בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיגלית לנדאו מדברת על גיל, אמהות ואמנות

רגע לפני פתיחת התערוכה החדשה שלה בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה, סיגלית לנדאו מספרת מה מניע אותה ומהי הפנטסיה הגדולה שלה. האם הגיל והאמהות שינו את יצירתה של האמנית הבולטת בדורה, ואיזו חוויה היא מכינה עכשיו לעולם האמנות

תגובות

ביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה, שתיפתח בעוד כחודש וחצי, נדמה כאתר בנייה. יריעות ניילון תעשייתיות מגינות על כמה מחלקיו, חפירה בקיר מתבצעת באזור אחר, חלקי מכונות ואינסטלציה נערמים בהמתנה לשימוש בהם, קירות נופלים וחדשים קמים במקומם. במקום, מבנה מודרניסטי ולבן להפליא, עובדים שרברב ונציאני, שישה פועלים צרפתים, המפקח המקומי על הביתן מטעם משרד החוץ הישראלי וכארבעה אנשי צוות ישראלים. ביד רמה מנצחת סיגלית לנדאו על החבורה הזאת.

זו הפעם השנייה שלנדאו מציגה בביאנלה בוונציה: הפעם הראשונה היתה ב-1997, בתערוכה קבוצתית עם יוסי ברגר ומרים כבסה. אז זה היה סיוט מבחינתה, היום זה כמעט-כיף. "באמת", היא אומרת. "אני יודעת איפה הקשיים ויכולתי להתכונן אליהם יותר טוב וגם מתוך מקום בשל יותר".

האוצר אילן ויזגן מגדיר את לנדאו כ"פושעת החוזרת לזירת הפשע למצוא מה שאולי לא הספיקה כאמנית צעירה". ויזגן אוצר את הביתן הישראלי יחד עם האוצר הצרפתי המוערך ז'אן דה לואזי (שאוצר השנה גם את ה"מונומנטה" בפאריס בהשתתפות האמן אניש קאפור). זו הפעם הראשונה שאוצר בינלאומי שותף באצירת הביתן הישראלי. "ברוב הביתנים זה דבר שגרתי", מציינת לנדאו.

שמה של התערוכה "One Man's Floor is another Man's Feelings" על משקל ביטוי דומה; המלה Ceiling, תקרה, הוחלפה ברגשות. כל היצירות בה חדשות, בהן שתי עבודות וידיאו, מיצב המשלב וידיאו, סאונד ואובייקט, כמה פסלים שיוצגו במקומות לא צפויים וכן פיסול שישולב באובייקטים מן המוכן.

לנדאו בת 41. כמעט 20 שנה חלפו מאז פרצה לעולם האמנות כיוצרת צעירה, אמיצה, שאפתנית. גופה, שהופיע לא אחת בעבודות הווידיאו שלה, קטן-מידות ובה בעת חזק ואתלטי. שיערה, שידע שינויים רבים, קצר ופרוע כעת וקצוותיו משוחים בגוונים שונים של בלונד, שטני וג'ינג'י. אף שהיא עובדת בביתן עם צוות גדול של אסיסטנטים, היא לא מפסיקה לגעת בחומר, בלכלוך - כפי שמעידות ציפורניה - וכתמיד לבושה במכנסי עבודה רחבים.

סיגלית לנדאו היא אחת האמניות הבולטות של דורה. אישיותה והפרסונה האמנותית שלה עומדות בלב השיח האמנותי והתקשורתי במידה שלא היתה כמותה. תערוכתה "הארץ", שהוצגה בגלריה אלון שגב בתל אביב במשך חודשיים בשנת 2002, משכה יותר מ-15 אלף מבקרים. "זה היה מספר חסר תקדים", נזכר אלון שגב (שהפסיק לייצג אותה ב-2007 אך מציין כי הם בקשר טוב), "הגיעו כמויות אוטובוסים מרחבי הארץ". גם סביב תערוכתה בביתן הלנה רובינשטיין, "הפתרון האינסופי" ב-2005, דווח בתקשורת על ביקורים המוניים מטעם ועדי עובדים.

המיצב הגדוש שהציגה בגלריה אלון שגב פורק לפיסות, שכל אחת מהן נמכרה בנפרד. עד היום אפשר להיתקל בפרי מעיסת נייר במכירה פומבית כזו או אחרת. שגב: "לקנות פפייה מאשה (עיסת נייר, אע"א) לא היה משהו מובן מאליו, לא אז ואולי גם לא עכשיו. לשמחתי, אנשים הכירו כבר אז בפוטנציאל של לנדאו ולא השאירו כלום".

לנדאו נולדה וגדלה בירושלים, בתם של זוג קרימינולוגים. אמה היתה בת למשפחה וינאית שהיגרה ללונדון ואביה ניצול שואה יליד רומניה. בכל שנה היו שולחים אותה לחודשיים ללונדון, שם גרה סבתה. "אני זוכרת את גיל שמונה כגיל מכונן, ללכת לבית ספר בתלבושת אחידה, לראות ולחוות את כריסמס", היא מספרת. "אמא שלי היתה כפייתית לגבי אמנות יותר מאשר לגבי תחומים אחרים והיתה גוררת אותי לגלריות. בכל פעם שהיא היתה באה ללונדון היא היתה פורחת. זה היה ממלא לה את הבטריות".

עד גיל 17 רקדה לנדאו, אך נאלצה להפסיק בשל בעיה רפואית. לפני ארבע שנים וחצי ילדה בת, אמרי. מאז נפרדה מאבי הילדה והם חולקים את גידולה.

כבר שנתיים לאחר סיום לימודיה בבצלאל ב-1994 החלה לנדאו לזכות בהכרה גם בחו"ל, והקריירה הבינלאומית שלה משגשגת כיום. מאחוריה, בין השאר, תערוכות יחיד גדולות בחלל האמנות הנחשב קה-וה שבברלין, במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) שבניו יורק ובגלריה קאמל מנור בפאריס, המייצגת אותה זה שלוש שנים (בנוסף לכך היא עובדת עם גלריה גבעון בתל אביב). כמו כן זכתה בפרסים חשובים ובהם פרס קרן תרבות אמריקה ישראל (1994 ו-2003), פרס אנסלם קיפר לאמנים צעירים (1996), פרס אמן צעיר מטעם משרד החינוך והתרבות (2001), פרס גוטסדינר (2004) ופרס לפיסול מטעם מוזיאון תל אביב.

איך את מסבירה את התהליכים וההצלחות האלה ממרחק הזמן?

"האנשים מתחברים. לפעמים בעולם האמנות בזים לכך. זה לא שהחלום שלי היה ועדי עובדים, אבל זה קרה לשמחתי. אני מאוד מתעקשת שדברים ייעשו כמו שצריך ותמיד אני רוצה שזה יהיה מין אוטופיה, הכוללת את השילוב בין קהל, מנהל מוזיאון או אוצר והאמנית. אף פעם לא התביישתי להראות שאני עובדת קשה, גם בשנים שזה היה ממש לא בסטייל. אמנות היתה צריכה להיראות כאילו נעשתה בקלות".

מנגד יש המותחים ביקורת על לנדאו, לפעמים ביקורת מנומקת ולפעמים כזו המצטיירת כצרות עין. אמן בכיר שלא הסכים להזדהות טען שנוצר סביבה יחס "היסטרי שהוא בלי פרופורציה לאיכות העבודה שלה".

ואילו האמן נחום טבת, ממוריה של לנדאו, זוכר אותה כתלמידה בולטת: "היא היתה טיפוס, הטוטאליות שלה בלטה כבר בבית ספר, היא הסתובבה בבגדים של פועלת בלי לדפוק חשבון ובילתה את כל זמנה בסדנה. היא היתה מאוד מקורית".

הוא מתייחס באהדה לפיסול השאפתני שלה ולמיצבים הגדולים המוקדמים שיצרה. "הדור של יוצרי המיצב בא כמובן בעקבות מורים שלימדו או היו מודל בשבילם", הוא מציין. "יש לה כמה עבודות נהדרות שמצדיקות את ההערכה אליה, כמו ה'Barbed-hula' ועוד דימויים מצוינים. עם זאת, אני מסויג מהפיגורות שהיא יוצרת ומעיסות העיתונים". טבת מוסיף כי "העודפות לפעמים פוגעת. הטוטאליות היא 'אובר ולמינג' ולפעמים מיותרת". גם מבקרי אמנות הסתייגו לפעמים מן השפע שביצירתה.

זה היה ביתנה

כאשר נפתח הביתן הישראלי בבינאלה הקודמת לפני כשנתיים, בתערוכתו של הצייר המנוח רפי לביא, כבר נודע שב-2011 תציג שם סיגלית לנדאו. מיד התעוררה הציפייה שלנדאו תציג עולם טוטאלי, ספקטקולרי, כפי שהיטיבה לעשות בכל אחת מתערוכותיה הגדולות. בהצצה בשלבי ההקמה הראשוניים של הביתן ניכר כי חלק מהציפייה הזאת עומדת להתממש. העיסוק המוכר של לנדאו בחומרים ומקומות מסוימים אף העמיק ויצר רבדים חדשים ומפתיעים.

אחת הפגישות עם לנדאו מתקיימת בבית קפה הסמוך למתחם שבו שוכן הביתן הישראלי, בשעת אחר צהריים של יום שמש חמים. היא מגיעה לשם מלווה באסיסטנט הצמוד שלה בשנים האחרונות אייל סגל, במפיק שעבד אתה על עבודות הווידיאו החדשות וכן בצוות צילום של שתי נשים, המתעדות את האמנית בשעת הקמת התערוכה. לנדאו עצמה יזמה את התיעוד, מתוך מחשבה שלחומרים האלה תהיה חשיבות בהמשך. במשך כל ימי ההקמה המצלמה מלווה אותה, לעתים נוכחותה אינה מורגשת ולעתים, ברגעי לחץ, נדמה כי היא מעיקה עליה.

לא רק היא רואה חשיבות בתיעוד הזה, אלא גם ערוץ HBO האמריקאי, ששלח אף הוא צוות הפקה לתעד את לנדאו בסטודיו שלה בדרום תל אביב וכן בזמן הקמת התערוכה בוונציה. הפרק על אודותיה יהיה חלק מסדרה תיעודית שתסקור בין היתר את עבודתם של מיכל רובנר, מיכה אולמן וברי פרידלנדר.

בתערוכה הנוכחית חפרה לנדאו בקומה התחתונה של הביתן בור בקיר לכיוון יסודות המבנה. "חלל זה, הכלוא בין המפלס התחתון למפלס האמצעי של הביתן, התגלה על ידי לנדאו עצמה לפני 14 שנים", כותב ויזגן בטקסט התערוכה. "כבר אז היא פערה חור באותו הקיר והציבה בחלל שמאחוריו עבודה. במהלך אוטוביוגרפי וארכיאולוגי, היא חוזרת אל אותה הפעולה ואותו החלל וחושפת אותו שוב".

פעולת החפירה, הגריעה למען הרחבה, המסע העיקש לחיפוש חלל נוסף, זוהו עמה עוד בעבודותיה הראשונות, בהן "הרבה דלתות שרוטות", תערוכת הגמר שלה בבצלאל ב-1994, שהוצגה בגרסאות שונות, בין היתר בתערוכת "ארטפוקוס" הראשונה באותה שנה. היו אלה 14 דלתות ישנות שעונות זו על זו, שאותן שרטה ומבעדן חפרה עם טפרים ממתכת. "על ידי חפירה שרטתי את הדלתות כדי לצאת או אולי לנסות להיכנס, לא ברור, באופן שבו כלב שורט דלת כניסה", כתבה אז לנדאו בכתב העת "סטודיו".

"ארטפוקוס" הראשונה הוצגה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שם פעלה לנדאו במרחבים הנטושים שבקומה החמישית. גם גיבוש התערוכה ההיא החל מחור: "מי שבנה את הקומה הזאת לא אוהב אנשים ולא דואג להם", הכריזה אז. "כשהסתובבתי בתחנה ראיתי חור בקיר ודרכו נכנסתי לאיזה מקום שפועלים או הומלסים יצרו לעצמם, כנראה תוך כדי עבודות הבניין".

מבעד לחור עבדה עם החלל הקיים ושאריות החיים בו, כמו קונדומים משומשים, מזרקים, בגדים עזובים, סרוחים, טרנזיסטור שבור וצילומים פורנוגרפיים. אלה שימשו אותה ביצירת מרחב ובו אובייקטים חדשים, מטרידים. היא אף חיתה במקום במשך חודש, גם בשביל לשמור על העבודות אבל בעיקר כדי להפוך את האקט הפוליטי לעניין מעשי, פיסי.

שרית שפירא, אוצרת התערוכה אז, אומרת כיום: "העבודה הזאת היתה בעלת הקשרים פוליטיים ברורים. הסתובבו שם באותן שנים שוהים בלתי חוקיים, ומעבר לחושניות ולאפקטיביות החיצונית של העבודה, זו עבודה שבה היא לקחה סיכון פיסי על עצמה. התחנה המרכזית דאז היתה מקום נידח ומסוכן".

לנדאו עצמה סיכמה זאת אז אחרת, בניסוח מדויק לעילא המתמצת את התחושות והמניעים המלווים אותה עד היום: "בסופו של דבר יצרתי משהו שלמרות הכל נותן תחושה של בית. כל סף הוא גם מקום, אפשר להישאר בו: סף כאב, סף יכולת, מפתן בית, המתנה. יש תחושה שאני מאכלסת את המקומות, לא עוברת אותם".

גם בביתן שבו היא מציגה כעת, אומרת לנדאו, "הדבר הראשון שאני עושה הוא שזה יהיה ביתי". באחרונה, בעת ביקור מוקדם בוונציה, היא שמה לב לכך שהמבנה, שתיכנן האדריכל זאב רכטר לפני עשרות שנים, דומה לביתן הלנה רובינשטיין, גם הוא בתכנונו, שבו הציגה את "הפתרון האינסופי". "באופן אסוציאטיבי היה לי ברור שהביתן בוונציה הוא כמעין סקיצה לביתן הלנה רובינשטיין, שבו אני מכירה לעומק כל מילימטר", היא אומרת. "כשנכנסים מקבלים בראש. זה אותו ברדק, כשהשחקן הראשי בשני המקרים הוא גרם המדרגות וכל השאר זה מין מפלסים והיררכיות. עוגת קצפת של ארכיטקטורה", היא צוחקת.

לנדאו לא הסתפקה בתחושת ההיכרות האינטואטיבית הזאת. היא פנתה לאמנון רכטר ולמדה את ארכיונו של אביו, התוודעה להצעה איטלקית שקדמה לזו שלו ולשלבי התכנון והבנייה בניצוחו. בהקשר זה ויזגן כותב בטקסט התערוכה כי "התקופה ההיסטורית שבה תוכנן ונבנה הביתן חופפת לתקופה שאליה מתייחסת לנדאו בעבודותיה מהשנים האחרונות: העשור שבו עוצב הבית הלאומי הישראלי מבחינה פוליטית, דמוגרפית, אתנית, חברתית ואדריכלית".

הביתן בוונציה אמנם מייצג את מדינת ישראל, אך בעיני לנדאו, "הביתן הזה לא מעורר אף אחד לאהוב אותו ולהשקיע בו בדרך כלל. זה מין משהו שלא מייצג שום דבר. אני מתעסקת עם העובדה שהתצוגה בביאנלה היא משהו שבין תערוכה במגרש הביתי לבין כזו שנצפית על ידי כל עולם האמנות. אני מחפשת עוגנים לתווך, או אולי לשאול שאלות על המקום שהוא בין המקומי לאוניברסלי".

הזמנה למשא ומתן

התערוכה עצמה עוסקת ב"קהילה, או חברה, או תרבות שחולקות משהו יחד עם הקהילה השכנה, כמו האדמה והמים" - כך הסבירה לנדאו במסיבת עיתונאים לפני כמה חודשים. "ככה זה גם בים המלח. אפילו את התופעה הייחודית הזאת אנחנו חולקים עם שכנינו". כלומר, מדובר במערכת של יחסי תלות המצריכה שיתוף פעולה והישענות הדדית.

לנדאו החלה לעבוד בים המלח ובאובייקטים מתוכו ב-2003. "היתה לי איזושהי אאוריקה", היא עונה בהתרגשות על השאלה אם בתערוכתה החדשה יש לצפות להמשך העיסוק הזה. "אני לא מטפלת בים המלח באותו האופן. אני מנסה לא להיכנס אליו אלא לעבור מאחוריו, לצד השני, למה שיש מאחורי הים, אל הגבול עם ירדן, לראות את הים במקום שהוא עמק או בקעה משותפת".

בימים אלה ים המלח מתמודד נגד 27 אתרים נוספים מרחבי העולם בגמר התחרות של שבעה פלאי עולם הטבע. לנדאו התגייסה גם היא למאבק. "כבר שנים שים המלח הוא הפרטנר שלי וכעת יש לי הזדמנות להיות הירדן שלו, נראה לי נכון וטבעי להחזיר לים הזה משהו ממני", כך צוטטה בקמפיין. היא בקשר הדוק עם מפעלים מהצד הישראלי ומהצד הירדני. "הכנסתי את הנושא גם לאחת העבודות בתור משהו שישנה את מאזן הכוחות שם, בתור משהו שיכול לשפר מבחינה אקולוגית את המקום", היא אומרת.

אף שגם בתערוכה זו היא טבלה אובייקטים במי ים המלח, כפי שעשתה בתערוכות קודמות, סוג האובייקטים השתנה. הדימויים מופשטים יותר וקשורים לניסיונות הגישור שלה. לדבריה, מתחת לרדאר של הממשלות קיים שיתוף פעולה בין שני הצדדים. "כל חתך שהוא לא מדיני ופוליטי הוא סוג של תקווה", היא מדגישה.

אחד הגילויים שלה, היא אומרת, היה ההבנה שהמים משותפים: "בעצם יש לי שלום עם ירדן ואני יכולה להטביל בצד השני, יש שם אנשים שאני יכולה לדבר אתם. להם, לעומת זאת, אין יציאה לים הישראלי". לירדן גם אין ביתן לאומי בביאנלה.

לפני ים המלח עסקה לנדאו, בין השאר, באתר טעון עוד יותר. בתחילת דרכה הציגה לצד גיא בר אמוץ במוזיאון ישראל את העבודה "הרבית", שבמרכזה עמד עיסוק ביקורתי בהר הבית וגם במוזיאון ישראל עצמו. התייחסות פוליטית-חברתית היתה גם בעבודת הווידיאו "Barbed-hula", שבה לנדאו עומדת עירומה לגמרי, מנענעת את גופה במעגלים בעוד שחישוק תיל מסתובב ופוצע את גופה.

לנדאו נמנית עם דור של אמנים שיוצג בין השאר בתערוכת שנות ה-90 שהוצגה במסגרת חגיגות ה-60 למדינה (אוצר: דורון רבינא). כותרתה לא יכלה להיות מדויקת יותר בתיאור הרוח שאיפיינה דור זה: "ובסוף נמות - אמנות צעירה בשנות ה-90 בישראל". שרית שפירא, שהיתה מהאוצרות הראשונות שליוו את לנדאו, חושבת שהאמנים הטובים בדור הזה התייחסו לשיח הפוליטי "אך הרחיבו אותו דרך החזון, דרך הדמיוני. הם הראו איך אפשר להפוך את החזון לכלי שרת לטובת הפוליטי, שגם הוא מתגלה דרך האמנותי. אותו דמיון לא נכבל או ממושטר על ידי הפוליטי".

האם גם בתערוכה הזאת לנדאו מגיבה לאירוע בזמן או במרחב הפוליטיים? "אני מגיבה לחוסר דיבור", משיבה האמנית. "יש משהו בתערוכה שקשור בדיבור. רציתי לעסוק במצב של משא ומתן; אני מציבה שולחן וכיסאות ובעצם מזמינה למשא ומתן ומתמודדת עם חוסר היכולת לדבר. מדוע לא משכללים ומאמנים את כושר הדיבור והתקשורת כפי שמשמנים מכונות מלחמה? זה קשור לזמן שלנו שהוא זמן של שתיקה, היסוס, קיבעון והמתנה. הייתי שמחה אם יאיישו את העמדה הזאת במיצב".

בתערוכה בגלריה אלון שגב עסקה לנדאו בזוועות האינתיפאדה, בתערוכה בהלנה רובינשטיין היא הציגה דמויות אבודות, חשופות בשר ורוויות דם. אז התכנים נדמו כאפוקליפטיים. מאז נדמה כי היא נטשה את העיסוק הפוליטי. "בהלנה רובינשטיין העזתי לעשות תערוכה אישית וזה מה שאנשים לא כל כך הבינו", היא אומרת. "אמי נפטרה בספטמבר, ובדצמבר חתמתי על חוזה ומסגרת תקציבית. זה היה אישי, משפחתי. כל שנה נעלם מישהו מהמשפחה - סבא, סבתא, דוד שהתאבד ואמא. נעלמו. כינסתי לי איזשהו שבט. ובכלל אני חושבת שאני מאוד סוציולוגית, אולי לא כל כך פוליטית, אני לא אוהבת סלוגנים".

גם במסיבת העיתונאים לפני כמה חודשים וגם בראיונות נוצר רושם שאת מתחמקת ואף נרתעת מהקריאה הפוליטית.

"אמנות שצריכה לקרוא טקסט בצורה מסוימת, להבין רפרנטים תרבותיים, היא אמנות שיוצאת מאוד דידקטית. האנס האקה, שלמדתי אצלו בקופר יוניון ולימד אותי רבות, הוא כזה במידה מסוימת. ליובש יש מחיר, את רואה בן-אדם שהשסתום של הליבידו לא מאפשר לו לפרוץ. הדברים עוברים כל כך הרבה סובלימציות אצלו, שאת לא יכולה לומר שזה אישי. וגם אל תשכחי שהתערוכה הפוליטית באלון שגב היתה גם באותה מידה אקספרסיבית. הבנתי מאוד את (מבקר האמנות) פיליפ ליידר שכינה אותה 'הגרניקה'".

בשיחות עמה מרבה לנדאו לגחך על הגחמות המודרניסטיות, ובתוכן הביתן שבו היא עומדת להציג וגם האדריכלות בתל אביב. מה יש לה נגד המודרניזם? לטענתה, מדובר ב"חבורה של פולנים שלוקחים מניואל גרמני וקוראים אותו על בוריו ומיישמים את זה יותר באדיקות מאשר בכל מקום אחר בעולם, ואחר כך נלחמים על מעקה לשימור. זה סוג של תקיעות, זו בעיה בעיני. זה מה שגורם לקיבוץ לא להתאים את עצמו לזמן ולחשוב שאם לא נעמוד בסטנדרטים האירופיים הנוקשים שאתם הגענו, אז אנחנו ניהפך למה שאנחנו רואים פה, למזרח, ונאבד את צור מחצבתנו. זה צורך ליישם דברים מחמירים, מתנשאים ויומרניים".

על המקטרגים נגדה היא מגיבה: "מודרניזם זה רדוקציה. אני חושבת שב-800 מ"ר של ביתן הלנה רובינשטיין זה היה מתוחכם לייצר פריפריה, והשפע איפשר את זה, אפשר להסתתר בו ולייצר סיפורים קטנים. אני חושבת שאני סופר לא מצונזרת מבחינת בדיקת הגבולות שלי מול המקום הזה. פה למשל זה לא קורה, הביתן קטן ובעייתי מאוד, אין לי פה פריפריה. בארץ בכלל, והדור של המורים שלי בפרט, היה חשוב להם להצטמצם, להיות מנוסח. לי זה נראה כמו מנגנון לסרס. כשעושים לי נאחס אני יודעת בזמן אמת".

איזה דיאלוג היה לך עם מורים בבצלאל?

"אני זוכרת מפגש אחד עם גבי קלזמר. פעם הלכתי לחדר מורים, פעם אחת בודדה שממש הייתי צריכה עזרה ואמרתי לעצמי: מי שלא יהיה שם, אני אקרא לו לסטודיו. זה היה רגע שהייתי מוכנה להראות, לחשוף. היה ברור שהוא עמד כבר ללכת והוא שינה תוכניות ובא. זה היה מפגש שמבוסס על זה ששנינו רוצים להיות שם. לעומת זאת אני זוכרת את עצמי מתחננת לפני מורה שלי לפיסול בשנה א', שתרד מהקפיטריה. זה היה דאונר. כשהיא רצתה, ואני הייתי מאוד תמימה, היא היתה נותנת לי לדבר על התרגיל שלי והייתי מדברת ומתלהבת ואז היא היתה מנחיתה. זה היה משהו מאוד ישראלי. אני בטוחה שזה השתנה מאז, הראיתי שאתי לא מדברים ככה, ואם לשני אנשים לא מתחשק להיפגש אין צורך".

מה זה "וואו"

אם בעבר הופיעה לנדאו בגופה בעבודותיה, לא כך בתערוכה החדשה. "פרפורמריות מחליפות אותי באיזשהו אופן, יש גוף והוא לא שלי", היא אומרת. "אין לי יותר זמן לאמן את הגוף, זה לא כל כך הגיל כמו התובענות של הפרויקט הזה. זה גם לא עקרוני. אמנם הפעם האחרונה שהופעתי לפני מצלמה היתה לפני שאמרי נולדה. אם היו לי עכשיו שנתיים להתכונן אולי הייתי עושה זאת. די קינאתי בפרפורמרים".

האם האמנות מחייבת אותה לוויתורים? "יש מחיר, מחיר-מחיר. עד שאני לא אקום בבוקר ואשאל את עצמי מה שלומי ולא האם ההוא הביא לי את החלק הזה והזה; עד שאני אקום בבוקר ואשים את עצמי ולא את האמנות קודם. אבל כנראה שאני במשימה. אין לי אלטרנטיבה. אם היה לי משהו אטרקטיבי אחר הייתי עושה. יכול להיות שמחר אני אפתח בית ספר שיהיה לבת שלי איפה ללמוד, אולי אני אעשה משהו חברתי יותר. אולי יהיה חשוב ללמד פתאום ולהיות עם אנשים צעירים. אני כן one trick pony והייתי רוצה לחשוב שזה מבחירה.

היחס שלה לתערוכה הוא "down to earth", כלשונה, והיא כורכת זאת בהיותה אמא: "יש מעבר בעולם שלי לממשי, פחות למומצא ולבדיוני. יש נושא ויש נשוא. אולי זה קשור להולדה, לגידול ילד, לרגולריות, לקחת כל יום מהגן בארבע, דבר אמיתי עם צרכים אמיתיים וסדר יום.

"זה שלא עשיתי משפחה אבל עשיתי את אמרי הפתיע הרבה אנשים", היא מוסיפה. "אני ברחתי מהמשפחה שלי, זה לא שהיה לי זמן וכוח להתמודד עם הפלונטרים והפתולוגיות של המשפחה שלי. אז לא עשיתי עוד משפחה, אלא מקום שאני אוכל לתת ולהרגיש משהו אנושי".

אשר לנשיות ולאמהות היא אומרת: "אני לא יכולתי להתייחס לזה עד שלא הייתי אמא, גם בהריון לא כל כך הבנתי את הדיל של נשים. המשימה שלי היתה, כנראה באופן לא מודע, לא להגיע לפינות שאמא שלי הגיעה בחיים. אחרי שנהייתי אמא בעצמי הבנתי יותר את האתגר של להיות אשה ולהישאר אמנית. וגם את הכוח האדיר שנשים יכולות לתת זו לזו בעשייה. ואני בעד נשים בכלל. שזה לא דבר שקל למצוא: בכל מקום ישנן האוצרות וישנו המנהל הגבר, זו תמיד הדינמיקה.

"באופן כללי דווקא יותר קשה לי לעבוד עם נשים. כלומר, סוג העבודה שלי - קשה לנשים לעשות אותה". בצוות של הפועלים הצרפתים יש אשה אחת, שנוכחותה ביניהם טבעית לכולם. "אין הרבה דוגמאות כמו קרלה", אומרת עליה לנדאו, "היא חזקה פיסית. אבל כשהיא תהיה בהריון היא תיחלש, ככה זה עובד".

עד התערוכה בביתן הלנה רובינשטיין לנדאו מעולם לא החזיקה סטודיו קבוע ונעה בין אמסטרדם, ברלין וניו יורק. משחזרה לישראל באמצע העשור שחלף שכרה לראשונה סטודיו, שגם הוא נדד מפעם לפעם. לא אחת גם התגוררה בו. אבל "מאז שהתכוננתי לאמרי אני אפילו כבר לא גרה בשכונה של הסטודיו". זה שלוש שנים היא מתגוררת ברחוב ביאליק במרכז תל אביב.

עכשיו בביאנלה יהיה אפקט "וואו"? את רוצה ליצור משהו כזה?

"לא חשבתי על ה'וואו'. כנראה זה הטבע השני שלי. יש עכשיו משהו של דיוק והנאה. הנאה זה חדש. לא שאני לא סובלת ושהיום לא רציתי למות מרוב עייפות. תמיד רוצים את ה'וואו'. מה זה 'וואו'? אני רוצה אולי 'וואו' אחר. אני רוצה לעבור חוויה. אני יודעת שאני משחקת עם אנשים שמכירים טוב מאוד את החלל והם שואלים את עצמם, מה היא תעשה בביתן.

"אני כבר ב'וואו' מזה שיש לי גלריסט כזה, מיוחד מאוד, הזידאן-אובמה שלי - קאמל מנור. הוא מבחינתי גיבור תרבות. המפגש בינינו אולטימטיבי, אני דווקא מהמזרח והוא הצרפתי שמארח אותי, אבל אבא שלו הביא אותו כשהוא היה בן שנה מאלג'יריה ואני יכולה לעשות אתו עסקים. כשהוא מרגיש שאני מתוחה הוא מתקשר אלי, ותמיד אגמור את השיחה בחיוך".

במה שונה העבודה כיום מן העבר?

"אני פחות הירואית, אני נהנית מזה שעוזרים לי. שיש עוד נפש. שיש תהודה לכל האקספרסיביות. לפעמים הרגשתי שאין הד, שהייתי מאוד לבד. פיתחתי את השפה שלי ולא היה לי כל כך למי להשמיע אותה בארץ. היה לי הרגל להיות לבד. גם עכשיו בשיא הלחץ אני אומרת לז'אן (דה לואזי, האוצר, אע"א) 'אל תבוא' והוא אומר לי 'מה פתאום' בטון אבהי כזה ובודק באותו יום אם יש טיסה. אם את לא בשלה לקבל סוג של חום כזה, את מרגישה פרנויה".

ומה קורה אחרי שכבר מציגים בכל זירות האמנות הכי חשובות?

"לא כל כך יודעת. אני תמיד מחפשת צרות. אני תמיד קמה בבוקר ותמיד עובדת. לא יודעת לנוח ולהתמלא. לא נחתי מעולם. תיאורטית הייתי רוצה. אנשים כמוני, ברגע שיש זמן מיד ממציאים איזשהו אוורסט. אני מקווה מאוד שהאמהות תהיה עוד ועוד. קצת יותר אמרי".

לולא היו בעיות תקציביות וביורוקרטיות בעולם, מהו הפרויקט הכי שאפתני שלך, הפנטסיה הגדולה?

"לבנות גשר ממלח. גשר שיאפשר מעבר בין שני צדי ים המלח". *

עושר החומר

סיגלית לנדאו לא רק החזירה את הרגש לזרם המרכזי הישראלי. היא עושה זאת בעוצמה, שאפתנות ואקספרסיביות המרחיבות את השפה האמנותית שהיתה כאן לפניה

החשיבות המובהקת של גוף היצירה של סיגלית לנדאו טמונה בהחזרתם של הרגש והנרטיב אל לב הזרם המרכזי הישראלי.

שני מרכיבים מרכזיים אלו אמנם לא נעדרו מהאמנות הישראלית, כשם שהציור מעולם לא מת. מדובר בחוט שנמשך מיעקב שטיינהרדט ואביבה אורי דרך המיטב של משה מוקדי ועד לחלק מעבודתו של משה גרשוני. ואולם, העוצמה, האופי הטוטאלי והשאפתני, הבארוקי והאקספרסיבי שמאפיינים את לנדאו - מרחיבים את אופן הצגתם של הנרטיב והרגש ומעמיקים את מבעם.

השימוש של לנדאו בחומרים ובחלל, בדימויים מעולם התנועה ובעולם אסוציאטיבי מושתת על מידה שווה של השכלה והתבוננות חדה במציאות. בתחילת שנות ה-90 היא יצרה עבודות שאפשר לדמות לשירה; יצירות מתומצתות קטנות ומלוטשות. כך הבובה הזעירה מפלסטיק השוחה לתוך דלת ושוברת את ראשה, עיגול הדם דמוי ההילה, או ערימת הדלתות השרוטות-פצועות-מחוררות, כאילו ביקשו כל השדים והרוחות שהוסתרו מאחוריהן לפרוץ החוצה. בדלתות האלה היא הפכה על ראשו את אתוס דלות החומר. לא צמצום ולא ישירות היו בעבודות המוקדמות אלא משהו שגרם לצופים להצטמרר.

עבודת הווידיאו המוקדמת "הרבית" - שבה, בין השאר, לבשה מעין חליפת צוללנית ועקבה אחר מסלול הובלת האשפה בירושלים - עסקה הן בפוליטיקה, שהרי מסלול הפסולת הוא ממערב העיר למזרחה, והן באקולוגיה. מאז נגעה לנדאו כמה פעמים באופן שבו אקולוגיה מתקשרת להיסטוריה ועוזרת להדחיק, לדומם ולהסוות צללים ובוגדנות. המעניין ביותר ב"הרבית" היה האופן הכמעט-סאטירי שבו סימנה לנדאו אסתטיקה של שפע, כשהיא מלהטטת בין גרוטסקה לאימה.

עבודה שעוררה פחות הדים היתה "שלושה גברים בחישוק" מ-1999, וידיאו קצר ומדויק שבו שלושה צעירים, גב אל גב וכרוכי זרועות, מסובבים חישוק ענק; לנדאו יצרה בה נחשול של כוח שנהפך לצל אחד וכולו יופי, חיות ניגרת, מתנדנדת, תנועה כסוג של תחינה או תפילה.

פריצת דרך היתה התערוכה המשובחת "הארץ" שהוצגה ב-2002 ונחרתה בזיכרונם של הצופים. לנדאו גילגלה עיתונים לכדורים - ספק פירות, ספק כדורי תותח, וכן הציגה קבוצות של פסלים שנראו כפסלי לימוד אנטומיה אשר קמו לתחייה, שריריהם עשויים עיתונים טבולים בצבע אדום כדם, כמוהם כמרסיאס, הסאטיר שהתגרה באל אפולו ועורו הופשט מעליו. הדמויות כמו צמחו מתוהו, דימוי של עיר ששמיה מוארים באש נפרש על קירות, ופירות מוזרים נראו כאילו ביקשה מכשפה לרקוח מהם מרקחת סמיכה של בשר ודם. התחושה שיצר המיצב היתה של מיתר שפקע, של חיפוש אחר כלים חדשים.

את המחקר שלה היכן פוקע מיתר, היכן בוער הלב, היכן ניגרים ונקווים הרחמים, העמיקה לנדאו כשנתיים אחר כך במיצב "הפתרון האינסופי" בביתן הלנה רובינשטיין. היא יצרה שם את "Dead See", עבודת וידיאו מדיטטיבית יפהפייה שבה היא עצמה משתבללת וכמעט נפרדת משבלול אבטיחים בים המלח; עבודה נוקבת, עוצרת נשימה גם אחרי צפיות רבות.

לנדאו גם הביאה מגרמניה, והציבה לפני ביתן הלנה רובינשטיין, מכלי מיון לפסולת למיחזור שעליהם נכתב בגרמנית מה צבע העיניים שלהן נועדו. בדרך זו היא הצביעה על הזוועה הגלומה במה שנחשב בעיני רבים (גם כיום) למסמל את העדיפות של אירופה על המתרחש כאן. זה היה רק חלק מההתייחסות שלה לכאב שהוא גם קולקטיבי אך גם צורב פרטים רבים, מחלחל לקיום היום-יומי.

בתערוכה זו היא אף הציגה לראשונה את הפיסול במלח, פיסול שבו המטהר והמרפא פוגשים את הנורא והם נהפכים לאובייקט אחד, זכר לנציב המלח שנהפכה לו אשת לוט שהעזה להישיר פנים לזוועה.

ההיבט הרליגיוזי ביצירה של לנדאו גלוי. המפגש בין שאיפת הנפש אל הנשגב ובין המודעות המלאה למגבלות, ובמיוחד העינוי הכרוך בספק באמונה, חוזר בעבודותיה בדרכים שונות; אם זה בעבודת הווידיאו "Barbed-hula" מ-2000 ואם ב"דמעות הבטיח", יצירה שהציגה בבית ראובן לפני כשנה. עבודה זו היתה עשויה אבטיחים, מלח בישול וצלחות נחושת שיצרו מעין אגן שעליו נקוו מים מחתיכות גדולות של אבטיח במצבים שונים של ריקבון, שהונחו על מצע מלח. מה שנראה במבט ראשון כדימוי של שלווה, שפע ונביעה היה למעשה מערכת סגורה של מוות.

מ-5,000 ועד 200 אלף יורו

תערוכתה של סיגלית לנדאו "הארץ", שהוצגה בגלריה אלון שגב ב-2002, מסמנת מבחינות רבות את נקודת הזינוק שלה כאמנית מובילה בשדה הישראלי והבינלאומי. עוד לפני התערוכה סחר אלון שגב ביצירות של לנדאו ומכר כמה מהן. "ב'הארץ' נמכרה כל התערוכה", הוא מספר. פסלי הנייר שיצרה לנדאו בגודל אנושי נמכרו במחיר של 25 אלף דולר לאחד. עבודות קטנות יותר מאותה תערוכה נמכרו בסכומים נמוכים יחסית, החל ב-2,000 דולר.

כיום מיוצגת לנדאו על ידי גלריה קאמל מנור הפאריסאית וגלריה גבעון התל-אביבית. גם נעמי גבעון, בעלת הגלריה, גם נציגי קאמל מנור וגם שגב מציינים את המנעד הגדול של מחירי עבודותיה ואת פנייתה לקהל רחב ביותר של אספנים.

גבעון אומרת כי במשך שנים לא הרגישה בעלת ניסיון ובשלה דיה לעבוד עם אמנית כמו לנדאו. היא נזכרת בהתרגשותה הרבה בתערוכת הסיום של האמנית בבצלאל, שראתה עוד עם אביה שמואל גבעון, בעליה הקודמים של הגלריה הוותיקה.

לדבריה, מחירי היצירות של לנדאו כיום נעים מ-5,000 יורו לאובייקטים קטנים, עבודות עשויות מלח או צילום סטילס - ועד ל-200 אלף יורו למיצב שלם. ביניהם, אפשר להסתפק בעבודת וידיאו שתעלה בין 16 ל-60 אלף יורו. מחירים דומים נמסרו מגלריה קאמל מנור בפאריס. בישראל רכשו כמה מעבודותיה החשובות האספנים דורון סבג ויגאל אהובי.

מנתוני בית המכירות סותבי'ס אפשר ללמוד על מחיריהן של כמה יצירות: ב-2005 נמכר פסל בגודל בינוני עשוי רשת ברזל, נייר ודבק ששמו "Fruit Sack" (מתוך המיצב "הארץ") ב-9,600 דולר. ב-2008 נמכר צילום סטילס משנת 2005 בגודל 58.9 על 105.4 ס"מ (מתוך שישה עותקים) ב-8,438 דולר. ב-2009 נמכרה עבודת פיסול מברונזה וחומרים נוספים מ-1997, בגובה 38 ס"מ, ב-37,500 אלף דולר.

דניאל ראוכוורגר






''מראה הצבה'', מתוך התערוכה ''הארץ'', 2002



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו