בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נינט טייב כבר לא שומרת בבטן

נינט יורה מלים על הקהל שקילל אותה בפסטיבל ערד, המבקרים ששפטו עוד לפני יציאת האלבום, ולמי שהיה מה להגיד משהו על המשקל

9תגובות

נינט טייב הלכה לא מזמן לבדוק את המצב הרפואי של מיתרי הקול שלה. היתה לה אלרגיה שהפריעה לה לשיר, ומאחר שהיא מסוג האנשים שמדמיינים בכל רגע נתון לפחות 20 תרחישים אפשריים, היא רצתה לפסול את התרחיש המפחיד שלפיו זאת לא רק האלרגיה שפוגמת בקולה, אלא משהו חמור יותר.

הכל בסדר. זאת היתה בסך הכל אלרגיה. המיתרים של נינט בסדר גמור. הרופא אפילו הראה לה תצלום שלהם. כשהיא מספרת על זה היא מתפקעת מצחוק, ואחר כך מגמגמת, ושוב מתפקעת מצחוק. "המיתרים האלה", היא אומרת, "זה נראה כמו... כמו... אין לי מלה אחרת, אז אני פשוט אגיד את זה. זה נראה כמו כוס. אני מצטערת, ניסיתי לא להיות בוטה, אבל אני לא יכולה. זה נראה כמו כוס, וזה נורא יפה, בעיקר כשזה מפיק צליל. אתה רואה את המיתרים רוטטים ונפגשים ונפרדים. נורא יפה, באמת. מקסים".

אחרי שהרופא הראה לנינט את המיתרים שלה, הוא המשיך והראה לה מיתרים של אנשים אחרים. "בעיקרון רציתי לבדוק שאין לי שם יבלות, אז על הדרך הוא עשה לי שיעור באנטומיה של מיתרי הקול", היא מספרת. "הוא הראה לי, למשל, איך נראים מיתרים שיש עליהם יבלות. זה נראה כל כך רע. אתה מכיר את הבלונים האלה?..." היא מנסה להשלים את המשפט, אבל שוב נחנקת מרוב צחוק. "אני מצטערת, אבל יש לי עוד דימוי שאני לא יודעת אם כדאי לומר אותו בקול".

לכי על זה. את ברוקנרול עכשיו.

"זה נראה כמו קונדום משומש, או-קיי? ואו. נורא, נורא. קונדום משומש על המיתרים. מאוד לא אסתטי, מאוד מאוד מכוער. זה קורה בעיקר לאנשים שמעשנים הרבה שנים".

אמרה והציתה סיגריה.

"אל תגזים. אני מעשנת מעט מאוד. אם יהיו לי אי פעם יבלות על המיתרים, לא נראה לי שזה יהיה מסיגריות. למרות שיש דבר אחד טוב שהסיגריות עושות: הן נותנות לקול חספוס, וזה מצוין. הייתי רוצה חספוס כזה".

כעבור שעה, כשנינט משמיעה סקיצות מתוך האלבום באנגלית שהיא מתעתדת להוציא בעוד כמה חודשים (יש בקנה גם אלבום בעברית, שייצא מאוחר יותר), אפשר לחוש מדי פעם ברמזים קלים לחספוס, אבל בהכללה ניתן לומר שנינט היא לא אחת מהזמרות צרובות ההבעה. וזאת רק אחת מהבעיות שיש לה עם הקול שלה.

בפגישה הראשונה בינינו, כשעניין הקול שלה עלה, היא אמרה "אני בסרטים עם הקול שלי, לא ניכנס לזה. בוא נאמר שעברתי מפעם אחת בשבוע לפעמיים אצל המורה שלי לפיתוח קול" - וסגרה עניין. גם בפגישה השנייה הניסיון לפתות אותה להרחיב על הסוגיה לא צלח, אבל הפעם ההתחמקות שלה היתה פחות מוחלטת. "יש לי יחסים מאוד מורכבים עם הקול שלי. כשאני שומעת את עצמי בהקלטה באולפן ואני רוצה להתייחס אל זה באובייקטיביות עד כמה שאפשר, אני צריכה נורא להתאמץ כדי להוריד כל מיני שכבות של... אני לא אקרא לזה שנאה עצמית כי זה יהיה ביטוי קשה מדי, אבל אני צריכה נורא להתאמץ.

"אתה מכיר את זה שאתה אוהב משהו שאין לך? בטח שאתה מכיר, זה טבע האדם. מה שאין לך הוא תמיד יותר מעניין ושווה. אני אוהבת קולות שהם נורא שונים מהקול שלי. קרה כמה פעמים שחבר אמר לי שהשירה שלי מזכירה זמרת מסוימת, ולא הכרתי את הזמרת שעליה הוא דיבר, והלכתי לבדוק איך היא שרה. אם היא נשמעה כמוני, הרגשתי שזאת העלבה.

"ג'ניס זה הקצה השני. קולות עם בשר. או מירי מסיקה, שהיא לדעתי הזמרת הכי טובה ב..." - נינט מהססת שנייה או שתיים לפני שהיא ממשיכה, ואפשר לשמוע את גלגלי המוח שלה פוסלים את המשפט "הכי טובה בארץ" והולכים על ניסוח יותר אישי: "הכי טובה במה שהיא עושה לי. אני כל כך אוהבת איך שהיא שרה. קול עמוק ושמן.

"שלא ייווצר הרושם שאני מזלזלת בעצמי. אני לא מזלזלת. אבל אני תמיד חושבת שאפשר להפיק משהו יותר טוב. הגוון הגבוה הזה שיש לקול שלי, הוא מעצבן אותי. פשוט מעצבן אותי. כשעבדתי עם 'רוקפור' על האלבום (נינט מתכוונת ל"קומוניקטיבי", האלבום השני שלה, ב"ש) היה לי מאוד חשוב למצוא מיקרופון שיתאים לי, כי מיקרופונים שלא מתאימים לי קולטים רק את הגבוהים והנמוכים. השירה שלי באלבום הראשון, נגיד, זה משהו שאני פשוט לא מסוגלת לשמוע".

למה? כי השירה שלך שם היתה מאוד מטופלת, מאוד לא טבעית?

"גם זה. אני נשמעת באלבום הזה כל כך חרא. באמת, פשוט חרא. עזוב, לא משנה. זוועה. מחריד. קשה. רע, רע. הבליטו שם בדיוק את מה שלא רציתי, וידעתי כבר אז שאני לא אוהבת את זה, אבל לא ידעתי להגיד איך אני כן רוצה שזה יישמע".

באלבום השני היא כבר ידעה איך היא רוצה שזה יישמע, והפעם זה היה תורם של אנשים אחרים לומר "חרא. זוועה. מחריד. קשה. רע".

"ראיתי הופעה של דילן ביוטיוב", אומרת נינט. "הוא עלה לבמה, התיישב ליד פסנתר, התחיל לנגן ולשיר, ופתאום מהקהל התחילו לצעוק לו דברים נורא לא יפים".

את מתכוונת להופעה שבה מישהו מהקהל צעק לו "יהודה איש קריות" והוא ענה "אני לא מאמין לך, אתה שקרן"?

"לא, זה לא היה זה. כנראה היו לו הרבה הופעות כאלה. מישהו התחיל לצעוק, ואז אחרים הצטרפו. מתקפה שלמה. כאילו סקלו אותו במלים. והוא פשוט לא הניד עפעף. המשיך לנגן כאילו הקהל משתחווה לו. זה היה רגע מדהים. הזכיר לי קצת את ערד, להבדיל אלף אלפי הבדלות".

נינט מתכוונת להופעה בפסטיבל ערד לפני כשנה וחצי. זאת היתה מעין הופעת טרום בכורה של "קומוניקטיבי", חודש לפני שהאלבום יצא, וקהל בני הנוער לא אהב את מה שהוא שמע, בלשון המעטה. היו כאלה שביטאו בצורה קולנית ומכוערת את מורת רוחם, ומצלמות הטלוויזיה - כמו תמיד במקרה של נינט - היו שם כדי לתפוס את הרגע ולשדר אותו לאומה, שאולי קיוותה באיזשהו מקום לראות את המאמי הלאומית משלמת מחיר על ההחלטה שלה לסטות מהמיינסטרים.

"צעקו שם דברים נוראים", היא נזכרת. "'תרדי כבר', 'תעופי', 'לא רוצים לשמוע אותך', 'יאללה תחזרי למקום שבאת ממנו'. דברים כאלה. כאילו טוקבקים, אבל בלייב. וכל זה בהופעה הראשונה של 'קומוניקטיבי'".

זאת היתה טעות לנגן שם בפעם הראשונה את החומרים החדשים?

"מממ... זאת לא היתה החלטה מוצלחת. הקהל של ערד בא כדי לשמוע מוסיקה שהוא מכיר, ואני לא חשבתי על זה. הייתי בהתלהבות. כן, אני רוצה ערד, יאללה, מוסיקה, בואו. הכי ילדה כזאת".

את מקבלת החלטות כאלה לבד? בטח סובבים אותך אנשים מנוסים, שיכלו לנחש שזאת תהיה טעות.

"הם אמרו, אבל זה לא ממש עזר להם. כשאני רוצה משהו אני אומרת 'או-קיי, אני אקשיב למה שיש לכם להגיד', ואז אני עושה מה שאני חושבת. בכל מקרה, לא ציפיתי לכאלה תגובות חמורות. זה היה כאילו שבאתי עם התינוק החדש שלי. 'הנה, ילדתי כרגע. זה הילד'. בהתחלה חשבתי שאני שומעת לא טוב. זאת היתה סטירה רצינית".

זה זיעזע אותך?

"זה הכעיס אותי. ומה שעוד יותר הכעיס אותי היה שאנשים אמרו לי אחרי שירדתי מהבמה 'לא נורא, אל תקחי את זה קשה'. ועוד דבר שהכעיס אותי מאוד היה שהתקשורת עשתה מזה אסון ערד 2".

אני יודע. למחרת התקשרה אלי תחקירנית של ערוץ 2 וביקשה לראיין אותי על הופעת הנפל שלך, וכשאמרתי שלא הייתי בערד ואני לא יכול להגיב על אירוע שלא הייתי בו, היא שתקה שתי שניות ואז אמרה "אפשר בכל זאת לראיין אותך?"

"די, נו".

אפשר היה להריח את השמחה לאיד.

"ואו. לא ייאמן. ולמה זה מפתיע אותי?"

אולי בגלל שלמרות שאת מדמיינת תמיד את כל התרחישים, כולל הפסימיים ביותר, את בבסיס שלך בן אדם אופטימי ותמים?

"ככה חונכתי, להאמין בטוב. אתה יודע מה הרס אותי בכל הסיפור הזה עם ערד? אמא שלי, שהיא האשה הכי חזקה שאני מכירה, התקשרה אלי אחרי ההופעה. היא ראתה בטלוויזיה את הבנות בקהל שקיללו אותי. אמא שלי בדרך כלל לא מתרגשת מתגובות כאלה. היא תמיד אומרת: תני להם לדבר. אבל הפעם, בטלוויזיה, זה כנראה נראה לה מפלצתי. שמעתי את הכאב בקול שלה. היא אמרה: למה הם עושים את זה. היא רצתה להראות לי שהיא חזקה בשבילי, אבל שמעתי את המאמץ שלה. שאמא שלי תיקח את זה קשה - זאת היתה נקודת שבירה, יותר ממה שהרגשתי על הבמה".

הלו, זה רדיו?

ביום ראשון לפני שבועיים, ברבע ל-11 בלילה, נינט ישבה בחדר קטן ליד האולפן של 88 אף-אם בתל אביב והתכוננה לתוכנית הרדיו השבועית שלה בתחנה. היו אתה ערימה גדולה של דיסקים וכמה דפים שבהם היא כתבה כמה שורות על כל שיר, עם קטעים מודגשים במרקר כתום וצהוב. רק היא וטכנאי השידור היו שם, ואחרי שהוא הראה לה צילומי וידאו של הצעד הראשון של הנכדה שלו, הוא זרק פתאום: "את יודעת שקיבלתי תמונה שלך במייל לפני כמה ימים?"

"מה זאת אומרת", היא שאלה, "למה קיבלת תמונה שלי?"

לטכנאי לא היה מושג. מישהו שלח, הוא אמר, את עם שמלה ירוקה שם. כן, אני זוכרת את השמלה הזאת, אמרה נינט, אבל למה שמישהו ישלח את זה סתם? לא יודע, אמר הטכנאי שוב, ואולי הצטער שהוא בכלל העלה את הנושא. מה ההסתברות שדבר כזה יקרה, מילמלה נינט, ואז הגיעה השעה להיכנס לאולפן ולהתחיל לשדר.

כבר יותר משנה שהיא מגישה את התוכנית, שנקראת "פנדו נג'נה". מנהל 88 אף-אם, יובל גנור, הציע לה את המשבצת כשבאה להתראיין בתחנה, והיא נענתה על המקום ("הייתי קצת שתויה"). "מה שקוסם לי ברדיו זה שיש קהל אבל אני לבד", היא אומרת. "בתיאטרון קוראים לזה הקיר הרביעי. יש את שלושת הקירות של הבמה, והקיר הרביעי זה הקהל. בתור שחקן אתה צריך לדמיין שיש שם קיר. זה נורא שונה מהופעה. בהופעה אתה מתקשר עם הקהל, יש כאלה שיותר ויש כאלה שפחות. בתיאטרון הקהל הוא לא פקטור, הוא כאילו לא קיים, למרות שהוא שם. אותו דבר ברדיו. אני כאילו מדברת עם הקהל, אבל אין לי באמת החזר ממנו, לטוב ולרע. לא רואה אותם, לא יודעת מיהם. זאת כאילו הפינה שלי שאי אפשר להיכנס אליה".

אבל כמה דקות בתוך התוכנית, כשהטלפון באולפן מתחיל לצלצל, מתברר שנינט בכל זאת מכניסה אנשים לפינה שלה. היא עונה כמעט לכל השיחות (מחוץ לשידור, בשידור יש רק מוסיקה עם משפטי קישור ספורים), מתענגת על הקירבה המבוקרת שהטלפון באולפן מאפשר, ומנהלת שיחות ידידותיות עם מאזינים, רבים מהם קבועים. הנה אחד בשם שלום, שמתקשר תמיד בשיר השני; והנה נהג מונית שהמליץ לנינט לקרוא ספר כלשהו ונינט מדווחת לו עכשיו שהיא קנתה אך טרם הספיקה; והנה מאזין שהתרשם מאוד מלהקת "שני/אחרון/אוקטובר" שנינט השמיעה בתחילת התוכנית. "יש להם הופעה ביום חמישי, כדאי לך לבוא", היא אומרת לו. "אני שמחה שאתה אוהב אותם. גם אני. אני אמסור להם אם תרצה. תודה שהתקשרת". היא מניחה את השפופרת ואומרת בשמחה: "הוא נשמע מבוגר, בן 50 כזה. הוא אמר על המוסיקה שלהם שהיא 'תמהיל של משהו טוב'".

יש גם מאזינים מעט ביזאריים, ואחד מהם מתקשר אחרי שנינט משמיעה את הזמרת השבדית רובין, אחת מסנסציות הפופ האינטליגנטיות של התקופה האחרונה. לשיר קוראים "Don't Fucking Tell Me What To Do", ורובין שרה בו "השתייה שלי הורגת אותי/ העישון שלי הורג אותי/ הדיאטה שלי הורגת אותי/ העקבים שלי הורגים אותי/ האגו שלי הורג אותי". "זה שיר כל כך מדויק", אומרת נינט בשידור, "הייתי מתה לכתוב אותו בעצמי". ואז היא עונה לשיחה, ובסיומה היא אומרת במבט משועשע: "הוא אמר שיש לו הפרעת אישיות גבולית ושהשיר הזה של רובין הוציא אותו מההפרעה".

בשעה הראשונה של התוכנית נינט משמיעה בעיקר רוק אלטרנטיבי מהאייטיז ומהשנים האחרונות. הקצב מהיר, הגיטרות מולכות, הנימה המתריסה מככבת. "הסמיתס" שרים "המלכה מתה"; להקת הגאראז' האמריקאית "The Whigs" שרה "יש מאה מיליון אנשים בתוך הראש שלי - מי מהם אני?"; סולן להקת הפוסט-פאנק "דה סאונד" מתלונן שהוא לא יכול לברוח מעצמו: "נשארתי לבד עם האיש שהכי מפחיד אותי/ נמאס לי כל כך לנסות להבין/ רוצה רק לברוח, להשיל את עורי/ אני לא יכול לברוח מעצמי". "זה אחד השירים הכי יפים", אומרת נינט למאזינים שלה. "הוא מדבר אלי לאחרונה. תמיד בעצם".

כשנינט התחילה לשדר את התוכנית, היה מי שכתב שהיא מנסה להיות אלטרנטיבית בכוח, ברדיו כמו במוסיקה שלה. אבל בשעתיים שבהם הייתי אתה באולפן לא היה שום דבר שהרגיש מלאכותי או מתאמץ. נינט משמיעה מוסיקה שמדליקה אותה, והמוסיקה הזאת נוטה להיות אפלולית למדי, עם טקסטים שמדברים על תחושות של מחנק ואיבוד זהות. דבר אחד בטוח: אילו נינט היתה מתאמצת להרשים את קהל שוחרי האלטרנטיבה האנינה, היא לא היתה משמיעה את "מיי שרונה", ואולי גם לא את "My Favorite Game" של "הקרדיגנס" ("זוכרים את המכונית בקליפ, עם הריפוד השחור?" היא אומרת למאזינים).

בשעה השנייה של התוכנית הדיסטורשן נעלם ונינט עוברת למוסיקה יותר שקטה. פי-ג'יי הארווי בגרסה הרוגעת של "White Chalk", בק האקוסטי של "Sea Change", זמרי הפולק בון אייבר ואיי-איי בונדי, הזמר הקולמביאני החרישי אנדרס ולסקז, ולקראת הסוף, במעבר חד מעולם האינדי של הקומץ אל הרוק הקלאסי של כולם, "The Great Gig in the Sky" של "פינק פלויד". כשהשיר המופלא עד אין קץ והמוכר עד זרא מגיע לשלב האורגזמה הווקאלית, נינט יושבת דוממה באולפן החשוך ו... האם אלה דמעות בעיניה? לכל הפחות לחלוחית. כשהשיר נגמר היא מתעשתת ואומרת למאזינים: "ואת כל זה היא עשתה בטייק הראשון".

באחת בלילה היא יוצאת מהאולפן. המונית כבר מחכה בשער של התחנה. לפני שהיא יוצאת מהש-ג, אחד המאבטחים ניגש אליה ואומר משפט לא לגמרי ברור שנשמע כמו "נינט, אפשר לקחת איתך מונית?" גם נינט לא הבינה אותו. "מה אמרת?" היא שואלת. המאבטח חוזר על דבריו, ומתברר שלא היתה בהם שום הצעה לא לגיטימית. מה שהוא אמר היה "נינט, אפשר להיות איתך קטנוני?" "בטח", היא משיבה. "הריפוד בשיר של 'הקרדיגנס'", הוא אומר, "את טעית, הוא היה אדום".

חשבת פעם מה היה קורה אם...

"בטח שחשבתי. מה?"

מה חשבת שאני הולך לשאול?

"זה לא משנה. אני בדרך כלל מכסה כל כיוון מחשבה אפשרי. מה רצית לשאול?"

אם חשבת פעם מה היה קורה אם היית זוכה ב"כוכב נולד" 2 או 3.

"לא".

מתי הבנת בפעם הראשונה שהעיסוק בך חורג מכל פרופורציה?

"הרבה אחרי שהוא התחיל לחרוג מכל פרופורציה. בשנתיים הראשונות אחרי 'כוכב נולד', כשאנשים היו אומרים 'נינט היא תופעה', לא הבנתי על מה הם מדברים. לא התעמקתי בזה. הייתי בעולם טוב. היו הופעות, אנשים רצו לראות אותי שרה, זה מה שהיה חשוב. אבל בשלב מסוים התחלתי להרגיש שכל דבר שאני עושה נהיה... אין לי מלה לתאר את זה, אין מלה כל כך גדולה. צונאמי, או-קיי? כל אדווה נהייתה צונאמי. אז הבנתי שמשהו לא בסדר. משהו פה דפוק. כל מיני דברים שטותיים שהייתי עושה, אני מדברת אתך על לשים מגפיים בצבע אדום, כל דבר כזה גרר ניתוחים. בעצם מה האדום אומר... אולי היא רוצה להראות לנו ש... הכל התחיל להיות משוגע. שמתי לב לזה מאוחר יותר ממה שהייתי צריכה".

בעצם, שמת לב למבט האובססיבי שמכוון אלייך בערך בתקופה שבה הקלטת את האלבום הראשון.

"נכון". זה לא ממש עזר לאלבום.

"לא. אבל היו כל כך הרבה דברים לא נכונים סביב האלבום הזה. הציפייה היתה כל כך כל כך גבוהה, ואני לא ידעתי איך אני רוצה שהאלבום שלי יישמע. בחרתי באביב כי הוא היה סוג של... כשהייתי נערה ידעתי את כל הטקסטים שלו בעל פה. זה שהוא הסכים לעבוד אתי, זה נראה לי לא הגיוני. אביב גפן?"

מי לא היה מסכים.

"אני באמת הופתעתי. חשבתי שיותר מזה אני לא צריכה כלום. אליל הנעורים שלי מסכים לעבוד אתי. זה היה מדהים. וזה מה שידעתי. לא ידעתי מי אני".

כתבת שירים אז?

"כן".

והיה דיון בשאלה אם להכניס אותם לאלבום?

"היה, והם לא נכנסו".

ואיך הרגשת כשהתקבלה ההחלטה הזאת?

"לא היו יותר מדי רגשות".

צריך לציין שאביב גפן לא כתב סתם שירים לאלבום הראשון שלך. הוא כתב שירים עלייך.

"נכון".

כלומר, השירים שאת כתבת על עצמך לא נכנסו, והשירים שאביב גפן כתב עלייך נכנסו.

"נכון".

אז אני שואל שוב: זה לא הפריע לך?

"כן. אבל לא ידעתי להגיד את זה. אני לא רוצה לחטוא בדברי, כי היום הכל נראה אחרת. אז הרגשתי שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה. הרגשתי שאפשר הרבה יותר. אביב ידע מה הוא רוצה ואיך הוא שומע את האלבום. אני הייתי שותפה לדבר, אבל הייתי מאוד מאוד ילדה".

מה הרגשת כשהיציאה של האלבום הראשון הונדסה כך שהוא יזכה בתוך יום אחד באלבום זהב ואפשר יהיה להכריז על כך בגמר כוכב נולד 4?

"זה מאוד שימח אותי, אבל יכולתי להרגיש שיש שם משהו קצת לא אמיתי".

מאוד לא אמיתי. כמו האלבום כולו.

"אחרי האלבום הראשון אמרתי 'די, לא רוצה, תניחו לי'. פשוט רציתי שיניחו לי. לא היה לי רצון לעשות אלבום שני. איבדתי את הרצון לשיר".

הופעלו לחצים?

"לא. באלבום הראשון הופעלו לחצים. בשני לא. אמרתי לרוני בראון (מנכ"ל הליקון, ב"ש): אני הולכת לדרך עכשיו, לא יודעת מתי אני אחזור. ייאמר לזכותו שהוא לא בא בדרישות. חיכה בסבלנות".

ואת לא באת לעצמך בדרישות? "בעיקר פחדתי. מה זה אומר עלי שאיבדתי את הרצון לשיר? מי אני אם אני לא שרה?"

את מסכימה לטענה שאת היית, ואולי את עדיין, אובייקט שמדינה שלמה השליכה עליו את האובססיות, הפנטסיות והחרדות שלה?

"לפי הניתוח שלי, אנשים הרגישו שאני חייבת להם כי הם הרימו אותי. עם המסרונים שלהם הם בחרו אותי, ואני חבה להם תודה ענקית. אבל היה בלבול. הם חשבו שאני חייבת להם את חיי. וכאן התחיל פיצול הדברים שלנו".

מי זה "שלנו"?

"שלי ושל כל השאר. בגלל שהם שמו את הקול שלהם, זה כמו שהם בוחרים ראש ממשלה, להבדיל אלף מיליוני. בצד הבידורי הם בחרו בי, ואני חייבת להם עכשיו וזהו. זה לא שהם היו רעים, כמו שחשבתי בשלבים מסוימים, הם פשוט היו אכפתיים מדי. זה כמו חיבוק דוב, בסוף זה הורג אותך. וכשהתחלתי ללכת נגד דעתם וללכת עם הדעה שלי, כשהתחלתי ללמוד גיטרה, הם התחילו להגיד 'מה היא חושבת לעצמה', 'מי היא בכלל', 'היא כלום', 'היא אפס', 'שתחזור למקום שממנו היא באה'. שם גיליתי את האומץ שלי. הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. אני אעשה מה שאני רוצה לעשות. זה לא מעניין אותי בכלל".

עוד לפני השלב הזה, היתה תקופה שהמוקד של המבט האובססיבי בך היה ה...גוף שלך.

נינט צוחקת: "איך היה לך קשה להגיד את זה".

כי התלבטתי אם להגיד גוף או משקל.

"ממש ראיתי שאתה נאבק".

אני חושב שהיתה חרדה קולקטיבית סביב המשקל שלך. חרדה צבועה, נטולת כל הצדקה, אבל אמיתית. כאילו שיחד עם הקילוגרמים שהורדת, איבדת גם את העצמיות שלך ונהפכת למוצר בפס הייצור של תעשיית הכוכבות.

"אני אגיד לך את האמת. אני לא רוצה להישמע כאילו אני מתנצלת, אבל זאת האמת. לפני 'כוכב' העליתי 12 קילו. הייתי בצבא וזה מה שקורה לבחורות בצבא. כשהלכתי לאודישנים הייתי בשיא העסיסיות, וככה נצרבתי בתודעה. עכשיו, אני חייבת להרגיש בנוח עם הגוף שלי. זאת אמירה שהיא קצת בעייתית, אבל כן, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, בא לי להיות בשייפ, ועובדים על זה - ספורט, תזונה נכונה. אז כשרציתי להוריד את ה-12 קילו, התחילו להגיד 'היא נכנעה'. כל מה שרציתי לעשות זה להוריד את המשקל העודף שהעליתי, אבל מבחינת כולם זה היה 'מה, איך רזית, לא יפה לך', 'מה זה, כל החן שלך נעלם', 'מה, את לא דומה לעצמך. את חייבת להשמין חזרה'. אני מתה על האנשים האלה. חולה עליהם, באמת. וזה לא רק דודות. זה אנשים מכל המינים וכל הגילאים. ואי אפשר להילחם בזה אז לא ניסיתי. על זה נכתב השיר 'היא יודעת'. 'אנשים תמיד אומרים לה מה ללבוש, מה לאכול, מה נכון, מה לא נכון'. המשפט הזה מתמצת את כל חיי".

העניין עם האלבום הראשון היה שהוא לא סתר את החרדה הציבורית המגוחכת לאותנטיות שלך. להיפך, הוא חיזק אותה בכך שהוא נשמע בעצמו כמו מוצר מהונדס וחסר נשמה.

"ואתה חושב שאם האלבום היה נשמע אחרת, החרדה הזאת לא היתה מתעוררת?"

יכול להיות.

"אני לא מסכימה איתך. אני חושבת שזה בכלל לא משנה איזה אלבום היה יוצא. זה היה ככה בכל מקרה בגלל העניין הזה של הבעלות. אנחנו בחרנו אותך ככה, אל תעזי להשתנות. היי, היי, תחזירי לנו את הכסף. כזה. זה נורא פשוט: כשהתחלתי לרזות יצאתי מהמסגרת שלהם".

איזו מסגרת?

"אני אסביר לך איזו. נינט הבונבונית. נינט המאמי. נינט המתוקה עם הלחיים. כל דבר שהוא שונה ממה שהם בחרו, זה לצאת מהמסגרת".

ואז, באלבום השני, יצאת לגמרי מהמסגרת, גם מבחינה מוסיקלית. ועכשיו הדאגה לאותנטיות שלך היתה אחרת. עכשיו החשש היה שאת נגררת לכיוון מוסיקלי שאת לא באמת מאמינה בו, או שאת לא ראויה להיות חלק ממנו.

"הרבה אנשים היו בטוחים שאני עושה דווקא. סוג של מרד נעורים מאוחר".

וזה לא היה?

"אפילו לא קצת".

זה לא רע.

"'דווקא' זה משהו שאתה לאו דווקא מאמין בו, אלא אתה עושה אותו כאנטי. נראה לך שהייתי עושה משהו רק בשביל לעשות דווקא? אלה החיים שלי. אנשים חושבים שזה משחק מחשב. היא עושה דווקא כדי שאני אשנא אותה עכשיו. לוקחת סמים, משוגעת, הרואין. הכל נאמר, מכל המינים ומכל הסוגים. אבל מבחינתי זה היה צעד לשחרור. זאת היתה הלבנה הראשונה של הבית הזה שאני בונה לעצמי. זאת היה אמת טהורה".

מה הכי עיצבן אנשים?

"אוהו. מגילת אסתר אתה מכיר? היא מאוד ארוכה. מאיפה אני אתחיל. כל מה שעשיתי מהרגע שבן זוגי הקודם ואני נפרדנו עיצבן תמיד, או-קיי? מאז נוצר איזה עליהום מטורף".

חכי רגע, אני חייב להתוודות על משהו.

"בטח".

אין לי מושג מי היה בן זוגך הקודם.

"אני כל כך שמחה לשמוע. כבר חשבתי שאתה רוצה להגיד משהו נוראי. קוראים לו רן, רן דנקר".

עכשיו שאת אומרת.

"מאז שנפרדנו אנשים בנו לעצמם סיפור מסוים שכן היתה בגידה, לא היתה בגידה, ומבחינתם היא ביץ', היא לא מי שבחרנו. זה תמיד היה ביחד, העניין האישי והעניין המוסיקלי. ואצלי האישי היה הרבה יותר מהמוסיקלי. היום, תודה לאל, זה כבר לא ככה. ובדיוק אז התחלתי ללמוד גיטרה, וזה נראה להם עקום. זאת לא נינט, זאת לא נינט. ומאז היתה איזו אטימות, ולא משנה מה אני עשיתי, לא היתה הקשבה".

הרבה מאוד אנשים פיקפקו בך. משהו מהפקפוק הזה חדר אלייך?

"כן. לפרט?"

אם את רוצה.

"אני בן אדם חזק בדרך כלל, וכשאני לא חזקה, כשיש סדקים, המים יכולים לחדור פנימה. בתקופה שהיו סדקים זה באמת חדר. חשבתי 'או-קיי, אני פשוט לא שווה כלום. הקול שלי מעאפן. אני לא יודעת לנגן. אני כותבת כמו חרא. למה אני בעולם הזה בכלל? אני רוצה לעוף, רוצה לטוס מפה'. על זה כתבתי את השיר 'כדור פורח'. הוא מתחיל בשורה 'אני יודעת איך לעוף מכאן'. דמיינתי ציפור שלוקחת אותי מפה. לא מטוס ולא כדור פורח, כי שם יכולים להיות אנשים שיגידו 'נינט, איך רזית'. ציפור לא מדברת. זאת מחשבה שהיתה לי ופשוט יריתי אותה".

מעניין שהיא משתמשת בדימוי הזה, מפני שאת השיר, כך היא מספרת, היא כתבה באחת הפינות בסלון שלה (ושל בן זוגה שאת שמו אפילו אני יודע), מתחת לפוסטר של אל פצ'ינו ב"פני צלקת". פצ'ינו מחזיק תת-מקלע, ומעליו מופיע הכיתוב "Say hello to my little friend". "לקחתי את הגיטרה וזה יצא ככה, בבום", אומרת נינט.

מלים ומוסיקה יחד?

"כן. כמו שיר שכבר קיים".

"כדור פורח" הוא ירייה רכה (ונהדרת - זה אחד השירים היפים ב"קומוניקטיבי", אלבום שהיו בו גם כמה רצועות לא טובות). בשירים אחרים בדיסק נינט לא מעגלת את הכעס שלה, אלא מטיחה אותו בצורה גולמית, מסלקת מהגוף שלה את כל הרעל שהוקרן עליו בשנים האחרונות.

"זאת מטאפורה מעניינת", היא אומרת. "מבחינתי זה היה כמו סיר לחץ שכשאתה משחרר זה פשוט מתפוצץ בפנים. אגרתי כל כך הרבה זמן, והצעקה הזאת שאתה שומע - זאת לא צעקה, אלא זעקה, משהו שהרגשתי שאני חייבת להוציא. זה לא בשליטתי בכלל, זה פשוט יצא וזה יוצא עד היום. יש לי זעם על הרבה דברים, ובזמן האחרון אני מרשה לעצמי לשחרר אותו. פעם חשבתי שאסור לי לפגוע באף אחד כי אני דמות ציבורית. היום ממש לא. כמו שאמרתי את מה שהייתי חייבת להגיד בעניין הצעת החוק נגד אמנים משתמטים".

ההתבטאות של נינט נגד הצעת החוק לאסור על מוסדות ממשלתיים להזמין הופעות של זמרים שלא שירתו בצבא, התבטאות שלא חרגה מגבולות הקונסנסוס (היא הקפידה לכתוב שהיא מתנגדת להשתמטות), עוררה כצפוי רעש. "מה שהפתיע אותי היה המהירות", היא אומרת. "בתוך כמה שניות כבר היו טלפונים מהחדשות, כאילו אני מינימום ראש הממשלה. אנשים, מה קורה לכם".

רוב האמנים רוצים שיתעניינו בהם יותר. נדמה שאת רוצה לפעמים שיתעניינו בך פחות.

"זה מאוד מחמיא, אבל אני לא מבינה למה אני כזאת מעניינת. אני לא חושבת שאני יותר מעניינת מכל אמן אחר בארץ. אני חוזרת למה שאמרתי על זה שאנשים בחרו בי ויצרו אותי כביכול, אז עכשיו זה כאילו הילדה שלהם גדלה ומדי פעם הם צריכים לתת לה כאפות כדי לוודא שהיא לא תתפרע".

כי הם הבינו שלאלף אותה לגמרי הם לא יצליחו.

"בדיוק. נראה לי שהיום זה כבר ברור. פעם נאלצתי להילחם על זה, היום כבר לא".

אבל זה עדיין לא מצב נורמלי.

"לא נורמלי בעליל. ממש לא. ומצד שני, אם הכל היה נורמלי, זה היה נורא משעמם. יש לי פחד נורא משעמום, מלדרוך במקום. אני כל הזמן חייבת לעשות משהו חדש. ההופעה עם התזמורת, למשל (נינט הופיעה לפני כחודש עם תזמורת סימפונט רעננה, ב"ש). זה משהו שנורא סיקרן אותי - לשמוע את השירים שלי עם תזמורת. זאת היתה נקודה רצינית בחיי המוסיקליים".

את עובדת על שני האלבומים הנוכחיים שלך, האנגלי והעברי, עם להקת "רוקפור", שאיתה הקלטת את "קומוניקטיבי". לאור הצורך שלך לחדש כל הזמן, לא רצית לעבוד עם אנשים אחרים?

"לא".

להפתיע את עצמך ואת הקהל שלך?

"לא. הווייב של 'קומוניקטיבי' קיים גם בעבודה על האלבומים הבאים, אבל האלבומים האלה לא יישמעו כמו 'קומוניקטיבי'. אני אוהבת להפתיע את עצמי ולנסות דברים חדשים, אבל עם 'רוקפור'. אנחנו סוג של להקה לא רשמית".

התחושה שלך היא שלא הקשיבו ל"קומוניקטיבי"? שחרצו עליו דעה בלי להקשיב?

"קשה לי לענות תשובה חד-משמעית. כל אחד רואה נינט אחרת, וברור שיש אנשים שפסלו בלי לשמוע. הם אמרו 'מה זה החרא הזה, מה זה כל הרוק הזה'. מאידך, ברור שהיו אנשים שניגשו לאלבום עם דעה קדומה ואז הקשיבו ושינו את דעתם. והיו גם כאלה שהקשיבו ואמרו 'מה זה החרא הזה'. עם האחרונים אין לי בעיה. אני בעד שונאים, באמת. זה היה מאוד משעמם ומאוד לא אמיתי אם לא היו. אבל ברגע שמישהו פוסל לפני שהוא שמע, זה מה שחורה שלי".

היא מודה ש"קומוניקטיבי" היה "אלבום שלא מכר" כדבריה, אבל בהופעות היא מרגישה מומנטום חיובי. "אני רואה אנשים מצביעים ברגליים הפעם, לא בידיים", היא אומרת. "ההופעות הולכות ומתמלאות. לא אשקר לך, בהתחלה של 'קומוניקטיבי' לא היה קהל. זאת היתה חוויה מאוד קשה. ממקום של 'כולם רוצים לשמוע אותי שרה' למקום של 'ואו, אף אחד לא רוצה לשמוע אותי שרה'. קיצוני, כרגיל. אני אוהבת את זה ככה".

מה זאת אומרת "לא היה קהל"? את מועדון הזאפה, נגיד, לא מילאת?

"לא. היו אנשים, אבל זה לא היה מלא. מה שקרה בשנתיים האלה זה באמת מה שביקשתי לעצמי איפשהו בפנים. אני רציתי להרוויח ביושר. ב'כוכב' כל האהבה שקיבלתי גרמה לי לשאול את עצמי: למה זה מגיע לי? למה הם אוהבים אותי? הם לא מכירים אותי. הדבר היחיד שעשיתי זה 'מקיץ אל חלום' ו'ים של דמעות' והשיר של 'היהודים'. רציתי להרגיש שהם אוהבים אותי בגלל מי שאני. אז הירידה-לצורך-עלייה הזאת היתה לי מאוד חשובה".

אחד השינויים הכי גדולים שעשית ב"קומוניקטיבי" הוא בצורת השירה שלך. את כבר לא שרה סטרייטי וחם כמו פעם. לא תמיד, בכל אופן. לפעמים את מעדיפה דווקא להחצין איזו איכות קרה ומנוכרת.

"הדוגמה הכי חיה שאני יכולה לתת לך כרגע היא זאת", היא אומרת ופורשת את ידיה כך שתשומת הלב מתמקדת בציפורניים שלה. בכל יד יש ארבע ציפורניים סגולות וציפורן אחת צהובה. "כל מה שהיה בתחילת דרכי, זה רק בגלל שלא היה לי אומץ לחשוף את עצמי", היא אומרת. "מאז שהתחלתי לעשות את זה - ואט יו סי איז ואט יו גט. לגמרי. אני לא אוהבת שהדברים מושלמים. מצד אחד, אני מאוד פרפקציוניסטית. אני צריכה שהכל יהיה מדויק, תמיד. אבל באותו זמן אני תמיד מחפשת את המקומות הלא מושלמים, את השריטה. נורא קשה לי לראות את הכל סגול, אתה מבין? אני חייבת איזה תו חורק. זה עושה לי טוב כאן", היא אומרת ומחזיקה את הבטן שלה. "זה עושה לי כל כך טוב".

יש משהו שמפריע לי בטקסטים שלך. את לוחצת מדי על הנקודה שאומרת 'אני חזקה, ושום דבר שתעשו לא יוכל לערער אותי". זאת היתה המהות של הרבה שירים ב"קומוניקטיבי", ולפני חודש ראיתי אותך בתוכנית "הינשופים" בערוץ 8 ושרת שם שיר חדש ששורת המפתח שלו היתה "The More You Hate Me, the More I Love Myself". הבנו את זה כבר, למה להמשיך ללחוץ על הנקודה הזאת?

"אלה החיים שלי. אני לא יכולה לכתוב על משהו אחר. אני כותבת על דברים שכואבים לי, דברים שמתעסקים בבפנוכו. יש לי כל כך הרבה על מה לכתוב בחיים האלה. וכן, זה תמיד אני מול כולם. הקהל, בן הזוג שלי, ההורים שלי, האחריות שלי. תמיד אני מול כולם, ותמיד אני לבד".

כשאני חושב על זה, לא הייתי חייב לפרש את השורה הזאת כמו שפירשתי. היה לי ברור שאת מתריסה כלפי העולם, כלפי מאסה של אנשים. אבל "You" יכול להיות גם אדם אחד.

"אני יכולה לגלות לך בסוד שבאמת התכוונתי לאדם אחד".

לשאוג בכיף

האם המאזין שהתקשר לתוכנית של נינט והביע את התפעלותו המוצדקת מלהקת "שני/אחרון/אוקטובר" אכן שעה להצעה של הזמרת ובא להופעה של הלהקה בתיאטרון תמונע בתל אביב ביום חמישי לפני שבוע וחצי? לא ידוע. אבל נינט היתה שם, התארחה בארבעה שירים והוסיפה מנה גדושה של חומר בעירה להופעה שגם כך היתה לוהטת למדי.

נינט אומרת שהיא מקבלת הרבה הצעות להתארח בהופעות של מוסיקאים אחרים. עד כה היא סירבה לרובן והשתתפה רק בהופעות של מוסיקאים חברים. אבל כשישי גרוס, הסולן של "שני/אחרון/אוקטובר", התקשר והציע לה להתארח בהופעה של הלהקה, היא הסכימה בשמחה. "שמעתי אותם לפני שהוא התקשר והם מצוינים", היא מסבירה.

סביב היציאה של האלבום שלה באנגלית, שיופק על ידי מייק קרוסי (שהיה אחד המפיקים של האלבום השני של "ארקטיק מאנקיז"), נינט מתכננת לצאת לסיבובי הופעות אינטנסיביים באירופה. היא אומרת שהיא מייחלת לאנונימיות שכרוכה בהרפתקה הזאת. בהופעה עם "שני/אחרון/אוקטובר" לא היה בקהל אדם אחד שלא ידע מי היא, אבל מראהו המחוספס ותכולתו הצנועה של המועדון, עשויים לאפיין את המקומות שבהם היא תופיע אם אכן תצא לסיבוב באירופה, שם איש אינו מחכה לה.

זאת, בכל אופן, היתה אחת המחשבות שעלו בראש בזמן הופעת האורח שלה. מחשבה אחרת, טורדנית, זקפה את ראשה בכל פעם שנינט צעקה, והיא צעקה לא מעט בהופעה הזאת. "שני/אחרון/אוקטובר" היא להקה שאוהבת לשיר בגרון ניחר, ובשביל נינט זאת היתה הזדמנות לגרש שדים, לסלק רעלים או סתם לשאוג בכיף. כל כך חזק היא צעקה, שדימוי לא רצוי ננעץ בתודעה וסירב להתפנות. חייבים להגיד אותו בקול רם? נו טוב, קונדום משומש.

מפונינט ועד פס כסף - כך מתחדשת נינט

מה מסתתר מאחורי הדיוקן של נינט טייב שהופיע על שער כתב העת "מעין"?




מימין: טייב עם רן דנקר, בן הזוג הקודם. ''אנשים בנו לעצמם סיפור מסוים''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו