בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

150 שנה להמצאת החליפה

היא נולדה באמצע המאה ה-19 כבגד לשימוש ביתי, הפכה סמל הבורגנות במאה ה-20, פורקה לחלקיה במאה ה-21, ומשמשת עד היום כמעטפת האולטימטיבית לגוף הגברי

תגובות

שה לדמיין את אופנת הגברים המערבית בלי שני פריטי הלבוש הקלאסיים ביותר שלה, מקטורן ומכנסיים תואמים, או כמו שנהוג לכנותם - חליפת עסקים. מנהלים בכל העולם לובשים אותה מדי יום למשרד, פוליטיקאים לא מרשים לעצמם להופיע בלעדיה באירועים רשמיים, ורוב החתנים עדיין מתעטפים בה בטקס נישואיהם.

150 שנה אחרי המצאתה, החליפה נחשבת קלאסיקה גברית, או כמו שטוען הספר "מאה שנים של אופנה גברית" מאת היסטוריונית האופנה קלי בלקמן, שיצא לאור לפני כשנתיים בבריטניה, "היא פריט הלבוש המצליח והיציב ביותר שהומצא אי פעם".

"החליפה הגברית היא הישג אסתטי בלתי רגיל", אומר ד"ר מיכאל זכים, מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "Ready-Made Democracy" על חליפות ודמוקרטיה באמריקה במאה ה-19. "ההוכחה לכך היא שבמשך 150 שנים גזרתה כמעט לא השתנתה. החליפה מגלמת את האידיאולוגיה הליברלית - כולם שייכים למעמד הביניים ולכולם יש זכויות שוות. אם כל אחד יכול לקנות חליפה, כל אחד גם יכול להיות אזרח מן המניין".

במקביל, טוען זכים החליפה גם מסמלת את המעבר מתפירה אישית לייצור המוני. "החליפה היא אולי המוצר ההמוני הראשון. לא רק שמאחוריה עמד מערך ייצור והפצה מסועף, היא גם השתמשה בשיטות חדשות למדידת הגוף הגברי, שגם הוא עבר במקביל סטנדרטיזציה".

כאן טמון, לדעתו, הפרדוקס שהחליפה מגלמת. "הפרסונה הגברית החדשה היא תופעה המונית. נולדנו כאינדיבידואלים אך אפשר להפוך אותנו לסטנדרטיים, כלומר - הכל חליפי", הוא משתעשע בכפל המשמעות.

באותן שנים התחילה מכירה של חליפות מוכנות לגברים בחנויות, הרבה לפני הופעתן של חנויות אופנה לנשים, שקנו עדיין בדים והיו צריכות להתעסק עם תהליך תפירת הבגד. "לגברים היו בגדים סטנדרטיים והמוניים, שאיפשרו להם לא להיות טרודים בהופעתם החיצונית", מסביר זכים. "הם פשוט הלכו לחנות וקנו חליפות מהמדף. אז גם התחיל השיח שבו נשים תוארו כמתעסקות במראה החיצוני שלהן וגברים תוארו כעסוקים בדברים רציניים".

עוד הרבה קודם לכן, במאה ה-17, עבר עולם האופנה הגברי מהפך. האידיאל המודרני היה קשור דווקא בחזרה למודל קלאסי של גוף גברי ובמציאת בגדים שיהלמו וישרטטו את קו הגוף הזה. בגדים החלו להיות מעוצבים כך שירמזו על קווי המתאר של הגוף האידיאלי: כתפיים רחבות, חזה שרירי, בטן שטוחה, מותניים צרים ורגליים ארוכות.

אל התפישה הזו נוספה נטייה לדחות את בגדי הפאר וההדר האריסטוקרטיים, בגדים מפוארים שסימנו כוח ועוצמה. הנטייה הזו הלמה את הרציונליות החדשה. הצבעים של הבגדים הפכו מעודנים ומונוכרמטיים יותר, בגוני כחול, אפור, לבן וחום, והם היו בעלי קווים פשוטים.

"החליפה גילמה את הטענה שגברים לובשים בדיוק כמה שצריך, בשעה שלנשים יש פי שבעה יותר בד בלבוש שלהן", טוען זכים. "החליפה משדרת איפוק, היא ממושמעת, היא לא צריכה להשתנות. במובן הזה היא הופכת את הגוף לרציונלי. היא סמל לזהות הגברית העקבית והיציבה, והיא עמוד התווך של המהות הגברית המודרנית".

כוכבים עם דש | חליפות איקוניות בתרבות הפופולרית .

כמו פסל יווני

בסוף המאה ה-18 התנקזו אל רחוב סאביל בלונדון חייטים שברחו מצרפת אחרי המהפכה, והעיר הפכה למרכז ביגוד לג'נטלמנים. הבגדים החדשים, שהושפעו ממדי חיילים, בגדי רופאים ובגדי ספורט, הפכו לפונקציונליים יותר.

באותה תקופה חי בעיר הדנדי המפורסם בו בראמל, שטען שהבד, הגזרה והצללית הם מהות לבושו של הג'נטלמן. בניסיון לחקות את הפסלים היווניים של גברים עירומים, הזמין בראמל מכנסיים ומעילים שהיו קרובים לגוף, בצבעים כהים ו"רגועים", שנועדו למקד את תשומת הלב המתבונן בצלליתו של הלובש אותם.

"זו היתה התחלת הסוף של הצבעוניות", מתאר זכים את התקופה. "נוצרה אופנה גברית שהיתה אנטי-אופנתית במהותה. למעשה, למרות המשמעות העכשוויות של המושג 'דנדי', בראמל האמין שאם מסתכלים עליך ברחוב, סימן שאתה לא לבוש היטב".

באמצע המאה ה-19 הפכו בגדי הגברים לקלילים יותר: המעיל הארוך והמרופד התקרב לגוף, התקצר מעט, ולצד פריטי לבוש נוספים, כמו המכנסיים שהפכו לקלילים יותר והכובעים שהפכו שימושיים יותר, עבר שינויים קטנים, עד שהפך לחלק ממערכת בגדים תואמת.

ניצחון החליפה כמדי הבורגנות התרחש רק לקראת סוף אותה מאה, עם עליית הקפיטליזם האמריקאי. עד אז נחשבה החליפה לבגד לא פורמלי, שנועד לפעילויות בשעות הפנאי או לשימוש ביתי ופרטי. לא היה מקובל ללבוש אותה לפגישות עסקים או לביקור בכנסייה, ולבישתה באירועי ערב היתה אסורה לחלוטין. רק מאוחר יותר הפכה למדיהם של אנשי עסקים, שהעדיפו ללבוש חליפה, שהיתה פחות רשמית מבגדים אחרים, מפוארים יותר. יתרון נוסף של צורת הלבוש החדשה היה היותה קלה לניקוי ושינוע, ערכים שהפכו לחשובים ביותר בסביבה העסקית החדשה שנוצרה.

בעשורים הבאים החלו לאמץ אותה מגזרים נוספים באוכלוסייה - בתחילה חוואים וחקלאים, שלבשו אותה בשעות הפנאי, ואחר כך פקידים וסוחרים שלצד אנשי העסקים, הפכו אותה למדיהם הרשמיים.

מאחר וחליפת העסקים הפכה לבגד יומיומי נוצר צורך במערכת לבוש מהודרת יותר, שתתאים לאירועים רשמיים, וכך נולדה חליפת הטוקסידו שמורכבת מז'קט ארוך יותר, תפור מבד מבריק ובעל דש עשוי משי, מכנסיים תואמים שפס משי בצדם, חולצת כפתורים לבנה ועניבת פרפר ממשי.

מראה החליפה כמעט ולא השתנה מאז תחילת המאה ה-20: אמנם הז'קטים יכולים להיות בעלי רכיסה כפולה או רגילה, עם שניים או שלושה כפתורים, צווארון ודש מסוגים שונים ושסע אחורי אחד או כפול - אבל ההבדלים הם דקים, והמראה הכללי הוא תמיד מובחן מאוד. השינויים שעברה החליפה עם השנים קשורים יותר לסגנון מאשר למהות המערכת השלמה: מחליפות נוסח "מד מן" מהפיפטיז, דרך חליפות הכוח של ארמאני משנות ה-80 וכלה בחליפות הצרות של הדי סלימן בדיור בתחילת האלף הנוכחי.

בלי גיל ומעמד

"החליפה הגברית היא קלאסיקה", אומר המעצב דורון אשכנזי. "היא המקבילה הגברית לשמלה השחורה הקטנה שיש לכל אשה בארון. בנוסף, יש לחליפה יתרונות בכל מה שקשור לגוף הגברי: אם היא מונחת טוב היא בעצם יכולה לתקן את הגוף - להסתיר כרס או 'לתקן' את קו הכתפיים. ז'קט משדר כוח ועוצמה שאין לאף פריט אחר".

אם כך, איך יתכן שהחליפה עדיין אינה חלק מארון הבגדים המקומי? "החליפה קצת כבדה על הגבר הישראלי", מסביר אשכנזי. "אין כאן תרבות של חליפות, ואין צורך בחליפות. חליפה ישר מתקשרת לאירועים חגיגיים במיוחד, כמו חתונה. למעט אנשי עסקים, אין הרבה גברים ישראלים שלובשים חליפה, וגם הם לא תמיד עושים זאת כמו שצריך".

אשכנזי, שהקים את המותג שלו לפני יותר מעשרים שנה, התחיל לעצב חליפות "כדי ליצור אלטרנטיבה למה שקורה כאן", לדבריו. "התבססתי על המבנה של חליפות מחויטות, אבל המטרה היתה לאפשר תנועה, לתת להן מראה פחות חנוק ולהרחיב את ההיצע מבחינת הגזרות והצבעים. חליפות קלאסיות סטנדרטיות אפשר למצוא גם ברשתות הגדולות. אני מנסה לשנות".

אשכנזי, שגם מלמד אופנה בבצלאל, מציין שהחליפה מאוד מושכת את התלמידים. "הסטודנטים שלי רוצים שאלמד אותם ליצור ז'קט", הוא אומר, "אבל כדי לעצב ולתפור ז'קט צריך לדעת את כל התורה המורכבת שעומדת מאחוריו. זו צורת עבודה מאוד מסוימת, זה פריט שצריך ללמוד עליו וללמוד אותו".

אסף ביטון, מעצב בקסטרו מן, מסכים עם הדברים. "קשה מאוד ליצור ז'קט טוב. אלכסנדר מקווין המנוח עבד ברחוב סאביל במשך שנים לפני שהחל לעצב בעצמו, וגם ג'ון גליאנו למד בתחילת דרכו את מלאכת החייטות ממיטב תדמיתני אותו רחוב. לפני שמתחילים לפרק ולשחק עם החליפה, חייבים לדעת איך לעצב אותה".

"גברים לא אוהבים לשנות את הרגליהם", אומר אלן בז'ה, מנכ"ל מותג ההלבשה טאג וומן ומנחה פרויקט בגדי גברים בשנקר. "הם שמרנים יותר וסקרנים פחות מנשים. החליפה בעצם עונה על הצורך בלבוש בסיסי ויציב, שיהיה מוכר וישרת תמיד את הלובש אותו".

לדעתו, השינויים שעברה החליפה מאז המצאתה הם מינוריים: "החליפה שמרה כמעט על אותו עיצוב, והיא העוגן של הזהות הגברית המודרנית. עיקר השינוי הוא שהיא הפכה ליותר צרה, סינתטית וספורטיבית, ועכשיו היא כבר לא מסמלת גיל או מעמד חברתי. בנוסף, החוקים פחות נוקשים, וכיום אפשר לערבב ולקנות מכנסיים וז'קט בצבעים שונים או מבדים אחרים. אולם למרות השינויים הללו, החליפה שימשה תמיד כמסגרת שמכניסה סדר להופעה החיצונית כולה, וכל אחד יכול לבחור את המסגרת שהכי מתאימה לו".

החליפה היא פריט מתוכנן ומהונדס: "הז'קט בנוי מ-48 חלקים שמתייחסים כולם לאנטומיה הגברית", מפרט בז'ה, "הצווארון לצוואר, הכריות לכתפיים, הדש נמצא באזור החזה, סגירת הז'קט ממוקמת באזור הטבור, הכיס והמטפחת ליד הלב. החשיבה העיצובית היא על הגוף שמתחת, לכן החליפה צריכה לעקוב אחר קווי המתאר של הגוף הגברי ולתקן אותם".

גם אלה אייזנברג, בעלת החנות "מזון רוז'", סבורה כי חליפה היא הבגד האידיאלי לגברים. "היא המדים של גברים שעובדים בעבודות ייצוגיות", היא אומרת, "והז'קט הוא המפתח: הוא מונח טוב על הגוף, ויוצר אריזה אלגנטית לגוף הגברי". בנוסף, טוענת אייזנברג, החליפה היא גם פיתרון מושלם לגברים שלא רוצים להתעסק בלבושם יותר מדי: "החליפה היא מערכת לבוש מוכנה, שלא דורשת התאמה מחדש בין פריטים שונים".

"עבדתי המון כדי למצוא את גזרות הבסיס שעליהן נבנה המותג שלי", היא מספרת על ימיו הראשונים של "מזון רוז'". "מהקולקציה הראשונה היתה לי חליפה, והיא היתה חשובה למותג כי המטרה העיקרית שלי היתה ליצור בגדים מחויטים לצעירים, שיתאימו לדור שלנו". מאז משכללת אייזנברג את החליפה הקלאסית של המותג, שהופיעה בכל קולקציות המותג בשינויים קלים. "החליפה שלי יותר צמודה מהרגיל, הצווארון שלה קטן יותר והיא יותר מעודנת".

לקהל הישראלי, מסכימים כולם, לקח זמן לעכל את החליפה, אבל גם הוא מתחיל להבין שאי אפשר להתחמק מללבוש אותה מדי פעם. "להתלבש יפה" כבר לא נחשב למנהג מגונה כאן, וגם ההיסטריה סביב סדרת הטלוויזיה האמריקאית "מד מן" עשתה את שלה. אין ספק שגברים בחליפות יכולים להפוך את הרחוב הישראלי להרבה יותר מעניין - בתנאי, כמובן, שלא ינסו לשלבן עם כפכפי אצבע.

כולם היו הדיו

איזו מהפכה חולל הדי סלימן?

אי אפשר לדבר על החליפה העכשווית בלי להזכיר את הדי סלימן, מעצב בית דיור בתחילת האלף הנוכחי שהפך את פריט הלבוש הקלאסי לנחשק מתמיד.

בקולקציית סתיו-חורף 2001-2002 של המותג חיבר סלימן בין מסורת החייטות המוקפדת של המותג הוותיק לבין אופנת רחוב צעירה ובועטת, ויצר חליפה צמודה ובעלת צללית צרה ורזה.

המראה הצנום הפך לסמל ההיכר של חליפת המילניום החדש. אחרי הבורגנות העייפה של שנות ה-50, הסיננטיות הבוהקת של הדיסקו בשנות ה-70, המראה הכוחני של שנות ה-80 והמינימליזם חמור הסבר של שנות ה-90, יצר סלימן את החליפה הסקסית, הצעירה והכמעט מחתרתית של ראשית שנות האלפיים.

מאז, אפשר לומר, כל החליפות נולדו בצלמו של סלימן. אמנם חלקן נראות אחרת, מעצבים שונים נתנו להן פרשנויות משלהם והן פורקו והורכבו מחדש כמעט בכל עונה, אבל אין ספק שהן הפכו לרלבנטיות בזכות המהפך שחולל המעצב הצרפתי הצעיר.

מעצב אחר שנודע בחליפותיו היצירתיות הוא תום בראון. המעצב האמריקאי מציג עונה אחרי עונה גברים בחליפות קצרות מאוד או בחליפות מקושטות ואקצנטריות, שמעוצבות בהשראת עובדי מפעלים, פקידים או כספרים מראשית המאה ה-20. החליפות שלו, שנראות יותר כתחפושות מאשר בגדים, עולות אלפי דולרים ונמכרות בבתי הכלבו היוקרתיים בעולם.

טום פורד, שהחל לעצב חליפות בגוצ'י לפני עשור והמשיך את הקו גם בבית איב סן לורן שאותו עזב ב-2004, ביסס את בית האופנה הקרוי על שמו על מראה גברי עשיר ודקדנטי. החליפות שלו עשויות בקפידה, נשענות על מסורת חייטות מעולה, תפורות מבדים יוקרתיים ובעלות לוק נוצץ בסגנון שנות ה-70, ומכולן נודף ריח של מועדון ג'נטלמני יקר ליודעי חן.

דריס ואן נוטן הבלגי מגיע משתי מסורות: מסורת החייטות הקלאסית, שבה עסקו בני משפחתו במשך דורות רבים והמסורת הדקונסטרוטוביסטית של בית הספר לאופנה באנטוורפן שבו צמח המעצב. ואן נוטן משלב בחליפותיו חומרים קלאסיים וטכנולוגיות מודרניות, ומעטר גזרות קלאסיות ושמרניות בדוגמאות והדפסים אוונגרדיים. השיבה של חליפות הרכיסה הכפולה בשנתיים האחרונות נזקפת במידה רבה לזכותו, ובתצוגה האחרונה של המותג שלו בפאריס הוא הצעיד גברים בחליפות עם פרוות בדש ובצווארון שכבשו את לב המבקרים.

ראף סימונס, ששייך לזרם אוונגרדי יותר, פירק וחיבר מחדש את החליפה בשנים האחרונות, והפך אותה לשדה מחקר אינטלקטואלי. החליפות שיצר ב-2009 היו אבן דרך בדקונסטרוקציה של החליפה המודרנית: סימונס הצעיד על המסלול דוגמנים בחליפות שנראו כאילו פורקו, בודדו והולחמו מחדש: שרוולי חליפות על חולצות, חלקי ז'קטים בלי שרוולים וחתיכות אחרות שהפכו לחלק ממראה כללי שהיה חליפתי במובהק, ועדיין לא דמה לשום חליפה מוכרת.

לסיום, אפשר להזכיר את פראדה והחליפות המורכבות והתפורות לעילא שלה, את קלווין קליין והחומרים הסינטטים והחדשים שרוקח מעצב הגברים שלו, איטלו זוקלי, כדי ליצור חליפות שנראות כלקוחות מהעתיד, ואת בוטגה ונטה והמעצב העולה שלהם, תומס מאייר, שהצליח לחבר את בית האופנה הוותיק לזמננו עם חליפות סקסיות ותפורות היטב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו