בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי מפחד משמוליק קראוס?

המבקרים קטלו אותו, בתי הקולנוע גנזו אותו והוא נשכח לחלוטין. אבל כעת, כמעט 40 שנה אחרי, מתגלה "אדם" כניסוי מרתק בנוף הקולנוע הישראלי, סרט אימה קיצוני עם אסתטיקה ייחודית (ואינספור פגמים). כך או כך, הבמאי ואיש העסקים יונה דאי עוד לא אמר את המלה האחרונה

תגובות

ובל קצף גועש ורוגש שמותירה אחריה סירת מנוע, צבוע באדום מאיים, מפלח את המסך. הנעימה הנשמעת ברקע הכותרות המתחלפות, מוכרת. מלות השיר אינן נשמעות בסרט אך מזדמזמות מאליהן: "שום דבר לא ידוע/ לא שנה, לא שבוע/ יש לנוע, לנוע". מי שכתב את השיר הזה מופיע עד מהרה על המסך. שמוליק קראוס מחזיק בידו מלקחיים רפואיים, ובאמצעותם מגיש עכבר לבן, חי ומפרפר, לציפור טרף הנתונה בכלוב.

המצלמה בוחנת את מבטו החודר והמאיים של קראוס, המרותק למתרחש, עוברת אל הסצינה האלימה והמדממת שמתרחשת מולו, וחוזר חלילה. הבז מנקר בגופו של העכבר האומלל, וזה מדמם, מתעוות, משמיע ציוצים אחרונים של אימה. נדמה כי איש לא ניסה לרכך את המראה הזה למען הצופים. צל חיוך מתגנב אל פניו של קראוס.

כך נפתח הסרט "אדם", שיצא לבתי הקולנוע בישראל בספטמבר 1974, הוקרן במשך שלושה שבועות ונגנז. לכאורה זהו סרט שולי וזניח, ובכל זאת, כשעוצרים ובוחנים את היצירה הזאת ואת ההקשר שבו נוצרה, מתברר שהיא עוף מוזר, ייחודי ומעניין בנוף הקולנועי המקומי.

תצלום רפרודוקציה: דודו בכר

יש בה סצינות מוזרות, בוטות, אכזריות ופרובוקטיביות, הנחרתות בזיכרון, דוגמת העכבר הנטרף, משגל לא מצונזר של צמד סוסים בשדה, או צפרדע הנמחצת תחת סוליית נעל בתקריב הופך קרביים, וכן סצינת סקס נועזת במיוחד באמות המידה של אותם ימים. יש בה משחק גרוע, דיאלוגים צולעים ועלילה לא מהודקת, אבל לצד אלה, בניגוד מפתיע, מתגלים הקפדה עדינה ודגש על צבעוניות, עיצוב וארכיטקטורה - גישה חריגה בנוף הקולנוע הישראלי של ימי הבורקס.

החידה האופפת את הסרט "אדם" נובעת בחלקה מהאדם שיצר אותו. לפני כ-40 שנה קם לו איש עסקים תל-אביבי, הבעלים של "קפה נגה", שנודע אז כמקום מפגש לאמנים ויוצרים, והחליט שהוא רוצה לעשות סרט. יונה דאי לא למד קולנוע מעולם ולא עסק בתחום מעודו, ובכל זאת האמין שהוא יכול ליצור סרט טוב. "לימוד הקולנוע היחיד שלי היה שכאשר ראיתי שמצלמים סרט באיזשהו מקום, עמדתי מהצד והסתכלתי", הוא מספר בשעת צהריים שקטה בבית הקפה שעדיין נמצא בבעלותו. "ראיתי את השגיאות של האחרים וראיתי מי עשה מה שצריך. לרוב, מה שראיתי לא היה לטעמי. האמנתי שקולנוע לא צריך להיות מקומי. ידעתי שאם אני אעשה סרט, אעשה משהו יותר אוניברסלי".

דאי מסרב לחשוף את גילו, אבל בספר "הקולנוע הישראלי" מאת מאיר שניצר נכתב כי נולד ב-1939. הוא מסרב לחשוף כמה כסף השקיע בהפקת הסרט, אבל בעיתוני התקופה נטען כי תקציב הסרט היה כמיליון לירות. דאי גם מסרב לפרט באילו עסקים התמקד באותם ימים. "אף פעם לא עבדתי במקום מוגדר. אני בעיקר יודע לתפעל אנשים. היו לי כל מיני עסקים, כולם בסדר, כולם חוקיים, וכולם הצליחו", הוא מחייך. כשלוחצים עליו, הוא מציין שבין השאר ניהל עסקים בתחומי התריסים והחקלאות.

כשהחליט ליצור סרט מתח, גייס למשימה את אשתו הציירת, אלימה ציטרין (שנפטרה בינתיים), כדי שתעזור לו בכתיבת התסריט. הסיפור שהוציאו השניים תחת ידם עסק ברופא מנתח, נאה, מבוסס ומצליח, ד"ר דן אדם (קראוס), שיוצא להפריך תזה של מרצה לפסיכולוגיה, ולפיה "אדם שיש לו הכרת ערך עצמו, לא יהרוג וירצח כדי לפתור את בעיותיו". ד"ר אדם מתחיל להחדיר אימה לשגרת חייו של אותו פסיכולוג (אילן דר), רודף את אשתו (איריס דוידסקו) ואת בתו, ורגע לפני הסוף, בתפנית מפתיעה, הוא מותיר את תפקיד הרוצח למישהו אחר.

ביולי 1974, לאחר צאת הסרט, כתב ב"דבר" מבקר הקולנוע המוערך זאב רב נוף: "לפני זמן מה ראיתי את הסרט הישראלי החדש 'אדם' של יונה דאי. אז קרה לי משהו בלתי רגיל: על אף התודעה הברורה שלי שהסרט הוא רע, חשתי כי לפני דמות חדשה, חיובית, מבריקה ומרתקת, של יוצר קולנוע שיש לו תגובות חריפות וטבעיות, הסומך על רגשות בלי בסיס של ידע, השכלה או ניסיון כלשהו. נתגלה לי 'כישרון מהמעמקים'".

ריסן את קראוס

דאי, בן להורים ממוצא פרסי, נולד על ספינה שהובילה את הוריו הציוניים לישראל מדרום אמריקה. הוא גדל בשכונת נוה צדק בתל אביב. על החלטתו לצאת להרפתקה הקולנועית הוא אומר: "ראיתי בזה אתגר. צריך שהסרט יהיה מסחרי, צריך שיהיה בו יופי, וצריך גם ממזריות, כדי לדעת איך לספר את הסיפור. זו מורכבות גדולה, ואני הרגשתי שיש לי את זה. כי בעסקים אני יודע לעשות את זה, ובחיי חברה אני יודע לעשות את זה, ובגידול ילדים אני יודע לעשות את זה. אז החלטתי לנסות".

לדאי לא היה מושג כיצד יוצרים סרט, אבל הוא היה חדור נחישות. "התחלתי לבדוק את מי אני יכול להשיג: לתפקיד הראשי רציתי את אריק איינשטיין. ראיתי בו מישהו שמתאים לגלם מטורף, אבל גם חכם. אבל הוא לא רצה. אמרתי לסוכן שלו, 'שמע, אשלם לו טוב', אבל הוא בשום אופן לא הסכים. ואז, יום אחד, ראיתי את שמוליק קראוס בטלוויזיה והבחנתי בטירוף בעיניים שלו. אמרו לי 'מה, השתגעת? הוא מסומם, הוא משוגע, אתה תאכל את הלב'. אבל בעיני הוא לא היה משוגע, אלא בחור חכם שפשוט צריך היה לדעת איך לדבר אתו. אני זוכר שבחנתי אותו, ואז אמרתי לו: 'תגיד שמוליק, כולם מזהירים אותי מפניך, מאוד. אתה יודע שאני הולך לקחת אחריות גדולה, אני לא עושה איזה סרטון. זה פיצ'ר. לא תעשה לי בעיות?' הוא הניד בראשו, ובאמת הוא עמד בזה, כמעט עד הסוף".

הדימוי התקשורתי שהיה באותם ימים לקראוס, לאחר ששהה בבית סוהר עקב התפרצויות אלימות ואושפז בבית חולים לחולי נפש, הלם את דמותו של המטורף האלים. קראוס אומר, כי הסכים לשחק בסרט מפני שדמותו של ד"ר אדם, הרופא המטורף שמוכן להקריב את חייו כדי להפריך תיאוריה, סיקרנה אותו.

את הסצינה שבה עמד וצפה מקרוב בעכבר המנוקר למוות על ידי ציפור הטרף הוא מגדיר אמנם "חולנית", ובדיעבד הוא אף מצטער על כך שהסכים לשחק בסרט ("זה לא היה לעניין"), ובכל זאת הוא מציין כי נהנה לעבוד עם דאי, אף על פי שלא היה קולנוען מקצועי. "הוא נהג להגיד 'התחל!' במקום המונח הקולנועי 'אקשן'", מספר קראוס, "זה הצחיק אותי, אז לימדתי אותו להשתמש במונחים מקצועיים".

דאי עצמו מחייך ומסביר כי התעקש להשתמש בשפתו שלו. "כשרציתי שמילק (הצלם אמיל קנבל, נ"א) יתחיל לצלם, הייתי אומר לו 'סע'", הוא צוחק. "בהתחלה הוא לא הבין, ניסה לתקן אותי, 'תגיד אקשן', אבל אמרתי לו, 'אל תחכה לאקשן ממני. אתה תשמע מה אני אומר לך. כשאני אומר לך 'סע', תצלם. כשאני אומר לך 'די', תפסיק. אצלי אין 'קאט' ואין 'אקשן'. בסוף הוא התרגל".

למרות חוסר הניסיון שלו, הוא לא היסס לחלק על הסט הוראות לאנשי הצוות וגם לשחקנים, שברובם היו מנוסים ממנו. כך היה למשל עם אילן דר, שגילם את הפסיכולוג הנרדף. "היה לי מאוד קשה לקחת שחקן תיאטרון כמו דר ולהעביר אותו לקולנוע", אומר דאי. "הוא היה מגזים בכל דבר, עד שבסוף אמרתי לו 'שמע, אני אדביק לך פלסטר בגב אם אתה לא תתמתן. פה זה לא תיאטרון'".

לתפקיד אשתו של דר, לעומת זאת, הוא העדיף ללהק דוגמנית צעירה, במקום שחקנית מנוסה ומוכרת. "היא היתה בת 16 וחצי, אבל נראתה כמו אישה", אומר דאי על איריס דוידסקו, מי שהיתה במשך שנים בת זוגו של אורי גלר ונחשבה באותם ימים לנערת זוהר מקומית. "היא היתה טהורה. ריאיינתי לתפקיד הזה גם את גילה אלמגור, באיזה קפה בבן יהודה, אבל היא היתה כל כך תיאטרלית, שנבהלתי".

דוידסקו, אגב, נפרדה מגלר לפני צילומי הסרט, התמכרה לאחר מכן לסמים, עברה תאונת דרכים וכמה ניסיונות גמילה, השתקמה, שינתה את זהותה ושיקמה את חייה, אבל מתה ב-1996.

יונה דאי, כיום. שגיאות של אחרים

אחת מדמויות המפתח על הסט של "אדם" היה הצלם, אמיל קנבל, שעקב העדר הניסיון של דאי נהפך שם לסמכות מקצועית בולטת. "בהתחלה הייתי קצת חשדן כלפיו, כי הוא בא בלי שום רקע בקולנוע, אבל מצד שני מאוד התרשמתי מהאומץ שלו. הוא היה מבריק, מהיר מחשבה, רציני. היתה לו אמביציה והוא מאוד האמין ביכולת שלו". אבל להבדיל מקנבל, רבים מבין השחקנים ואנשי הצוות התייחסו לבמאי המתחיל בזלזול מסוים. "הוא לא היה במאי. הסתובב בחוגי הבוהמה, פגשתי אותו פעם או פעמיים לפני כן, באיזו מסיבה או משהו כזה - ופתאום הוא בא ועושה סרט", אומר שלמה וישינסקי, שגילם בסרט בלש משטרתי היוצא בעקבותיו של איש המסתורין המאיים.

גם השחקן שמוליק עצמון לא ממש התפעל. "היו לי שם כמה ימי צילום, אבל חוויה יצירתית שאשא אתי לנצח - זה לא הייתי אומר. עשינו מה שהתבקשנו אבל לא התייחסנו לזה כאל עבודה יצירתית. בשבילי זו היתה פרנסה. הרפתקה, ותו לא. גילמתי קצין משטרה, דמות לא מסובכת. הדבר היחידי שאני זוכר מהסרט זה את המשגל הסוסי. זה היה מהפכני. חשבו אז שזה ימשוך צופים, שזה יעשה מהפכה".

את הסצינה הזאת של הסוסים המזדווגים זוכר כמעט כל מי שצפה ב"אדם", או היה שותף בעשייתו. לפעמים נחרתו בזיכרון גם ההתאכזרות לצפרדע ולעכבר האומלל, אבל סצינת הסוסים היתה מתריסה, אפילו וולגרית - בהתחשב בכך שמיד לאחריה נראית סצינת סקס בין ד"ר אדם לאחות בבית החולים שבו הוא עובד. דאי, לעומת זאת, מתעקש שלא התכוון לעורר

מהות של זומבים

גם אם יש ראשוניות נלעגת בסרט "אדם", עדיין עולה ממנו קול זעקה

הנטייה ההיסטורית של חקר תולדות הקולנוע הישראלי עד לתחילת שנות ה-90 היא לחלק את הקולנוע לסרטים עממיים שנועדו בעיקר לבדר, מול סרטים "אישיים" ו"אמנותיים" יותר; לסרטים שעסקו בהוויה החברתית והפוליטית מול כאלה שהתעלמו ממנה.

רק בתחילת שנות ה-90 החלה המציאות הקולנועית להתפצל ליותר כיוונים והנוף הפך למגוון יותר, הן מבחינה תמאטית והן מבחינה סגנונית, וזה נמשך עד היום. אבל לפני עשרות שנים נחשבו הסרטים שלא תאמו את הסכמות הבסיסיות האלה ל"קוריוזים". לא רק משום שהם חרגו מהנתיבים הקבועים לכאורה שבהם פסע הקולנוע אז, אלא גם משום שבמקרים רבים הם סבלו מליקויים שהפכו אותם באמת ליצירות תמוהות. לרוב גם נעלמו יוצרי אותם סרטים אל תהום הנשייה של ההיסטוריה הקולנועית שלנו.

אבל סיפורו של הקולנוע הישראלי היה תמיד מפותל ומורכב יותר מכפי שניסה לקבע אותו הזיכרון ההיסטורי. 1973, השנה שלקראת סופה פרצה מלחמת יום כיפור, היתה השנה של "קזבלן" של מנחם גולן, "קוראים לי שמיל" של ג'ורג' עובדיה ו"הבית ברחוב שלוש" ו"אבו אל בנאת" של משה מזרחי; זו גם היתה השנה שבה יצאו לאקרנים סרטיהם הראשונים של שלושה במאים ישראלים חשובים: אסי דיין ("הזמנה לרצח"), נסים דיין ("אור מן ההפקר") ויקי יושע ("שלום, תפילת הדרך"). וזו היתה גם השנה שבה יצאו לאקרנים סרטיהם הראשונים של ארבעה במאים שאלה היו סרטיהם היחידים: "המשכנע בע"מ" של יחיאל נאמן (שנודע עד אז כאחד הצלמים המוערכים בקולנוע הישראלי), "הבלש האמיץ שוורץ" של עמי ארצי, "מתנה משמיים" של גד בן ארצי - ו"אדם" של יונה דאי.

את שלושת הסרטים הראשונים ברשימה האחרונה, אלה של נאמן, ארצי ובן ארצי, לא ראיתי שוב מאז הוקרנו לראשונה, לכן לא אקבע אם הם היו אמנם כה זניחים. לרוב, הזמן מיטיב גם עם הסרטים הישראליים השוליים ביותר, שהיו עדות לזמן שבו נוצרו ולמקום שבו צולמו. לעומת זאת, את "אדם" ראיתי כעת שוב.

אל סרטו היחיד של דאי אפשר להתייחס בשני אופנים: אפשר להתעכב על פגמיו הניכרים - המבנה התסריטאי המקרטע, העלילה המופרכת, הדיאלוגים המלאכותיים, הדרכת השחקנים הלקויה המעניקה לרוב הדמויות מהות של זומבים, ועוד. אבל אפשר גם להתמקד במה שהופך את הסרט, 38 שנים לאחר הופעתו, למעניין למרות פגמיו. "אדם" מוכיח בין השאר כי "כלבת", סרטם מאשתקד של אהרן קשלס ונבות פפושדו, לא היה סרט האימים הראשון שהופק כאן. "אדם", שקדם לו, הוא בבסיסו יצירת אימה על פסיכופת המערער את חייה של משפחה ישראלית, וכלולות בו כמה סצינות מזוויעות בעליל.

מעניין שדאי בחר לביים סרט אימים דווקא בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, ועוד סרט על האלימות השוקקת מתחת לחזות הבורגנית המעוצבת בקפידה, השבעה והאלגנטית לכאורה. ולא רק שהוא בחר באלימות כנושא סרטו, הוא אף עוסק בשאלה האם היא שרירותית או לא; האם היא באה לפתור בעיות, והאם כל אדם, מכובד ככל שיהיה - שני גיבורי הסרט הם רופאים - יכול להיהפך לרוצח ולחצות את הגבול בין השפוי למטורף.

בפועל, אף אחת מהדמויות בסרט אינה משורטטת לעומק או באמינות יתרה, כך שבמובן מסוים הגיבור המרכזי כאן הוא הבית שבו מתגוררים הרופא הפסיכופת ואשתו. זה בית שהעיצוב החיצוני והפנימי האולטרה-מודרני והאולטרה-מופרך שלו אמור לסמל איזשהו שפע מוגזם ואפילו מעט גרוטסקי של יוקרה, שהחברה הישראלית שאפה אליה באותן שנים, עד שהבועה התפוצצה בפניה, אמנם רק לזמן מה. הבית המבודד אולי מבקש לומר משהו על התחושה של אותם עשירים מבודדים.

"אדם" הוא אחד הסרטים הקרים והמנוכרים ביותר שהופקו כאן, וגם זה כשלעצמו מעניין כשצופים בו ממרחק זמן. מורגש כאן רצונו של הבמאי ליצור סרט בסגנון הקולנוע האירופי המודרניסטי שפרח כעשור קודם לכן. וגם אם יש איזו ראשוניות נלעגת בניסיון של דאי להתייחס למסורת הקולנועית ההיא, עדיין עולה מן הסרט איזו זעקה, אולי זעקה לעזרה, שאנו מתבוננים בה בתמיהה והיא מצליחה איכשהו לתקוף אותנו ולפגוע בנו.

אורי קליין

גיבורת המשנה של הסרט "אדם" היא הווילה המעוגלת בהרצליה פיתוח

האדריכלית ציונה לשם זוכרת את צילומי הסרט "אדם" במעומעם. לכל אורך סרטו של יונה דאי, בולטת הסביבה האדריכלית ובמרכזה בית הכיפה שבו מתגורר הגיבור, שהקווים המעוגלים והחלל העצום שימשו רקע הולם לאישיותו המעורערת. לשם, שהתגוררה בווילה, לא אהבה את תשומת הלב שהופנתה כלפי הבית והסכימה לשחרר אותו לצילומים רק בגלל בעלה. "אברהם היה עם אלונה אינשטיין ואורי זוהר וכל החבורה הזאת", היא נזכרת. "מישהו ביקש ממנו והוא הסכים ולי לא היתה ברירה. אני זוכרת ששמוליק קראוס כבר לא היה כל כך בסדר אז, קצת מטורף או שיכור".

את הווילה ברחוב גלי תכלת בהרצליה בנו בני הזוג לשם בראשית שנות ה-70, הרבה לפני שגלי תכלת נהפך לרחוב היקר ביותר בישראל ולפני שהשגרירים הזרים גילו את הרצליה פיתוח. הבית אף הופיע בשורה של כתבי עת בישראל ובחו"ל, כולל במהדורה חגיגית שהוציא המגזין האמריקאי "LIfe" לרגל 25 שנה לקום המדינה, לצד הכותרת "חיים של שפע".

"איזה שפע איזה", צוחקת לשם. "תמיד אמרתי לילדים שאנחנו חיים במעברה". לדבריה, ההחלטה להקים בית כיפה במקום בית רגיל מלבנים ובטון נבעה משיקולים כלכליים. "הכיפה היתה הדבר היחיד שיכולנו להרשות לעצמנו, אברהם מכר את דירת השיכון שלו, אני את החצי דירה שהיתה לי ברמת אביב. התפטרתי מהעבודה ולקחתי את הפיצויים ואיכשהו הצלחנו לבנות בית".

לשם, אדריכלית בוגרת הטכניון, הכירה את אברהם בסוף שנות ה-20 לחייה. כבר אז היתה אחרי סיבוב אחד של נישואים ורומן מדובר עם אלדר שרון, בנו של האדריכל הידוע אריה שרון (פרטי הרומן הזה אף נזכרים ברומן "זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שמתאר את החברה האשכנזית-בורגנית של תל אביב). אברהם לשם, מנהל המכירות של תדיראן, בדיוק נפרד מאלונה אינשטיין, גרושתו של אריק אינשטיין.

בני הזוג תיכננו לגור בתל אביב אבל התאהבו במגרש ברחוב גלי תכלת. "הכל היה שם חול עם כמה בתים קטנים, אבל אני אמרתי שלא אכפת לי, פה אני אחיה ופה אני אמות. זה היה המקום הכי קסום שראיתי בחיים שלי. הייתי הולכת לשם עוד לפני שהיה הבית כדי לשבת על הצוק ולהרגיש שזה שלי".

לשם, שעבדה לפני כן במשרדו של אריה שרון, חיפשה שיטת בנייה זולה ומהירה ופנתה אל המהנדס חיים חפץ, שהמציא וקידם בארץ את "בתי האיגלו". השיטה היתה מבוססת על ניפוח של בלוני פלסטיק ענקיים שעליהם הורכבו רשתות ברזל. לאחר מכן הותז בטון על הרשת ותוך שעות ספורות כבר היה ניתן להשתמש בבניין. במהלך שנות ה-70 נבנו ברחבי הארץ מבני כיפה רבים, חלקם שימשו כמקלטים. כיום ניתן למצוא שרידים שלהם בשכונות הוותיקות של בית שאן ובכפר הנופש טנטורה. הבעיה המרכזית של הבניינים האלה היתה צורתם המשונה; היה קשה לחלק אותם או לבצע בהם שינויים או תוספות.

בעידן שלפני המחשב, שירטטה לשם את כל הפרטים והחיבורים באופן ידני. "הכל היה שם נורא זול, לא עשינו משקופים כי לא היה לנו כסף. את חדר השינה חפרנו רק אחרי כמה שנים. גרנו במקום הכי יפה בעולם אבל הבית היה בזיל הזול".

לבית, שניצב בין הרחוב לבין צוק הנשען על הים, נכנסו דרך כיפה פתוחה ששימשה כפאטיו. הכיפה המרכזית שימשה כסלון ענק בהיקף של 200 מ"ר והכיפה השלישית לחדרי מגורים ושירותים. "היית יושב בסלון ודרך הכיפה של הפאטיו היית רואה את הירח ודרך הפתחים של הסלון את השקיעה ואת הברקים ואת הים".

עם הזמן נהפך בית הכיפה לאתר עלייה לרגל לסקרנים. "חשבתי לשים בכניסה שלט 'זהירות נחשים' כי 'זהירות כלב נושך' לא הספיק". אברהם לשם הלך לעולמו בגיל 43 מהתקף לב. לשם המשיכה להתגורר בבית עם שלושת ילדיה עד לפני כשמונה שנים, אז מכרה אותו ובנתה במקומו בית חדש. הבעלים החדשים הרסו את הכיפות והקימו אחוזה שגרתית, טיפוסית להרצליה פיתוח.

נועם דביר

פרובוקציה לשמה. "זה מתחיל בזה שד"ר אדם מטורף, ואני צריך להראות את הטירוף שלו בכל מיני דרכים. מה פתאום הוא דורך ככה על צפרדע? מה פתאום הוא נותן לציפור לטרוף ככה עכבר? כי הוא מטורף! מה פתאום הוא גולש בים בצורה מסוכנת? כי הוא מטורף! ולמה אני מראה את הקטע עם הסוסים לפני סצינת הסקס שלו? כי הבן אדם הוא כמו חיה. מה ההבדל?"

פנחס אלעזרי, עוזר הבמאי, העדיף לעבוד בעיקר לצד הצלם קנבל. "יונה לא היה איש קולנוע אלא איש עם כסף שרצה לעשות סרט. מילק הצלם הוא זה שהיה בעצם עולם הקולנוע של יונה, והדמות הכי דומיננטית בסט. כמו רוב הצוות, גם הגעתי לשם בגלל הצורך להתפרנס, ואם איני טועה השכר היה מעל הממוצע".

קנבל, לעומת זאת, מדגיש כי בניגוד למפיקים אחרים באותם ימים, דאי הקפיד לשלם לעובדי ההפקה את כל מה שהגיע להם, ומספר כי התבונן בהשתאות על האופן שבו ניהל את העניינים. "לביים סרט וגם להפיק אותו זו מעמסה כבדה מאוד, זה לנהל צוות של 50-60 איש כשלכל אחד האגו שלו והרעיונות שלו. וזה לא כמו בחו"ל שכולם מצייתים. להיפך, פה לאחרון הגריפים יש מה לומר על כל דבר.

"אבל יונה שלט בזה ביד ברזל. הוא ידע מה הוא רוצה והדברים נעשו כמו שהוא רצה. הסרט זה הוא. גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה. היו לו כריזמה חזקה וכוח מנהיגות רב. לשמוליק, למשל, לא היה באותה תקופה שם של איש ממושמע, מישהו שיגיע לסט כל בוקר בשמונה. הוא היה יוצר נפלא, אבל אני חרדתי שלא יהיה פשוט לשלוט בו. להפתעתי, תחת הדרכתו של יונה הוא תיקתק כמו שעון שוויצרי".

החשיבה האסתטית שהיתה נדירה בקולנוע הישראלי של אותם ימים היא אחד התחומים ש"אדם" מצטיין בהם. תשומת לב רבה הושקעה בתלבושות, בעיצוב האמנותי ובלוקיישנים שנבחרו לצילומים. אלימה דאי, שהיתה אחראית על התלבושות, עטפה את דוידסקו בבגדים שהדגישו את המעמד הבורגני של הדמות שגילמה, ואת קראוס הלבישה בבגדים לא שגרתיים, כגון מעיל עם צווארון פרווה וז'קט צמר כתום, שהוסיפו נדבך נוסף למוזרתו של ד"ר אדם. "שמוליק נורא התנגד לזה ואני הייתי בטוח שבמוקדם או במאוחר הז'קט שלו ילך לאיבוד, יעלם, כדי שהוא יוכל ללבוש את מה שהוא רוצה. אבל להפתעתי, הכל נשאר, והוא ציית", צוחק קנבל.

דאי לא היסס לשלם הרבה כדי לשכור וילות מעוצבות לסרט. מרשים במיוחד הבית שמצא בהרצליה פיתוח ושימש כביתו של ד"ר אדם: חלל עצום, גבוה ורחב, מעוצב בקווים מעוגלים, מרוהט בקפידה, בעל חלונות עגולים גדולים ששיוו לו מראה עתידני. "זה היה בית של אנשים עשירים, אבל בשביל אלף דולר ליום הסכימו לתת לי לצלם שם. הבית מצביע על האישיות והיה חשוב לי להראות את ד"ר אדם בבדידותו הגדולה.

"היתה שם עליית גג עם מדרגות לולייניות, ואני אמרתי למילק, עם המצלמה הכבדה שלו, תכין אותה שם, למעלה למעלה, ותעשה לי צילום ממרחק - כדי שיראו כמה ערירי האדם הזה. מילק נבהל, 'לטפס עד לשם?', אבל אחר כך, כשראינו את הצילומים של אותו יום, הוא הודה שזה נראה נהדר. חוץ מזה, הסרט היה מכוון לעולם הגדול, ומה אני אראה להם, שכונת עוני? רציתי עיצוב מכובד".

דמות מפתיעה שמגיחה להופעה קצרה ב"אדם" היא מרגוט קלאוזנר, בהופעה קולנועית נדירה. קלאוזנר, שהיתה הבעלים של אולפני הרצליה, מנהלת בסרט ישיבה של מועצת מנהלים בחברת ענק כלשהי, בהשתתפותו של ד"ר אדם. עד מהרה מתברר כי האשה הקשוחה ששערה אסוף בקפידה אינה אלא אמו של הרופא המוזר. דאי, שהסתובב באותה תקופה לא מעט באולפני הרצליה, החליט לבחור בה לתפקיד. "הצעתי לה, והיא אמרה 'כן, בסדר'. זה תפקיד מאוד קטן והיא היתה קצת משונה, אז זה נראה לי מתאים".

לקראת סיום הצילומים החלה להתרופף משמעת הברזל על הסט. סצינת הסיום של הסרט נועדה להראות קרב אכזרי בלב ים בין הרופא לפסיכולוג, אך אז השתבשו לראשונה תוכניותיו של דאי. "אחרי כמעט חודשיים של צילומים הייתי מותש", הוא אומר. המאמץ הרב שנדרש בסצינה, שכללה צילומים מתחת למים, קומם את קראוס ודר, הם סירבו, והבמאי נשבר.

מה שצולם לבסוף כלל רק מאבק מינימלי. "זו אחת הסיבות לכך שלא היה לי הסוף הנכון לסרט. הסוף היה צריך להיות מלחמה עד זוב דם ביניהם על היאכטה של אדם. זה היה צריך להיות הקליימקס של הסרט. אבל כבר הייתי עייף, הייתי שבור, והם לא רצו, אז אמרתי - יאללה. ולצערי זה חסר. לו רק היתה לי עוד טיפה נשימה".

כשסיים לערוך את "אדם" נסע דאי עם הסרט לשוק של פסטיבל קאן והציג אותו לפני קהל בינלאומי - אבל לא עורר שם התלהבות משמעותית. מאחר שחלם מראש על הפצה בינלאומית הוא דאג לצלם שתי גרסאות, אחת מדוברת באנגלית ואחת בעברית. הקרנת הבכורה הישראלית של הסרט היתה ב-7 בספטמבר 1974, כשהוא נעל את שבוע הקולנוע בצפת.

ימים ספורים לאחר מכן יצא "אדם" לבתי הקולנוע - אבל גם כאן התגובות היו צוננות. הסרט שרד על האקרנים שלושה שבועות בלבד, ולפי נתוני משרד המסחר והתעשייה צפו בו 31,600 צופים. לשם השוואה, ב"צ'רלי וחצי" שהופיע באותה שנה צפו כמעט 700 אלף איש. זה היה כישלון מסחרי. המבקרים אז החמיאו בעיקר לצד הטכני בסרט אך קטלו את התסריט, הדיאלוגים וחלק מהשחקנים.

"יש קטע בסרט שאדם אומר 'הבלים, דוקטור, הבלים'. אורי זוהר, שהיה מסתובב אז הרבה באולפני הרצליה, ראה את זה ואמר לי, 'יונה, תפסיק עם המלים האלה, אתה חושב שאנשים יבינו אותך? מה אתה אומר 'הבלים', תגיד 'בן זונה'! אבל אני לא יכול להגיד 'בן זונה', אני לא בנוי לזה", מספר דאי. הוא מודה שמדובר ביצירה בוסרית, ושסרטו אינו חף מבעיות, אבל מאמין גם שהיצירה הקדימה את זמנה. "חבל לי מאוד שהסוף של הסרט היה חסר. הסוף היה עדין מדי, לא היתה בו אורגזמה. אני גם חושב שהגזמתי קצת באמונה שלי באינטליגנציה של הקהל. טענתי אז שקולנוע זה לא שפת דיבורים ומלים ולכן צימצמתי את הדיאלוגים למינימום. אם הייתי טיפה מסביר יותר, אם הייתי נותן יותר דיאלוגים, העם היה מבין יותר".

לא מדובר ביצירת מופת קולנועית, על כך אין מחלוקת. מאיר שניצר, למשל, בספרו "הקולנוע הישראלי" כתב: "קשה לתאר את עלילתו של סרט זה, משום שהיא אינה בנמצא. הסרט מעדיף לשרטט סיטואציות עם מוסר השכל, ולפתור אותן אחת לאחת. במסגרת הדיון הכאילו מוסרי שבו שרוי 'אדם' נתפסת לפעמים סצינה עשויה היטב - בקצב בימוי, באופני צילום ותאורה - המלמדת שבבסיסו היה סרט מנוכר זה בבחינת רעיון מוצלח, שאי מימושו נובע מחוסר ניסיון של יוצרו".

ואולם, אם בוחנים את ההקשר התקופתי והקולנועי שבו נוצר, מתגלה "אדם" כסרט מעניין בכמה מישורים. "מדובר במותחן, כמעט סרט אימה, ללא ספק ז'אנר נדיר בקולנוע הישראלי אז וגם היום", אומר חוקר ומבקר הקולנוע שמוליק דובדבני. "הוא עוסק באלימות ובאי-נחת של הבורגנות הישראלית, ומייצר אווירה של שיחור לטרף. האלימות החבויה הזאת אומרת משהו על הבורגנות הישראלית ועל החברה הישראלית בתקופה שבה נוצר, תקופת מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה. העיסוק הפילוסופי של הסרט באלימות ובמקורותיה, ובאופן שבו אפשר לעורר אלימות, מעיד על החברה הישראלית של אותם ימים, שניזונה מאלימות, וזו בעיני אמירה רדיקלית למדי לאותה תקופה".

דובדבני גורס כי בימים שבהם הקהל העדיף את סרטי הבורקס והמבקרים את "עיניים גדולות" ו"לאן נעלם דניאל וקס", סרטים כמו "אדם" ו"הטרמפיסט" - סרט אחר שנוצר באותה תקופה ונדחה על ידי הקהל, אבל באחרונה נהפך לסרט פולחן עם קהל מעריצים נלהב - נפלו בין הכיסאות. "באותה התקופה לא הבינו איך לקטלג את הסרטים האלה. נכון שיש בהם משהו נלעג, אבל לפחות הם ניסו לייצר משהו אחר. כנראה שאנשים לא ידעו איך לאכול את המשהו האחר הזה, ולכן פטרו אותם כקוריוז או משהו זניח. נכון, יש בסרטים הללו משהו שמרים להנחתה - כמו זיון הסוסים, שהוא סצינה בלתי נשכחת שלא ברור מה היא עושה שם - ולמרות זאת, חשוב בעיני להיזכר בסרטים האלה ולראות מה הם אומרים על התקופה".

קנבל, כיום פרופסור לקולנוע המלמד באוניברסיטת תל אביב, מסכם: "יונה הוכיח שעם אינטליגנציה אפשר להתגבר על הקושי הטכני ולעשות סרטים, זה לא ביג דיל. לבנות גשר או בית זה הרבה יותר מסובך. אבל סרט צריך גם לשעשע, צריך שיהיה נעים לראותו, וצריך גם להעשיר את הצופים במשהו. ובאספקט הזה, היו כמה בלוקים בדרך. יונה ידע מה רצה, אבל הרצון שלו לא היה פרי מחשבה של שנים על תכנים וצורות. עם זאת, באינטואיציה, הוא עשה דברים נפלאים לאותו זמן, ללא שום רקע".

המבקר רב נוף אמנם קבע בזמנו כי אסור להניח לבמאי של "אדם" לגמור את הקריירה אחרי הסרט הזה, אבל דאי לא עשה מאז סרט נוסף. התגובות הצוננות והכישלון המסחרי המהדהד החזירו אותו לעסקיו. "אני לא מצטער שעשיתי את הסרט. אם לא הייתי עושה אותו, כל החיים הייתי מרגיש שפיספסתי", הוא אומר. אבל נדמה שהשיחה על הסרט ושחזורה של החוויה לאחר כמעט 40 שנה - עוררו את תשוקתו מחדש. "נראה, אולי הכתבה הזאת עוד תחזיר אותי לקולנוע", הוא מחייך, "רעיונות לא חסרים לי". *

הדרך התמשכה לו

השיר "זה קורה" נכתב במיוחד לסרט "אדם" ורק כעבור שנים התפרסם בזכות אריק לביא

"זה קורה/ שהדרך מתמשכת/ זה קורה/ יש ללכת, ללכת/ שום דבר לא ידוע/ לא שנה, לא שבוע/ יש לנוע, לנוע/ ולחשוב שהייתי יכול/ לחזור על הכל/ אבל בן אדם/ זה קורה". קראוס כתב את השיר היפה הזה במיוחד למען הסרט "אדם". הוא הגיש את את היצירה המוגמרת לדאי, אולם בגרסתו הסופית של הסרט, מופיעה רק המנגינה ללא המלים. איך קרה שהשיר נהפך ללהיט רק כמה שנים לאחר מכן, בלי קשר לסרט שלמענו נכתב?

מישה סגל, שאותו שכר דאי לכתוב את המוסיקה לסרט, מספר בשיחת טלפון מביתו בארצות הברית, כי כמעט ויתר על הפרויקט לאחר שהתברר לו כי עליו להתבסס על שירו של קראוס. "באותם ימים, הפרסום שלי היה בעיקר בזכות שירים שכתבתי, ופתאום בא אלי יונה ואומר לי, 'שמע, שמוליק משחק בסרט והוא רוצה לכתוב את השיר'. זה קצת העיב על כל העניין מבחינתי, לכתוב את המוסיקה לסרט סביב שיר של מישהו אחר. אבל יותר מאוחר, כששמעתי את השיר, התגובה שלי היתה מיידית: 'כל הכבוד לשמוליק, זו מנגינה נהדרת, אין לי שום בעיה לכתוב מוסיקה לזה'".

כשהוא מספר זאת מתחיל סגל לפרוט על הפסנתר. "זה שיר שיש בו משהו רומנטי, קצת הרואי אפילו, אבל לא היה שום קשר בינו לבין הסרט", הוא אומר, בזמן שהצלילים שהוא מפיק מתגבשים לאותה מנגינה מוכרת. "מאז לא שמעתי את זה ולא ניגנתי את זה, אבל הנה, זה מדהים, מלים לא תמיד זוכרים אבל מלודיות לא שוכחים".

קראוס עצמו לא זוכר מה היתה הסיבה לכך שדאי לא רצה להשתמש ב"זה קורה" במתכונתו המקורית ובחר בלחן בלבד, אבל דאי מתנדב לפזר את הערפל. "לא התאים לי ששמוליק ישיר את השיר הזה בסרט, כי זה היה משגע את הצופים. הוא היה הרי הרופא המטורף". לדבריו, הוא רצה בכל זאת את השיר המלא ואף פנה לאריק איינשטיין והציע לו להקליט את השיר. אבל איינשטיין, שכבר דחה את ההצעה לשחק בתפקיד הראשי ב"אדם", סירב גם להצעה הזאת. "הוא לא רצה בשום אופן, למרות שרציתי לשלם לו הרבה כסף. הוא היה אז בעימות עם שמוליק", טוען דאי. "ניסיתי לפנות לעוד כמה זמרים, אבל זה לא היה זה. אז בסוף החלטתי להשאיר רק את המנגינה, שהיא נהדרת".

כעבור כמה שנים אריק לביא הקליט את "זה קורה" והפך אותו ללהיט.

נירית אנדרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו