בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה רואים האנשים שמעצבים את הנוף שלנו כאשר הם מביטים מחלון ביתם?

עשרה אדריכלים ישראלים הציצו החוצה, צילמו וכתבו על מה שראו. זהו הנוף הישראלי דרך עיני המתכנן

3תגובות

ביתו הפרטי של האדריכל היהודי-אמריקאי פרנק גרי נבנה ב-1978 בעיירה סנטה מוניקה בקליפורניה, וכלל רמזים ראשונים לסגנונו הקולני הייחודי: רשתות מתכת, זוויות חדות ושילוב שאינו נותן מנוח לעין בין ישן לחדש. גרי ואדריכלים רבים אחרים נוהגים להשתמש בבתיהם הפרטיים כמעין מעבדה לעיצוב. הם מתכננים אותם בדייקנות והופכים אותם לכרטיס ביקור לעבודתם. לעתים קרובות הבדיחה היא על חשבונם.

אולם בעבור אדריכלים רבים, הסביבה של בית המגורים חשובה לא פחות, ולעתים אף יותר, מהתכנון של הבית עצמו. מה שניבט מחלון ביתם הוא לא בהכרח אדריכלות משובחת או מרחבים מעוצבים, אלא תמונת מצב אמיתית - לעתים אופטימית ולעתים מדאיגה - של המרחב שסביבם.

ביקשנו מאדריכלים ישראלים, צעירים ומבוגרים, מיישובים שונים, בארץ ובחו"ל, לצלם תמונה של הנוף הנשקף מחלון ביתם, ללא תאורה וללא יד מכוונת. הם התבקשו לתאר בקצרה מדוע בחרו דווקא בחלון ובזווית הללו ולהסביר מה חשיבותם בעיניהם. נדמה שהמשתתפים רק חיכו לרגע שמישהו יבקש מהם לדבר על הנוף הזה. חלקם, מתברר, כבר הלבישו עליו פילוסופיה או תיאוריה ביקורתית, אחרים מוצאים בו השראה לעבודותיהם או כמה רגעים של מנוחה בסוף היום.

ה"מבט מבעד לחלון" הוא מרכיב חשוב באדריכלות ובאמנות המערבית. אדריכלים חיפשו תמיד כיצד "למסגר" את הנוף. אך נדמה שבישראל, הנוף הטבעי והעירוני מאבדים לעתים קרובות את ההקשר הרומנטי שלהם. ההתפתחות המואצת של המגדלים בתל אביב, תוכניות הבנייה במצפה רמון או החזון שמעולם לא התממש בחיפה; לפעמים מבט אחד מעבר לחלון יכול לרמז על כל אלה.


את החלון הזה רואים כמעט מכל נקודה בחלל הקטן של דירתנו במצפה רמון. הוא חף מאמצעי הצללה כדי למקסם את המבט החוצה, לכיוון שפת המצוק של מכתש רמון. זהו נוף מדברי, צחיח, אבל דווקא המינימליזם הזה מספק עניין בלתי נגמר. כמה הרבה אפשר למצוא בתוך מה שנראה מעט. המראה הניבט משתנה תדיר - עם כל שינוי של שעות היום, עונות השנה, מזג האוויר, תנאי התאורה וצפיפות החלקיקים באוויר.

פרטים מתווספים או מתמעטים, הגוונים מתחלפים, מתגלים עוד ועוד יחסים בין האדמה החשופה לשמים הפרושים מעל. הבוקר נפתח עם המראה הזה והוא מספק אינדיקציה מהימנה על היום הצפוי. בקדמת המבט - בתי היישוב, והנוף הפראי סוגר עליהם בשלווה אצילית. הנוף הנשקף הזה, כמו החיים במרחבי המדבר, מזכירים לנו את מידת הצניעות.

אבל על הנוף הזה מאיימת סכנת הכחדה. בקיץ האחרון שלף מינהל מקרקעי ישראל תוכנית ישנה לשכונה של צמודי קרקע במקום ושיווק מגרשים לבנייה ממש על שפת המצוק. במקביל עורך משרד הבינוי והשיכון תוכנית המשך לשכונה, הנמצאת בימים אלו לקראת הפקדה.

במקביל, בנקודה אחרת בצפון היישוב, עומדת להתפנות קרקע נרחבת ששימשה עד לאחרונה מחצבות. שם מדובר על אלפי דונמים המתאימים כעתודות קרקע לבנייה. עד כה, פניות של תושבים, ארגונים ירוקים ועמותת אדם, טבע ודין למנהל מקרקעי ישראל ולמשרד הבינוי והשיכון נהדפו באטימות. אפילו מסמך מבקר המדינה בעניין זה התקבל באדישות. מיהו, אם כן, האחראי לבחון את האלטרנטיבות ולקבל החלטות מושכלות, בנות קיימא ולמען הדורות הבאים? ובידי מי הכוח לבטל את רוע הגזירה?

בינתיים אני מתבוננת בנוף המופלא הזה. או שמא זה הוא שבוחן אותנו באצילות, בשלווה ובציפייה דרוכה.


מדי בוקר אני נכנס למטבח ומדליק את הקומקום החשמלי כדי להכין קפה ראשון. אני מפנה את מבטי אל החלון ורואה דרכו, כמו בכל יום, את שכני שמתגורר מעבר לחצר הפנימית של הבניין שבמנהטן. הוא יושב בתחתונים וגופייה ליד השולחן וקורא עיתון. הוא מרים את מבטו, מחייך ומנופף לי לשלום. בעוד כמה דקות בטח ניפגש במורד הרחוב ונגלגל שיחה קצרה על מזג האוויר, פוליטיקה, או על מצב הבריאות שלו.

אני מתגורר בבניין לבנים שנבנה ב-1898, הממוקם באפר ווסט סייד, כמה פסיעות מסנטרל פארק. רוב חלונות הדירה שלי משקיפים לעבר חצר פנימית שקטה ודי אינטימית המנותקת לחלוטין מן הרחוב המצוי בצדו האחר של הבניין.

קשר העין בין הרחוב לבין הבניין והחצר האחורית נחקר על ידי ג'יין ג'ייקובס, סופרת ואקטיביסטית אמריקאית-קנדית. בספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", היא טענה כי הביטחון שיש לנו ברחוב נוצר על ידי קשר עין מתמשך בין המרחב הציבורי לפרטי ומעירוב שימושים של מסחר, בילוי ומגורים. את רעיונותיה היא שאבה מהתבוננות מושכלת על הרחוב ועל שכניה דרך חלון מטבחה.

בשנים האחרונות עסקתי בעיקר בתכנון מגדלי מגורים עטופים בזכוכית. האחרון שבהם, בתל אביב, מצוי בתהליך בנייה. בניינים אלו מאתגרים את מושג ה"חלון" בקונקסט המוכר לנו ושנלמד על ידי ג'ייקובס. יחידת הדיור כולה נהפכת בעצם לחלון גדול שבו מוצגים חיים, ולחלופין, העיר היא זאת שמוצגת מתוך היחידה - תלוי במתבונן.

השכן שלי ואני מעולם לא דיברנו ישירות על מערכת היחסים המוזרה שהזדמנה לנו, שכל כך מערערת את הבדידות האינטימית של כל אחד מאתנו. ערב אחד נפגשנו במקרה בקולנוע השכונתי שהציג את סרטו החדש של וודי אלן. באחת הסצינות, הגיבור, סופר לא כל כך מוצלח, מתאהב בשכנתו, נגנית הצ'לו היפה שאותה הוא פוגש בכל יום מבעד לחלון חדר העבודה שלו. ביציאה מן הקולנוע, השכן ניגש אלי ואמר בנימוס: "תבטיח לי בבקשה, שבמידה שתעזוב, תשכיר את דירתך לאחת יפה לפחות כמו הצ'לנית בסרט..." כמובן שהבטחתי.


הבית שלי נמצא ברובע יורדן באמסטרדם. הרחובות צרים למדי והבניינים גבוהים ולכן חתך הרחוב הוא מיוחד ואינטימי. הרובע נבנה במאה ה-17 יחד עם התעלות המפורסמות של העיר. לעומת חגורת התעלות שהיתה מקום מגוריהם של הסוחרים ועשירי העיר, היורדן יועד למגורי פועלים - עם כל הבעיות החברתיות והכלכליות שנלוות לאזור שכזה. רק במאה ה-20, כשהבעיות האלה "עברו דירה" לחלקים אחרים של אמסטרדם, הרובע הפך לפנינה.

החלונות בהולנד מאוד גדולים ומחלון הבית שלי רואים בעיקר את החלונות הגדולים של השכנים. לוקח זמן להתרגל לעובדה שאפשר להסתכל לבתים של השכנים, ובכל זאת לא להתפתות לעשות את זה. לוקח זמן להבין שגם השכנים לא ממש מסתכלים לך לתוך הבית. כשמזג האוויר נעים וכולם יושבים במרפסות מתברר פתאום שכולם מכירים את כולם ומפטפטים בקלות ממרפסת למרפסת מעבר לרחוב שכזה. כל זה לא יקרה לך בבית על התעלה, היכן שהבית והרחוב שומרים אחד לשני על הפאסון.

בשבילי היורדן הוא אמסטרדם, אפילו הולנד. הוא הרבה יותר מייצג מהתעלות הפופולריות שהתיירים אוהבים לצלם. יכול להיות שאין פה תכנון עירוני מופתי או ארכיטקטורה מאלפת, אבל ההרגשה שהרחובות האלה נותנים היא של הולנדיות אמיתית - כזו של "חיה ותן לחיות". היה מי שאתה, פשוט כי זה אפשרי, כי אף אחד לא ייכנס לך לחיים וינסה לשנות אותם. כל אחד ברחוב יודע מתי אפשר ומתי לא, איפה לתת לאחרים את המרחב ואיפה לאפשר פרטיות. ואף שאין לנו שלושה כיווני אוויר, ואף שאנחנו מאוד מאוד קרובים אחד לשני, אנחנו יודעים לכבד אחד את השני.


מעבר לסככות ולציוד חקלאי נטוש, בין קוצים יבשים, חבויים שרידי היישוב הקדום ארבל. שם משתפל ההר אל ואדי חמאם, בו צעד לפני כ-2,000 שנה בחור מאוהב מנצרת אל אהובתו המוקצית שגרה בשולי היישוב מגדל על שפת הכנרת. מעבר לוואדי נשקפים הרי הגליל העליון, זקני צפת וצדיקי מירון. הנוף הזה היה הפיתוי הראשון למה שהפך את חופשת המולדת שלי למסע מהוסס חזרה ארצה לאחר שהייה של 20 שנה בחו"ל. כל כך שמחתי על מיקומו של הבית, עד שאפילו לא ראיתי שום צורך לבקר בתוכו לפני שנקנה.

כמסורת ההתיישבות בארץ, בית זה תוכנן גלמוד על גיליון עם הרבה שוליים לבנים. הוא הונח במגירה בצפייה ליום קריאה. כאשר זאת הגיעה, הוא ושיבוטיו האוטיסטיים נבנו על שטחי המושב המתהווה כאבנים נבוכות שהתגלגלו במקרה אל נוף אקראי הנפער מחלונותיהם. זאת כנראה הסיבה לכך ששום חלון בבית לא הופנה אל הנוף המרהיב. ביום קיץ חם מדי, ישבתי עם קבלן על אבן בחצר צרובת השמש (אפילו מפתח לבית עוד לא היה לי). ביקשתי שישבור את הקיר ויפתח בו חלון, גדול ככל האפשר, אל הנוף ואל האור הצפוני.

ב-2006, גם ביום קיץ חם מדי, במהלך מלחמת לבנון השנייה, נפלה קטיושה כמאה מטרים מחלוני הגדול. יכולתי להביט דרכו עוד מספר דקות בשריפה המתלקחת, עד שהעשן הסמיך אפף את חדרי הבית הקטן. כיום אני מהרהר על אותם בתים בכפרי הדייגים בחופים המזרחיים של יפאן, אשר מפנים את גבם עם החזיתות הסגורות אל הים מפחד הצונאמי שיבוא. לפעמים קשה להאמין שהנוף יכול לתעתע כל כך, ובהינף נהפך מבט פסטורלי לשדה קרב.


אשתי ואני מתגוררים כיום בין שתי ערים, בין שתי דירות שחלונותיהן משקיפים על שני עולמות שונים - ירושלים ותל אביב. מבעד לחלון הירושלמי (בתצלום משמאל) משתקפת הסגירות וההתכנסות האופיינית לעיר הקשה והכבדה שבה אנו חיים; החלון בתל אביב (בתצלום מימין), בדירה המשמשת כמקום מפלט לסוף שבוע, משדר פתיחות. אנחנו נעים בין ניגודים, המעניקים לחיינו עניין וגיוון.

מביתנו בשכונת מלחה בירושלים איננו רואים כל נוף חיצוני, אלא רק חצר ירושלמית טיפוסית ומרוצפת עם "גן נעול". משני עבריה מגודרת החצר בקירות אבן ירושלמית צהבהבה שבהמשכה גדר אבן נמוכה, ומעליה משרביה עשויה מעץ וצמחים מטפסים. מבעד לחלון המשופע בסלון נראה עץ תאנה גבוה, שנטענו בחצר לפני כ-16 שנה; עליו וענפיו משקפים בצבעם את העונות המתחלפות.

דירתנו בתל אביב ממוקמת בקומה שישית של בית דירות בשוליים הצפוניים של העיר. מוקד המשיכה העיקרי בדירה (והסיבה להתאהבות בה) הוא חלון פנורמי רחב, שממנו נשקף כל מה שאי אפשר לראות מחלוננו בירושלים. אנו מביטים על שמורת טבע מופלאה, בין האחרונות בכרך הגדול, המשתרעת צפונה עד גלילות. הפעילות העיקרית בנוף הפתוח היא פעילות פנאי, בעיקר בשבתות - מטיילים, חובבי טבע, בעלי כלבים, וצופי רמת אביב.

המראה הפסטורלי מובנה רבדים רבדים: ברקע הקדמי בתי וילות לבנים, מאחוריהם בעונה זו שדות מוריקים, שבתוכם כתמי צבע צהובים של חרציות. את השדות הפורחים תוחמת שדרת אקליפטוסים, ומאחוריה מסתתרים תלים ארכיאולוגיים, וגם חששות מפני תוכניות בינוי עתידיות. במערב נראה סוד קסמו העיקרי של הנוף התל-אביבי - פס כחול צר של ים, שעליו מזדקרים משולשים לבנים של מפרשיות. הדירה בתל אביב היא בעיקר דירת "סבתאות", המאפשרת לאשתי ולי ליהנות מהקרבה לנכדינו ולהוריהם וגם לרבים מחברינו שנטשו את ירושלים, עירנו.


בשכונה שלנו בקריית טבעון אין גדרות בין המגרשים. ה"גבולות" הם בלתי נראים. פה ושם יש הפרשי גובה ורק טופוגרפיה מפרידה בין הבתים. שכנינו מצד שמאל רחל ומשה כבר הלכו לעולמם לפני כמה שנים והילדים כנראה מכרו את הבית. לפני כחודש התחילו פתאום לנקות את המגרש כדי לבנות במקומו בית חדש. תוך כדי ההריסה רצנו לצלם את הבית של רחל ומשה כדי שיישאר לנו זכר. בכל זאת, זה היה מקום מגורי שכנים שהכרנו ויחד ישבנו ושוחחנו בתוך סוכת הענבים שלהם. את סוכת הענבים שנהפכה ברבות הימים למרפסת פתוחה כבר לא רואים. נשארו רק זיכרונות של משה המטפל בענבים שלו - או יותר נכון, מחמוד שהיה עוזר לכולנו בעבודות הגינון.

לפני שבוע החלו עבודות הבנייה ומולנו קמה מפלצת בטון. במקום סוכת הענבים של משה צמח פתאום ממ"ד! חלון הממ"ד מתבוננן בנו מגבוה וחציו מוסתר בקיר בנוי ובתריסים עבים.

"גדרות טובות", כתב רוברט פרוסט, "מביאות לשכנות טובה". אבל ממ"דים משדרים לנו מסרים אחרים לגמרי. ביטחוניזם, במקום ביטחון. סולידיות, במקום סולידריות. "ביתי-ארמוני", במקום "כל אחד תחת גפנו...". כאשר אני מתבוננן שוב על שתי התמונות אני תופש את עצמי מהרהר על עוד פרט קטן ומטריד שאינו מופיע בהן. והנה נקודה למחשבה. מתברר שהפועלים שבונים את הבית החדש הם נכדיו של מחמוד שטיפח את סוכת הענבים. התפאורה משתנה אך פועלי הבמה ככל הנראה קבועים.


ביתנו ממוקם על צלע של הר הכרמל. הוא חבוי בלב ההר וכמעט שלא ניתן לזהות אותו מהרחוב. מכל חלון בביתנו ניבט נוף שונה: מכיוון אחד נשקף נוף רחוק של ההר ושל אוניברסיטת חיפה, צד שני משקיף אל בית השכנים ממול, לקיר עם מזגנים, כביסה וטיח מתקלף.

אבל החלון האהוב עלי ביותר צופה על עץ עם גזע גדול ממדים ושורשי אוויר ארוכים ומפותלים. זהו פיקוס בנגלי, שתל אותו צבי אלון, אבי אשתי, כשעלה לארץ מגרמניה ב-1939 בגיל תשע. צבי אינו זוכר באיזה נסיבות נשתל העץ, אבל זכור לו היטב שהשתיל היה קטן וחלש ואיש לא צפה שיתפתח.

72 שנה אחרי, העץ נישא לגובה של כ-20 מטר, קוטר צמרתו למעלה מ-15 מטר. הצמרת יוצרת כיפה ירוקה, שדרכה ניתן לראות פיסות קטנות של שמים. התבוננות על צמרת העץ בשעות שונות של היום דומה להתבוננות בקליידוסקופ משום שהעלים והשמים משנים צורה וצבע. העץ אינו זקוק לטיפול, הוא עמיד בשרב ובקור, מזיקים לא יכולים לו וגם לא השכנים (הם רואים בו מטרד ולכלוך ולא פעם ניסו לפגוע בו, לגדוע אותו, אבל אנחנו מונעים בעדם).

העץ ירוק עד, שורשיו מתפרשים לרוחב, נאחזים חזק חזק באדמה, זוחלים בעקשנות מתחת לבית, מחבקים אותו. בחיבוק הזה יש עוצמה, כוח. לפעמים החיבוק משאיר בבית סימן, סדק, תזוזה. הסימנים הם תזכורת של העץ: "אני חי, יונק, נושם".


אינטימיות קרובה-רחוקה מתקיימת בין החזיתות האחוריות של בלוק המגורים שלי בשכונת צ'לנוב בתל אביב. חלונות רחבים של חדרי מגורים ניצבים אלו מול אלו. כולם חשופים. דרך החלון אני מביטה באם ובנה המתבגר ישובים אל מול מסך טלוויזיה, בסמוך להם משפחה פיליפינית מקשיבה לצלילי רדיו לא מוכרים, אלה מתערבבים עם קולותיהם הרמים של משפחה דוברת רוסית, המבקשת שקט ומפירה אותו בו זמנית. קונפליקטים יום-יומיים.

ממול, על הגג ניצבים כמה כיסאות מיותמים, עדות למפגש אמש בין קבוצת הגברים האפריקאית שאירגנה מסיבה לחבר. את רצף ההתבוננות קוטע השכן בעל הצחוק הנפלא שכמו פלא אקוסטי מתגלגל ישר לסלון המגורים שלנו.

קצת פחות צבעוניים ואופטימיים הם בניין השירותים החברתיים העירוני הניצב חשוף וערום מקישוטים וסימני חיים ובניין בית הספר הנטוש שדבקו בו העורבים השחורים. האמנית בדירה ממול שמצאה אהוב ועברה הרחק מכאן, הקזינו שנסגר, זוג הגברים המעורב שנפרד, המשפחה שגדלה ועזבה לדירה רחבה יותר בעיר.

את המרחב האנושי הזה מקשט דקל הוושינגטוניה והצמחים המטפסים שצובעים בירוק את הגדרות ואת מתקני הכביסה שאינם בשימוש. בקצה הרחוק מגדל נוה צדק, המפנה את גבו אלינו בסוג של חוסר צדק ומכסה את השמים. יחד, במרווח הבין בנייני והצר הזה, הדיירים משתחררים מן העול של הניכור העירוני. הסמיכות האינטימית מגשרת על השונות וכולם מרגישים קרובים. בסמיכות הזו גינה מטופחת של משפחה מרובת ילדים, חצר אספלט חשופה של לשכת הרווחה וחצר מלאת אשפה של בניין בית ספר נטוש יוצרות אשליה של קרבה.

זאת הטרוגניות מתעתעת. שהרי, בתום יום עבודה מפרך כל אחד ישוב לביתו הנבדל, יישן במיטתו, ידבק בנכסיו ובשמו, יישא את בדידותו. אך האשליה חשובה. כפי שאמר לי השכן ערב אחד, "כולנו שונים אותו דבר".


בשנים האחרונות מתגלגלת לה תופעה: כל דירה המשקיפה אל הים מחלון הסלון, האמבטיה או השירותים, במתיחת צוואר או פנים, זוכה מיד להגדרה הנדל"נית המבטיחה "דירה עם נוף לים". בניינים חדשים המוקמים במרכז תל אביב, בין חוף הים לבין רחוב אבן גבירול, מנסים בכל דרך לקבל עוד כמה מטרים כדי שהקומה האחרונה תציץ לים - הם מפנים לשם את הסלון ואת המרפסות ואילו את חדרי השינה, המעליות ופירי האוורור הם מפנים לכיוון העיר.

גם מחלון ביתי בתל אביב אפשר לתפוס פיסת ים קטנה, אבל בשעות הערב, ובעיקר בלילה, היא ריקה ושחורה. לעומת זאת הנוף היפה ביותר מביתי ניבט דווקא ממזרח. הוא שוקק חיים ומשתנה לאורך שעות היממה ועונות השנה. העיר הנפרשת לפני היא תערובת של ישן וחדש, בנייה נמוכה ומגדלים, שדרה רחבה ורחובות מסחריים, מרחבים ציבוריים מפותחים וחללים אפלוליים, אך בעיקר עיר עם אנשים. צעירים, מבוגרים, ילדים, בחבורות ולבד, עם כלבים ואופניים, צועדים רצים. זאת תל אביב הנשקפת מחלוני - ישנה וחדשה, צעירה ומבוגרת, יפה ומכוערת, ירוקה ואפורה, לבנה ושחורה. עיר של ניגודים חופשייה ומרתקת. אלה שמחליטים לראות את הים בלבד מפספסים את כל העיר.

בספרו הקאנוני "המצאת היומיום" תוהה הפילוסוף הצרפתי מישל דה סרטו על ההנאה הגדולה בהסתכלות על העולם מלמעלה, הסתכלות שמעניקה לאדם הזדמנות לראות את כל התמונה. גיבור המיתולגיה היוונית איקרוס בחר למשל לעזוב את אביו (ואת המציאות) ולהמריא מעלה כדי להפוך למציצן או לתצפיתן.

בעולם המודרני קל מאוד לעלות למעלה - פשוט צריך לקחת מעלית. כמה נוח להתרחק, להתנתק, לראות את המרחב כטקסט פרוש לפני העין. לדמיין שמשחקים באלוהים. אני בחרתי לגור בקומה ה-12 במגדל דירות הניצב על אחד משיפולי הר הכרמל, ממש במרכזו. "חיים בגובה" הם אמנם תקינים סביבתית, אבל לא לגמרי תקינים בפוליטיקה של האקדמיה, מה שמביא אותי לנהל בראשי ויכוחים תכופים עם דה-סרטו. אני מסבירה לו שאפשר ללמוד המון שם למעלה, כיוון שקל להבחין היכן האנרגיות האנושיות מתקבצות.

בשונה מהנופים החיפאיים הפסטורליים, הנוף הניבט מחלוני מאתגר ומתריס. הוא מורכב מטבע פראי (בדמות ואדי רושמייה) הנפגש עם מרקמים עירוניים משכבות זמן שונות: שכונת יזרעאליה על מגדליה ושכונת רמת הדר על בנייני הרכבות המודרניסטיים המפורסמים משנות ה-60. המרקם העירוני הוותיק והאהוב שעל הכרמל משנות ה-30, ולצדו שכונת ורדיה משנות ה-90 שמציגה וריאציה מעודכנת לפתגם "נלבישך שלמת בטון ומלט", בעלת צפיפות יחסית גבוהה אך איכויות שמזכירות פרבר. רחובותיה חושפים חניונים, גינות מרוצפות והרבה עציצים עם ברושים לימוניים שמסרבים להתפתח. ברקע ניצב המרכז ההיסטורי של חיפה ונמלה, חלום דהוי של עיר שכבר איננה. המקום שהיה פעם חשוב.

התוספת החדשה ביותר לנוף הוא הגרנד קניון, מרכז הקניות הגדול של העיר שנחנך לפני כמה שנים, אוטיסט גדול ממדים בתוך ואדי פראי. השנה חיברו אותו גם למחלפי ענק. הוואדי הפך ללונה פארק של רכבים בעבור אנשים משועשעים שאוהבים לעלות ולרדת. מרחב של בדידות ונהנתנות, של מירוץ אחר חלומות. באופן אירוני זהו אחד המרחבים התוססים כיום בעיר.

מחלון ביתי רואים את כוחו העצום של הטבע ואת מאמציו הבלתי פוסקים של האדם לעצב אותו לצרכיו. רואים מאבק, מלחמה לא הוגנת. אני לא מוצאת רמזים מי בסוף מנצח.

ד"ר אדר' עינת קליש רותם היא מתכננת עירונית המתמחה במרחב הציבורי ובתכנון ערים בר קיימא, מרצה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון ויו"ר עמותת האדריכלים בחיפה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו