בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על האינטימיות שנרקמת בין המאסטר לבין השוליה

הם נשארים בדרך כלל הרחק מאור הזרקורים. בין שזהו אסיסטנט שעושה את העבודה השחורה או מזכירה שמרחיקה דאגות מיותרות

תגובות

כשהאוניות טובעות ציונה שמשי על האדריכלית דורה גד

בשנת 1962 חזרתי מניו יורק. באותה תקופה עשיתי המון תערוכות, ודורה הגיעה לאחת מהן. זו היתה תערוכה שבה שיתפתי פעולה עם האדריכל נחום כהן בגלריה 220, שהיתה כולה בדי באטיק - מחיצות, פאנלים מצוירים ודגלים. אחרי התערוכה היא קראה לי להתייצב במשרדה. כך התוודעתי למערכת היררכית, ממושמעת, מדויקת להפליא, שונה מכל מה שהיה מוכר לי בארץ.

היא היתה היזמית הגדולה ביותר ליצירות אמנות מקומית, ושיתפה עשרות אמנים בהתאם למקום ולתוכניות שהגתה. המעלה שלה היתה שהיא לא כפתה את דעתה והיתה פתוחה להצעות אף שתמיד ידעה מה היא רוצה. זו היתה התקופה שבה התחילו לבנות את כל המלונות הגדולים. אני זוכרת את המלון הראשון שעבדנו עליו, מלון ארבע העונות. בכל חדר במלון הילטון תל אביב היה תבליט. שלחו אותי לבית חרושת בשווייץ לעשות הדפסי באטיק כי לא ידעו איך לעשות את זה בארץ. היה ברור שיש צוות אנשים שהיא סומכת עליהם, שאפשר "לטרטר" אותנו. זה היה עיסוק אובססיבי, עבודה רדפה עבודה.

למדתי ממנה המון. הייתי צעירה, ובאותה תקופה כשבאה מישהי בת 22 ומתחילה לתת הוראות לפועלים, זה לא היה מקובל. אבל זה היה ברור שמה שאני אומרת בא ממנה ואי אפשר להתנגד לזה. מצד שני היא יכלה לפרוץ בבכי כשלא היו מאשרים לה עבודה. מעולם לא ידעתי אם זה היה הצגה או לא. כששנים לאחר מכן מישהו היה אומר לי שאני מתנהגת כאילו האוניות שלי טובעות בים, הייתי אומרת שזה בא מדורה. זו היתה חוויה לעבוד אתה. היא ידעה לדרוש ולא לוותר. הייחוד שלה היה משמעותי, זה לא היה כמו לעבוד עם אדריכלים גברים. היא ובעלה היו מארחים אדירים ומשעשעים. אסור היה לטעות אצלה, גם לא במזלג, והיא יכלה לספר בדיחות גסות ובו בזמן להקניט על שימוש במזלג הלא נכון. היא היתה מארחת נהדרת, אבל היא לא ידעה לתת מתנות. תמיד זה היה משהו משומש, אבל זו לא היתה קמצנות. היא תמיד חשבה שזה הדבר הכי מתאים. הבית שלי מלא עד היום בכל מיני מתנות כאלו.

דורה גד (1912-2003), אדריכלית ומעצבת פנים, כלת פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1965 ציונה שמשי, בת 71, אמנית, פסלת, ציירת ומעצבת; שיתפה פעולה עם דורה גד מ-1962 ועד יום מותה

ישיבה מזרחית רחל פורמן אלבז על הבמאי ג'ורג' עובדיה

בשנת 1970, אחרי שלמדתי שנה בבית צבי, שמעתי שמחפשים שחקנית לסרט "פישקה במילואים". החלטתי לגשת לאודישנים. כשנכנסתי ישבה שם שורה של יפהפיות ואמרתי לעצמי שאין לי סיכוי. אז ראיתי שהבמאי שם עלי עין. הוא אמר "תלבישו אותה במדים של הסמלת, אני רוצה לראות תמונת סטילס", ואז הוא אמר "התפקיד שלה".

במשך הזמן נהייתי בת הזוג שלו. היינו יושבים בלילה ועובדים על סצינות עד הבוקר. הוא ידע בדיוק מתי הקהל יצחק, מתי הוא יבכה, מתי הוא יהיה במתח. לפעמים הוא היה יושב בישיבה מזרחית ליד האח ומנגן בעוד. היה לו חוש הומור, אבל הוא גם היה אדם רציני מאוד, סמכותי. לפעמים קצת לעגו למבטא הכבד שלו. המבקרים אמרו שהוא עושה סרטים לבנטיניים, שיחזור לפרס. אני חושבת שמה שקרה היה שבסוף בשביל לרצות את הביקורת הוא עשה קומדיות כמו "קוראים לי שמיל" או "הדודה מארגנטינה", אף שהוא היה מומחה במלודרמות סוחטות דמעות.

בדרך כלל הוא לא לחץ יותר מדי על השחקנים. כשמשהו צרם לו הוא כיוון אותם. הוא היה מאוד חביב לבריות ואהב לתעד את עצמו בכל סרט שעשה, פעם כמלצר פעם כעובר אורח. הוא היה מסוג הבמאים שאם שחקן בוכה גם הוא היה מסוגל לבכות. מצד שני אני זוכרת שהסתפרתי לפני התפקיד ב"נורית" ללא ידיעתו, ואז הוא צרח עלי, "איזה מין שחקנית את, היית צריכה לשאול אותי". לא ידעתי מה להגיד, נבהלתי מהתגובה שלו, לא היה לי ניסיון, לא חשבתי על זה בכלל. בסוף זה הסתדר, שמו לי פאה.

מה שהיה מרגיע אותו ועוזר לו להתרכז היתה שרשרת מסבחה, שרשרת ענברים שהוא הביא מאיראן. ככלל הוא אהב עתיקות והיה נוסע הרבה לאיראן ומביא משם שטיחים פרסיים וריהוט עתיק. הוא גם אהב להשתתף בחפלות עיראקיות של זמרות עיראקיות. פעם הוא הופיע באוניברסיטת תל אביב ואחד הסטודנטים מהחוג לקולנוע אמר לו ש"נורית" זה לא סרט. הוא ענה ש"מיליון איש ראו את 'נורית'. אם זה לא סרט, מה זה?". כשהסרט זכה להצלחה והביקורת קטלה אותו הוא אמר לי "כשהביקורת בוכה הקופה מצחקקת". הוא לא ידע להגיד צוחקת. מעל הכל הוא היה במאי טוב, שידע לספר את הסיפור שלו בדרך שלו. אני זוכרת שאורי זוהר ששיחק בסרט "קוראים לי שמיל" הסתכל עליו ואמר, "הוא במאי, הוא מכיר את המצלמה".

ג'ורג' עובדיה (1925-1966?) במאי קולנוע

רחל פורמן אלבז, בת 60, משוררת; שיחקה בראשית שנות ה-70 בשלושה מסרטיו של עובדיה: "פישקה במילואים", "נורית", "קוראים לי שמיל"

מבחן בד צילה מזרחי (סולימן) על מעצבת האופנה רוז'י בן יוסף

הייתי צעירה מאוד, בת 16 וחצי, כשהורי החליטו שאני צריכה ללכת לעבוד כי לא הלך לי טוב בלימודים. בת דודתי, שעבדה אצל רוז'י כגזרנית, אמרה לי "אל תדאגי, יקבלו אותך". זה היה חיבור מדהים, היא היתה בשבילי כמו אמא. לכל העובדים היא היתה לבבית, חמה, שואלת על המשפחה, מה קורה עם הילדים. היא גם שיתפה אותנו בחיים הפרטיים שלה, ילדים, בית ספר.

לא אשכח עד יום מותי איך כשהתחתנתי בגיל 20 היא לקחה אותי לנמל יפו, להאנגר גדול עם כלי בית. זה נראה לי כמו חוץ לארץ. היא אמרה "תבחרי מה שאת צריכה, שיהיה לך נדוניה". היה לה חשוב שאני אתחיל את החיים שלי כמו שצריך, שיהיה לי הכל. היא דחפה לי דברים, עד היום אני משתמשת בהם ונזכרת בה בכל פעם.

התחלתי בתור תופרת, ולאט לאט עשיתי הכל, מקפלת, לולאות, לעבוד גם בחנות שהיתה לה בזמנו. היא אפילו לקחה אותי לדגמן כשהיתה צריכה להראות קולקציות לאנשים. היא מאוד השפיעה עלי, פתחה לי עולם; אבל שמרה בקנאות רבה על הטריטוריה שלה, שהכל יתפקד, בדרכה הצנועה. גם מבחינת ביגוד, היא אמרה תמיד תקחו מה שאתם רוצים. היא היתה מודל לחיקוי. סטודנטים באו להתייעץ אתה, היא אהבה ללמד, לכוון לעזור בתצוגות אופנה.

היא היתה שותפה ומעורבת בכל התחומים וידעה בדיוק מה היא רוצה שתהיה התוצאה הסופית. כשהיתה לוקחת את הבדים לצביעה היא היתה הולכת ושוב חוזרת עד שהיא היתה אומרת "זה מה שרציתי". לא היה רגע דל. אבל לא הרגשנו מורא או פחד, פשוט ראית את הבן אדם סוחף אותך לעבודה מרצון, עשית את זה כי רצית לרצות אותה, הבנת מאיפה זה בא לה, זה בא לה מבפנים.

רוז'י בן יוסף (1929-2008), מעצבת אופנה צילה מזרחי (סולימן), בת 53, מזכירה בבית ספר לחינוך מיוחד בנס ציונה; עבדה במשך 13 שנה עם בן יוסף בשנות ה-70 וה-80

בית ראשון אבי דורנר על האדריכל יעקב רכטר

סיימתי את לימודי האדריכלות בגרמניה ב-1977, כשהייתי בן 28, וכשחזרתי לארץ חיפשתי עבודה. הייתי בכמה משרדים ודי מהר הגעתי למשרד של יעקב. 24 שנה עבדנו יחד. זה היה כמו לשבת מול מורה, זה גם היה כיף וגם איפשר לך ללמוד: היה לו המון ידע, המון כישרון והמון ראייה תלת ממדית. הוא שייך לדור אחר ולכן היה צריך להטיל על הקבלנים המבצעים לתכנן ולבנות בכל מיני שיטות ביצוע ואלמנטים שהיום אתה יכול להשיג באינטרנט: ריצוף, פרופילי פלדה ועוד. הוא היה יושב עם בעל המקצוע ומתכנן יחד אתו. היה לו המון כבוד לבעלי מקצוע, וכאדריכל צעיר אתה גם לומד להתייחס ככה לבעלי מקצוע, עם המון כבוד.

במשך השנים הוא גם נשאר כמו מורה, תמיד היינו מתייחסים אליו בהמון יראת כבוד. הוא היה דומיננטי, קשה היה להתווכח אתו. אבל הוא תמיד שמח לשמוע מה אתה חושב. עד הסוף היה כיף להתייעץ אתו כי היתה לו מחשבה מאוד מקורית. סמוך למותו היתה עבודה קטנה שהיינו צריכים לעשות בבית המשפט בתל אביב, לתכנן לשכה לנשיא. היו לי שתיים-שלוש אופציות אבל הוא היה כבר בבית. ידעתי שהוא שוכב במיטה ולא ידעתי אם זה מתאים. הייתי בדרך לפרויקט אחר בצפון והוא אמר להתקשר אליו בדרך חזרה ונראה איך הוא ירגיש. בדרך חזרה התקשרתי והוא אמר לי שאני יכול לבוא. באתי אליו, הוא היה במיטה מחובר לבלון חמצן, וישבנו על הפרויקט הקטן הזה. הוא עשה סקיצה במיטה ומצא פתרון נחמד ומקורי שבוצע לבסוף.

היה לו חוש הומור וידע בתחומים נוספים כמו מוסיקה או תיאטרון. היינו שומעים הרבה רדיו במשרד, הוא מאוד אהב מוסיקה קלאסית. לפעמים הוא היה שומע יצירה וישר היה מנסה לנחש איזו יצירה זו ומי המבצע. בסוף היצירה תמיד אומרים ברדיו שוב את הפרטים. היינו הולכים ואומרים לו, והוא היה אומר, "אה, אמרתי לכם". *

יעקב רכטר (1924-2001) אדריכל, חתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1972

אבי דורנר, בן 61, אדריכל במשרד רכטר אדריכלים; עבד עם יעקב רכטר מ-1977 עד יום מותו

מאחורי התווים צביקה כספי על המלחין סשה ארגוב

הכרתי את סשה באופן מקרי, בראשית שנות ה-70. ניצחתי על מקהלה של חיילים וחיילות ומישהו סיפר לי שהוא הולך לעשות ערב עם סשה ארגוב שילחין שירים חדשים של לאה גולדברג. הצטרפתי לצוות, בחנו עשרות זמרים. סשה הלחין את השירים. היה לו יחס מיוחד לטקסט. מבחינה קצבית הוא עשה הכל כדי שהשיר יהיה שוטף.

די פחדתי ממנו בהתחלה. הייתי בן 30, הוא היה בן 50. אחרי שהקלטתי שני שירים הוא הזמין אותי אליו הביתה. הוא הקשיב עם אוזניים גדולות, הוא היה קפדן מאוד, אבל הוא אמר "אתה יודע מה, זה מוצא חן בעיני". זה חיזק את הביטחון שלי. היו שלושה חצאי קומה בבית שלו. למעלה היה פסנתר הכנף שלו עם ספריית התווים. בדרך כלל הוא תמיד סחב אותי ישר למעלה ואמר שקפה יהיה אחר כך. הוא לא רצה לשמוע אם זה יפה או לא, אלא היה מפשיל לי את השרוול ואם העור שלי היה נעשה חידודים הוא היה יודע.

הבית שלו היה בית פתוח וחם. יום אחד הוא הזמין אותי אליו והשמיע לי שיר שהחלק הראשון שלו היה מדהים, אבל החלק השני פחות מצא חן בעיני. זה היה כבר בתקופה שהכרנו יותר והרשיתי לעצמי להגיד לו את זה. הוא אמר לי "תגיד אתה משוגע?" לשמחתי בדיוק הגיע גם הבמאי שמאל בונים ששמע את השיר ואמר אותו הדבר. "שניכם לא מבינים במוסיקה", הוא צעק עלינו וגירש אותנו למטה. זה היה כמובן עם הרבה טוב לב.

לפני שהוא מת באתי אליו הביתה עם מצלמת וידיאו ואמרתי לו שאני רוצה מזכרת. הוא ניסה לנגן משהו מהדברים האחרונים שהוא כתב ולא הצליח להסתדר עם השיר. אמרתי לו שיאלתר. ואז נשפכה ממנו הארגוביות הזאת שאף אחד לא יכול לחקות. עבדתי עם הרבה אנשים מוכשרים אבל עד היום לא פגשתי איש עם כל כך הרבה כישרון, חום וצניעות.

הצניעות שלו היתה מדהימה. כששאלתי אותו אם הוא יודע שהוא גאון, הוא היה עונה "תפסיק, רק קצת". הוא גם היה מצחיק, כמו ילד. פעם הוא הביא לי מתנה מטחנת קפה וכששאלתי אותו למה, הוא חיבר אותה לחשמל ואמר "תשמע את הרעש, תראה איזה יופי'. במלחמת המפרץ הוא שאל אם אני יכול לארח אותו בקיסריה ומובן שהסכמתי. הוא מאוד פחד, תמיד לבש את מסכת האב"כ, ישב בחדר ורעד נורא. שאלתי אותו למה הוא רועד והוא אמר "נורא קר אצלכם".

סשה ארגוב (1914-1995), חתן פרס ישראל בתחום הזמר העברי לשנת 1988

צביקה כספי, בן 72, מנהל מוסיקלי, עבד עם ארגוב מראשית שנות ה-70

שיגעון בחלל עדנה יושפה פרז על האוצר איזיקה גאון

התחלתי לעבוד במוזיאון ישראל במשרד הרשם בתחילת שנות ה-80. הייתי סטודנטית לאמנות, ומשאת נפשי היתה לעבוד עם איזיקה. לשמחתי הוא קיבל אותי לתפקיד עוזרת לאוצר. היתה לו אישיות יוצאת דופן ומה שהוא עשה היה אחר ושונה. מחלקה לעיצוב במוזיאון בארץ זה לא היה דבר ברור מאליו.

כעוזרת לאוצר עזרתי בכל מהלך בניית התערוכות והתלייה וההצבה שלהן בחלל. העבודה כללה גם הרבה עבודה במחסן: קבלת העבודות, רישום, קיטלוג ועוד. הלכנו להמון פגישות אצל מעצבים לקראת תערוכות. היה מדהים להסתכל איך הוא ניגש למעצב, איך הוא בוחר את העבודות, וגם מי שנראה לו שהעבודות שלו פחות טובות הוא תמיד השאיר אותו עם טיפ נוסף, עם קשר למישהו אחר.

איזיקה הביא לארץ דברים שאיש לא ראה פה קודם: עיצוב איטלקי, יפאני ועוד. הוא היה הראשון שהביא ארצה את צ'יהולי ואת איסי מיאקי. לאחת התערוכות של ברונו מונארי הוא החליט לבנות שולחן לכל אורך האולם של העיצוב ולהציג עליו את העבודות. אני זוכרת שנשארנו בעבודה ביום שישי אחר הצהריים - איזיקה, בתו גלית ואני - פרשנו יריעות של בד טבול בגבס ויצא שולחן מדהים שעליו הנחנו את הכלים, וזהו, האולם היה ריק.

הוא לימד אותנו שמוצגים גדולים צריך להציג בחדר קטן ומוצגים קטנים בחלל גדול, ההיפך ממה שכולם חשבו. איזיקה גם עסק הרבה בגרפיקה ובטיפוגרפיה, ושלח אותנו ללמוד אצל אמנים. כך יצא שבכל יום שני הייתי מתייצבת אצל הנרי פרידלנדר (המעצב של פונט הדסה) במוצא, והוא לימד אותי את התחום. ככה העברתי את החומר שלו למוזיאון. השעות הטובות היו במחסן עם היצירות עצמן ובמפגשים עם היוצרים. הוא אמנם הביא את כל האיטלקים, את כל הדברים הכי חדשנים, אבל היה לו מאוד חשוב לעודד את המעצבים בארץ, לתת להם קשר עם התעשייה ולדחוף מעצבים צעירים.

איזיקה גאון (1938-1997), אוצר בכיר לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל ומייסד המחלקה לאדריכלות ועיצוב במוזיאון ישראל

עדנה יושפה פרז, בת 52, עובדת במכון "אבניים" בפיתוח ידע מעשי בחינוך בירושלים; שימשה כעוזרת לאוצר במחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל בין השנים 1985-1991

לראות את האור יחיאל אורגל על השחקן והבמאי יוסף מילוא

השתחררתי מהצבא ב-1961 והתחלתי לחפש את עצמי. למדתי חשמל גם כדי להגיע אולי יום אחד לתיאטרון וגם כי אמא שלי אמרה שצריך ללמוד מקצוע. עבדתי תקופה קצרה בהבימה ואז כשעמדו לפתוח את תיאטרון חיפה הגשתי מועמדות למחלקת החשמל והתאורה והתקבלתי.

לעבוד עם יוסף מילוא (פפו), ממקימי תיאטרון חיפה, היה הישג. אני זוכר שפתחנו את התיאטרון במוצאי ראש השנה, ב-12.9.1961, עם ההצגה "אילוף הסוררת", שמילוא ביים ותיאו אוטו עשה את התפאורה. לקראת העלאת ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי" פפו בא ואמר "יחיאל, קח את הבמה ותעצב תאורה". לא דיברנו הרבה, היינו מסתכלים זה לזה בעיניים וידענו כל מה שצריך. עיצבתי את התאורה עם הצוות של התיאטרון. הגעתי לחזרת תאורה. הוא רצה עשן לתמונת המלחמה ב-20 דקות האחרונות של ההצגה. עד אז היו עושים עשן עם מטף כיבוי אש. אמרתי לו, "אתה יודע מה פפו, יש לי איזשהו ספר אמריקאי, תן לי לבדוק". היה שם מרשם, מחממים כלוריד, זה גם הסריח. הבמה היתה חשוכה והתנורים מאחור התחילו לפעול. ברגע אחד עלה האור מאחורי הבמה שהיתה מלאה בענני עשן. זו היתה הפעם הראשונה שראו בתיאטרון הישראלי עשן.

כשהעלינו את "הפשפש" ב-1962 כל הבמה נראתה מחומרים פלסטיים, היו כל מיני פטנטים. לפני ההצגה הוא בא ואמר "יש לי רעיון לא נורמלי. אנחנו לא נעשה את זה, אבל סתם תשמעו". זה היה פפו, הפנטסיות חגגו מפה ועד הודעה חדשה.

יוסף מילוא (1916-1997), שחקן ובמאי, ממייסדי הקאמרי ותיאטרון חיפה, חתן פרס ישראל לתיאטרון לשנת 1968

יחיאל אורגל, בן 72, פנסיונר של תיאטרון חיפה; עבד בתיאטרון חיפה כמעצב תאורה מיום הקמתו



ציונה שמשי מימין לצד דורה גד


ג'ורג' עובדיה מימין לצד רחל פורמן אלבז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו