרת. "זה היה בית כנסת אורתודוקסי, אבל שרנו בנים ובנות ביחד, והיה לנו מלווה בפסנתר, נוצרי שאהב מאד חזנות".

במקום שיעורי מוסיקה

לד"ר דוצ'י ליכטנשטיין מהמדרשה למוסיקה במכללת לוינסקי יש השקפה אחרת וגם ביקורתית על מקהלות בית ספר. לדבריה, שיעורי המקהלה הם אמנם המקום האידיאלי לחשוב ולשמוע, אבל יש צורך בתיווך וברקע מוסיקלי מבוססים יותר. "בחברה הישראלית היכולת להתכנס עם עצמנו כמעט לא קיימת", היא אומרת. "במקהלה אמורים לפתח שמיעה פנימית. אבל הקול הוא דבר מורכב להפקתו. להקשיב לעצמנו, להקשיב לאחרים, למנחה או למנצח, להפליג עם בניית הדימוי האיכותי של הפקת צליל - כל אלה אפשר לעשות רק בליווי של שיעורי מוסיקה".

ליכטנשטיין מצרה על כך שהמקהלה באה לא פעם במקום שיעורי מוסיקה, הנדחקים ומצטמצמים בבתי הספר. "החינוך המוסיקלי אמור לזמן לילדים ולכולנו את האפשרות למודעות לבחירה של הצליל, לאיכותו, למגוון שלו. לנופי צליל חדשים".

לדבריה, בגלל אופי הדיבור הרם המאפיין את המציאות הישראלית, כבר בגנים פוגשים יותר ויותר ילדים ש"נדמה להם שהם שרים, אבל הם מדברים. הם לא יכולים להפיק מנגינה נקייה. ובגיל חמש ומעלה אין מניעה שיוכלו לשיר במנעדים שונים".

כשהם מגיעים לבית הספר יש להם שיעורי מוסיקה. אך אלה נעלמים מכיתה ד' ומעלה, במקרה הטוב. "כיצד אפשר לבנות מקהלה עם ילדים שאינם חווים תהליך?" שואלת ליכטנשטיין. לדבריה, בבתי ספר רבים המקהלה נהפכת לאמצעי ראוותני בטקסים, "שלא תמיד פונים לאיכות. זהו תוצר אינסטנט נחמד, כיפי".

הכי גרוע, בעיני ליכטנשטיין, הן מקהלות ששרות עם פלייבק, או כאלה ששרות שירים פופולריים. "אם המקהלה שרה ממילא מה ששרים ברדיו או בטלוויזיה, בשביל מה היא מקהלה?" היא אומרת. "זו חבורת זמר ולא מקהלה".

בעיניה, מקהלה טובה אמורה ללמד ילדים לשיר מה שאינו נגיש. שירה איכותית, לא בידור, שיש בה תהליכי צמיחה ועיסוק ברפרטואר מגוון ומעניין. אך לדבריה, "לא תמיד זה אפשרי בגלל המגבלות. מנהלות צריכות להראות תוצאות מבחנים, ואין זמן לתוצרים אמנותיים".

המקהלה על הבמה ששרה בקלילות לעינינו היא אם כן מצג שווא. "זו עבודה קשה", אומרת ליכטנשטיין. "שירה, כמו נגינה, היא תהליך שצריך לפצח, להתאמץ כדי להתחבר אליו, גם רגשית וגם אינטלקטואלית".



ילדי מקהלת בית הספר יפה נוף בירושלים. משירי ארץ ישראל ועד היידן ומנדלסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו