בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אהרן אפלפלד לא חוזר לשואה, ולא היה משנה דבר

בספרו החדש, "מים אדירים", חוזר אפלפלד אל אזור הכפר הקרפטי שבו חיו סביו תוך חיבור בין אמונה לטבע. בראיון עמו הוא מסביר מדוע אינו כותב על זוועות השואה, למה יהודי אינו יכול לנקום ומדוע למרות כל מה שעבר, לא היה בוחר לו גורל אחר

תגובות

מים אדירים", שמו של הספר החדש מאת אהרן אפלפלד, הוא ביטוי שלקוח מתוך שירת הים ומופיע גם בתהילים. שירת הים בספר שמות נאמרה מפי בני ישראל לאחר קריעת ים סוף, כאשר יצאו סוף סוף מעבדות לחירות: "נשפת ברוחך, כסמו ים; צללו כעופרת במים אדירים".

ליששכר, גיבור ספרו של אפלפלד, נודע כי אחיו אורי צבי, המתגורר הרחק ממנו, נרצח בידי פורעים. יששכר רותם את הסוסים לעגלה וממהר לצאת למקום הרצח.

יששכר הוא בן למשפחה של יהודים עובדי אדמה. הוא חי באזור הקרפטים, בבית אבותיו, מתגעגע אליהם, אל דרך החיים שלהם, אל התפילה היהודית שנדמה כי אבדה לו, אל אשתו-אהובתו שמתה. הוא יוצא למסע לא רק בעקבות אחיו והקורות אותו אלא למסע בעקבות הזיכרון, שיש בו געגוע, וידוי, עונש ונקמה ברוצחי האח. אלא שנקמה על פי אפלפלד אינה התנהגות יהודית ויששכר חורץ גם את גורלו כאשר הוא נוקם.

אפלפלד נולד ב-1932 ליד צ'רנוביץ שברומניה וילדותו עברה עליו באזורים שעליהם הוא שב וכותב בספריו. אמו נרצחה בתחילת מלחמת העולם השנייה והוא הוגלה עם אביו לטרנסניסטריה. אחר כך החל נודד לבדו מכפר לכפר ברחבי אוקראינה. הוא היה אז בן שמונה וחצי.

הפגישה עמו מתקיימת בביתו שבמבשרת ציון, שם הוא חי עם אשתו. שלושת ילדיו כבר בגרו. דיבורו מתון ורך. הוא עוד יסביר שכעס לא היה כלי רלוונטי להישרדות בעולם שאליו נקלע. "בראשית המלחמה רצחו את אמי, נשארתי עם אבי והייתי יחד עמו בגטו. הייתי אתו במחנה ואחרי זה הפרידו בינינו ואני ברחתי, הלכתי מאיכר לאיכר. היה לי מזל שהיו לי פנים של אוקראיני, הייתי ילד בלונדיני וזה מה שהציל אותי, אבל אף איכר לא רצה לקבל אותי. ראיתי שיש בקתות מחוץ לכפר ושם חי העולם התחתון. הזונות, המכשפות, המשוגעים, החולים. ככה ביליתי אתם קרוב לשנתיים, ועל הטיפוסים האלה גם כתבתי בחלק מהספרים שלי".

גם על הימים שלפני המלחמה, כשביתו שבקרפטים היה גן עדן לילד אהרן, הוא כותב בספריו. השם "מים אדירים", הוא אומר, קשור גם הוא קשר ישיר למחוזות ילדותו: "יש 'מים אדירים' בקרפטים: בסתיו הכל מים, גם חלק מהחורף הוא מים, שמונה חודשים זה מים ושלג. מים זה כוח גדול ומסתורי. כלומר, אין להם טעם, זה שקוף, ויחד עם זה כל הקיום תלוי בהם, במים, יותר מאשר כל אלמנט אחר. זה דבר שאתה לא יכול להגיד על לחם, שיש לו טעם וריח. זה הקיום, מים אדירים זה הקיום האדיר".

אפלפלד בא ממשפחה עירונית מתבוללת, אבל סביו היו שומרי מסורת וחיו בסביבה כפרית דומה לזו המתוארת בספר. "הם התגוררו בנוף אדיר ויפה ואצלם ביליתי את החגים, את תקופות הקיץ. כל זה הסתיים בגיל שמונה כשהמלחמה פרצה. מהם ספגתי משהו עמוק מאוד, הם היו יהודים חקלאים בעלי אחוזות ועיבדו את האדמה יחד עם האיכרים".

אצל הסבים שלו, הוא מוסיף, ראה את החיבור בין אמונה לטבע: "זה חיבור עמוק, שבא לידי ביטוי בספר הזה. זה היה דבר מיוחד, זאת היתה אמונה הרבה יותר חופשית ולא כבולה. מכיוון שזה היה בטבע היא היתה הרבה יותר ליברלית, לא כמו שאנחנו רואים עכשיו. מאוד אהבתי לראות את הסבא שלי קם בבוקר ומתפלל על יד החלון. לפני שעמד להתפלל היה פותח את התריס. שאלתי אותו פעם למה הוא פותח את התריס לפני התפילה והתשובה שלו היתה, כדי שלא תהיה מחיצה בינו לבין השמים".

לעומת הוריו המתבוללים, אפלפלד אומר כי הוא, בדרכו, חזר אל היהדות כדי למצוא משמעות. "בזמן המלחמה הייתי קצת כמו בעל חיים. הייתי מריח, שומע, לא מדבר. ידעתי אוקראינית אבל לא בשטף ולא עם אקצנט 100% אז שתקתי. אחרי המלחמה לא יכולתי לדבר, הייתי מגמגם קצת. לקח לי זמן להבין מה קרה לי. אני מנסה בכל מה שאני עושה למצוא את המשמעות. אם אין משמעות אז מלחמת העולם השנייה היא זוועה אחת, אבל היתה בה משמעות גם".

מה היתה המשמעות?

"אלוהים שוכן בפרטים. השפה העברית קירבה אותי אל המקורות היהודיים ועשתה אותי מנער שבא מבית מתבולל למי שרוצה להיות יהודי. זה לא דבר של מה בכך. זה קירב אותי מאוד לסבים שלי, שגם הם נרצחו במלחמה הזאת, להורים שלי, ליהודים. באמצעות השפה העברית ובזה שאני חי עם יהודים, ועברתי אתם גטו, מחנה, יער, נדודים באירופה, וכאן בארץ הייתי במלחמת השחרור, והייתי מגויס במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים - התנסיתי בכל האופנים של הקיום היהודי. אף על פי שהניסיונות האלה הם לא סיפור משמח, בשבילי זה סיפור משמעותי מאוד. אם היית שואלת אותי אם הייתי מבקש גורל אחר, לא הייתי בוחר גורל אחר בשום אופן".

האם כילד לבדו ביערות, בכפרים, הרגיש כעס? "לא. מכיוון שהייתי עם העולם הקרימינלי ושם אין כעס. או שאתה עושה או שאתה לא עושה. אם אתה לא עושה, מרביצים לך. אין מקום לכעס. כעס זה מושג ששייך לחיים האזרחיים, לחיי המשפחה; אתה כועס על אמא, אבא, אחים, אחיות, חברים. בעולם הקטסטרופלי אין על מי לכעוס. כשהר געש מתפרץ, תכעס על הר הגעש?"

איך נהיה סופר ומתי התחיל לכתוב? אפלפלד בא לארץ ב-1946 במסגרת עליית הנוער ועבד במטעים. הוא מספר כי חש שאין לו אף אחד בעולם. "היתמות הזאת הציקה לי. לא ידעתי מה עלי לעשות. באותן שנים לא דיברו על השואה, דיברו על הגבורה. סבל של ילדים ושל נשים לא נחשב למשהו".

ערב אחד, כשהיה לבדו בחדר האוכל, הוא הוציא את מחברת העברית שלו והתחיל לכתוב. "כתבתי, 'אבא שמו מיכאל, אמא שמה ברוניה, סבא שמו מאיר, אני נולדתי בעיר צ'רנוביץ, גרתי ברחוב מאזה'. עשיתי רשימה של הדודים ושל הרחובות. פתאום הרגשתי שאני לא לבד בעולם, ההורים אתי, הסבים אתי, המקומות אתי, אני לא לבד. המפה הזאת, המלים האלה, הן שהצילו אותי מהבדידות, מהייאוש. בלי יצירה מבפנים קשה מאוד להתגבר".

שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות ב-1954 ו-1955. ב-1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב-העת הספרותי "גזית". ב-1962 ראה אור ספרו הראשון, "עשן", בהוצאת עכשיו. על קובץ הסיפורים הזה הוא אומר: "איש לא רצה לפרסם אותו. אמרו 'אפלפלד שואה'; 'במקום לשכוח אתה מביא לנו את זה, במקום לכתוב בסגנון גבוה אתה כותב בסגנון רזה'. אבל איך אנשים שעברו את השואה ידברו בסגנון גבוה? עורך אמר לי אז שיש את המלה 'אני' גם בשורה הראשונה וגם בשלישית. פעם תכתוב 'אני' ופעם 'אנוכי', הוא אמר. וכאן אתה אומר 'רוצה', אז פעם תגיד 'רוצה' ופעם 'חפץ'. איך אדם שמגיע מהשואה יגיד 'אנוכי חפץ'? אנשים שיצאו מקטסטרופה לא אומרים אנוכי, זה יהיה זיוף גם אם הם יודעים שיש מלה כזאת".

בסופו של דבר, הוא אומר, היו המודרניסטים - נתן זך, יהודה עמיחי, גבריאל מוקד, מקסים גילן - "שצצו פתאום. הם הביטו בסיפורים שלי. גם באוניברסיטה גרשום שולם ומרטין בובר קראו את הסיפורים שלי ואמרו שיש כאן משהו. בסוף המודרניסטים הוציאו את זה בהוצאת עכשיו. פתאום העמדתי עולם אחר שלא ידעו עליו. היו אנשים רגישים שקיבלו את זה בתרועות. זה לא עשה אותי בסט סלר, בכל זאת לא הייתי בפלמ"ח", הוא צוחק.

מאז ראו אור עשרות ספרים פרי עטו, בהם רומנים, נובלות, סיפורים קצרים, מסות, קובצי סיפורים ומחזות. ספריו תורגמו לשפות רבות ופורסמו בכל רחבי העולם (ראו מסגרת). הוא זכה בשורה של פרסים בישראל, בצרפת ובגרמניה וכיהן כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. מ-1996 הוא חבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים. הוא מחזיק בתוארי דוקטור כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, אוניברסיטת ברנדייס ועוד שורה של אוניברסיטאות.

חברה תרבותית

מדוע בחרת לקרוא לגיבורים שלך יששכר ואורי צבי?

"ליששכר יש ריח מיתולוגי, זה לא שם נפוץ, יש בו משהו של אדמה, של צאן, הסיפור הזה היה צריך ריח מיתולוגי. אורי זה שם שלא היה נפוץ. יש לנו שני אורי: יש אורי צבי גרינברג ואורי ניסן גנסין. זה טיפוסים עם ייחוס מסוים, אורי באותן השנים היה שם עם ייחוס".

המסע של יששכר הוא מסע בטבע, אל הזיכרון של אבות אבותיו ושל אשתו שאבדה לו, אבל גם מסע בנבכי האנטישמיות. הוא פוגש אנטישמיות בכל מיני צורות וצבעים. "בספר הזה אני עוסק גם באנטישמיות אבל בעיקר בקיום היהודי", אומר אפלפלד. "הספר הזה, אם תרצי, הוא סיפור אהבה גדול, אהבה לאשה. זאת לא אהבה מן הנוסח שאנחנו מכירים, השגור. כאן שוחים ביחד, רוכבים ביחד, משתזפים ביחד, עובדים את האדמה ביחד. אוהבים אהבה כזאת מלאה. הטרגי הוא שאין להם ילדים, אבל זה לא נוטל מעוצמת האהבה.

"זה גם סיפור אהבה לאדמה, לכל מה שהיא מניבה, לכל הריחות. האדמה שיש בה מים, שיש בה שמש, שיש בה החורף, היריעות הלבנות האלה הגדולות, וזו גם אהבה לבעלי חיים. זה סיפור שהוא אמונה, והאמונה חזקה אצל האשה יותר מאשר אצל הגבר. אצל הגבר, אחרי מות האבות ואחרי מות אשתו האמונה התרופפה. האמונה, כוחה בזה שהיא אינה מפרידה בין החיים למוות, המוות גם הוא המשך של החיים. הרב קוק אמר, ואני גם משתמש בזה כאן, שהמוות הוא אשליה. המוות והחיים מחוברים, אנחנו לא יודעים הכל על כל הצדדים של החיבור הזה. זה מסע היטהרות, עם כל הרצח שיש בזה. היטהרות וחשבון נפש. והדבר הנוסף, שהוא לא היה כל כך מקובל אצלנו אבל הוא נובע מתוך הסיפור הזה, הוא הנקמה שקשורה במותו של הגיבור, של יששכר".

היא מובילה למותו.

"נכון. היהודי לא היה יכול להיות יהודי נוקם, על פי תרבותו ואורח חייו היהודי, ואם זה קרה זה היה קשה מאוד. מפני שמי הוא הגיבור? הכובש את יצרו".

אבל התנ"ך מלא במעשי נקמה ודם.

"כן, אבל מאז ימי התנ"ך חל שינוי גדול. וגם כאן בסיפור הזה, כדי שתהיה נקמה הגוי מאוד מתגרה בו וכך גם הז'אנדרם. היהודים טיפחו תרבות שהיא אנטי רצח, 'לא תרצח' זה בעשרת הדיברות. נכון הוא שיש במקורות שלנו המשפט 'הקם להורגך השכם להורגו'. התרבות היהודית המאוחרת, לא התנ"כית, לא קידשה את הרצח, את הדם. זה משהו שנעלם מהתרבות וזה גם נעלם אצל היהודי המתבולל, אין תאוות רצח".

ומה עם היהודי החדש בארצו?

"גם הוא איננו רצחן מטבעו. הייתי הרבה שנים מורה, בסמינר, באוניברסיטה, הרבה שנים בצבא, במילואים. לא שלא נתקלתי באיזשהם אנשים חמומי מוח, אבל כממוצע זאת חברה תרבותית. אני מכיר גם דברים אחרים, למשל בעיר שבה אני נולדתי גרו אוקראינים, רומנים, פולנים, כל מיני שבטים גרו. אם שבט אחד היה נגד השני, היה דם".

אנטישמיות אחרת

ב-1959 גילה אפלפלד שאביו ניצל וחי בארץ. "ידעתי שאמי נרצחה כי שמעתי את הצעקה האחרונה שלה. על אבי כל פעם שמעתי דברים. מסתבר שהוא הגיע לארץ ב-1954. הוא לא חיפש אותי כי הוא לא תיאר לעצמו שילד כזה קטן יישאר בחיים ואני לא חיפשתי אותו מפני שהוא היה במקומות נוראיים, שמשם כמעט לא יצאו. הוא עבד אז באיזה פרדס. ניגשתי ושאלתי בגרמנית 'אתה מר אפלפלד?' הוא מיד זיהה אותי, אני לא הייתי מזהה אותו. הוא היה אז בן 60 בערך, נראה זקן מאוד. אחר כך יום שלם הוא לא היה יכול להוציא הגה. היינו ביחד עוד 20 שנה".

דיברתם על מה שעבר עליכם?

"בטח שדיברנו, אבל היה מרחק גדול. הוא עזב אותי בגיל שמונה וחצי ופגש אותי כשכבר הייתי בן 30 כמעט. הוא הביא לי הרבה זיכרונות שאלמלא הוא לא הייתי זוכר".

בספריו מעולם לא כתב אפלפלד על זוועות השואה. "הזוועה", הוא אומר, "לא מלמדת אותנו שום דבר. זוועה מטבעה אינה ניתנת לעיכול רוחני. אתה רוצה לברוח מזה, אתה לא רוצה לשמוע את זה ואתה לא יכול לראות את זה. אני יודע שהילדים שלי, כשהיו בבית ספר, היו מראים להם סרטי שואה ביום השואה. זה חילול. אנחנו לא יכולים להתחבר אל מותו של ילד אחד, חס ושלום, אז איך נוכל להתחבר למותם של אלפים? לא יכולים. ככל שהזוועה גדולה יותר היא איננה ניתנת לקליטה. כל דיבור עליה מרחיק אותך, עם כל הכוונות הטובות".

לאנשים יש צורך לדבר את הזוועה.

"אני לא עוסק בתרפויטיקה".

ב"מים אדירים", כמו ברבים מספריו, מתאר אפלפלד את הטבע העצום מחד גיסא ואת אכזריות העולם מאידך גיסא. ועם זאת, הוא אומר, גורלו הוביל אותו לאהבת בני אדם. "לפני שידעתי שאני צריך להיות סופר, ידעתי שאני צריך להיות קרוב לבני אדם. הקיצוניות היא שמסיטה מן הראייה הנכונה ומהשמיעה. מאורעות החיים בונים אותך, באיזשהו מקום אני מודה לאלוהים שבנה אותי והשאיר אותי בצלם אדם".

בשעתו פגש את הסופרים היהודים הגדולים סול בלו וברנרד מלמוד והיה מיודד עם פיליפ רות. על מה דיברו? "על יהודים, על ספרות יהודית, על ספרות קלאסית, על החיים".

מה הוא יותר, סופר יהודי או סופר ישראלי? ולמי הרגיש קרבה גדולה יותר, לסופרים היהודים או לעמיתיו הישראלים? "אני גר בארץ כבר 66 שנים. אז אני יכול להיות לא ישראלי? הייתי רוצה שלא להפריד בין התרבות היהודית לתרבות הכללית. עמוס עוז היה תלמיד שלי, א"ב יהושע היה חבר שלי ללימודים. הם כולם מכירים טובים שלי, אבל ברור שהרקע שלי הוא שונה".

יש בך כמיהה לאירופה?

"כמיהה לאירופה זה לא פשוט אחרי מלחמת העולם. אני קורא ספרות אירופית, רואה הצגות שמועלות שם, אבל אני קרוב יותר לספרות היהודית, לקפקא, לבאבל".

האנטישמיות השתנתה?

"בוודאי שהיא אחרת. אבל הגדרת האחרות שלה היא לא פשוטה. לפעמים יש לי הרגשה שהאנטישמיות מחליפה את היהודים במדינה. כלומר, יש שנאת מדינת ישראל. אומרים, 'אנחנו לא שונאים יהודים אבל אנחנו שונאים את הממשלה הישראלית'. זה קצת בתחפושת".

יש גם יהודים רבים ששונאים את הממשלה.

"היהודי ששונא את עצמו זאת תופעה שהיתה קיימת מאז ומתמיד".

אתה כותב בספר על יהודים שאיבדו את התפילה. גם המדינה היהודית היא כנראה פחות יהודית ממה שהיית מצפה.

"התרבות היהודית היא תרבות דתית, זה לא כמו באיטליה. שם יש מוסיקה, ציור, ארכיטקטורה. אצל היהודים, בגלל הגורל שלהם, הדבר היחיד זאת האמונה במובן הרחב של המלה. אמונה ועולם מודרני הם קטבים, על כן כל האמונות נמצאות במשבר. התרבות היהודית היא תרבות אמונית ואתה נמצא בעולם המודרני ומכאן המשבר".

מדוע אינך מרבה להתבטא בנושאים פוליטיים?

"אני כותב ספרות. לא פוליטיקה, לא סוציולוגיה. סופר צריך להיות קצת מורם, לא להיות חבר מפלגה. הוא צריך להיות קרוב לבני אדם, לנמוכים ולגבוהים, לשמנים ולרזים, לאלה שבשמאל, לאלה שבאמצע ולאלה שבימין, ולאו דווקא להניף דגל אחד. לא יעלה על הדעת, לא שאני בא להשוות, ששופט יביע דעות לגבי עד כמה גדר ההפרדה צריכה להיות גבוהה. שופט עוסק בדיני נפשות, במידה מסוימת כמו סופר. אדם צריך דרך ארץ, ענווה. קצת לומר לעצמו שיש תחומים שהוא לא יודע".

"אז מה יעלה בגורלנו?" אני מתעקשת לשאול בדרמטיות. אפלפלד, כמו לאורך כל השיחה, משיב תשובה מתונה, יהודית, מלאת הומור: "ההיסטוריה האנושית והיהודית היא הפכפכה. בתום המלחמה תיארתי לעצמי שאני אהיה כאן, ששפתי תהיה עברית ואני אכתוב בעברית ואת תבואי לראיין אותי?" *

פרק מהספר "מים אדירים"

אל ביתו של הרוצח, החבוי בסבכים, הגיע בנקל. בשעתו היה חוזר אל ביתו הוא בשביל הסמוך לבית זה, והיה פוגש את סודורוב חוזר מן השדה, או הולך לבית המרזח. כבר אז נודע כאלים ללא חת.

ביתו, בית כפרי מכוסה בגג קש, והרפת שלצדו גדולה בהרבה מן הבית. בפנים דלקו אותה שעה שתי מנורות נפט: אחת תלויה על הקיר והשנייה מונחת היתה על השולחן. בלא להסס ירד מן הסוס והקיש בדלת.

"מי שם?"

"שכן."

ילדה כבת שתים-עשרה פתחה את הדלת ואמרה, "אין איש בבית, במה אוכל לעזור לך, דוד?"

"תני לי בבקשה כוס מים."

"ברצון, דוד," אמרה וחשה אל הדלי למזוג לו. היא הגישה לו את הכוס ואמרה, "בבקשה."

הוא גמע בבת אחת את המים, החזיר לה את הכוס ואמר, "תודה."

הדריכות באיבריו הפשירה. הילדה, עמידתה, לכדה את עיניו, והוא תמה רגע על דיבורה המנומס.

"היכן אבא?" שאל בלא להסיר את עיניו ממנה.

"נסע העירה לקנות מצרכים."

"כבר מאוחר."

"הוא תמיד חוזר מאוחר."

"והיכן אמא?"

"אמא נפטרה," השיבה בפשטות וחשפה שסע בשפתה התחתונה.

"לא ידעתי," אמר. בלבו חש אי-נוחות. מאז צאתו מביתו הכין עצמו למפגש זה, אך ראה מה קרה לו, במקום רוצח שהוא התכוון להתנקש בו, פגש ילדה.

"אתה יהודי, לא כן?" אמרה וחייכה. השסע בשפתה נחשף יותר.

"נכון, מנין לך?"

"היהודים שונים."

"במה הם שונים?"

"הם חובשים מצחייה."

"היהודים לא שונים משאר בני האדם," אמר בלא להגביה את קולו.

הילדה כנראה לא תפסה מה אמר לה, הצטחקה ושאלה, "למה כולם צוחקים מהם?"

"אסור לצחוק מבני אדם," דיבר אליה בנימה של המשפט הקודם. שום תו רע לא היה בפניה. השסע שבשפתיה הבליט את הילדה שבה.

"הם מצחיקים, לא כן?" עמדה משום-מה על דעתה.

"היכן ראית אותם?"

"בטחנת הקמח. לבעל הטחנה יש שני ילדים."

"ואת משחקת איתם?"

"לא."

"אסור לצחוק מבני אדם, גם היהודים הם ילדיו של אלוהים. מי שצוחק מבני אדם ייענש."

"זה יהיה עונש קשה?"

"קשה מאוד."

הילדה נדהמה ולא הוסיפה לשאול.

"מה לומר לאבא?" שינתה את הנימה.

"אמרי לו שיהודי בא לראות אותו."

"אומר לו."

ובזה תמה השיחה. את השבילים כאן הכיר היטב. מכאן כאמור מסתעפות דרכי העפר שמובילות לביתו, וגם עכשיו נראו כמו תמיד.

לאחר כמה דקות של רכיבה ללא מחשבות חש שכמה עניינים סבוכים שהעיקו על לבו שנים קרבים אל פתרונם. מה טיבו של הפתרון לא שיער.

הוא התנהל בלא כיוון. מתוך דמדומי לאות קלט עד כמה קרוב הוא אל שני סוסיו שעמם עשה קילומטרים רבים. החרדה שבאחד הימים ייאלץ להיפרד מהם הצרה בבת אחת את חזהו.

עתה ידע בבהירות רבה שימים רבים לא התפלל, לא עיין בספר ולא שיווה את אלוהים במחשבתו. כיצד זה אירע שחדלתי להתפלל? תמה כמו בחלום, הרי מאז גיל ארבע הייתי מתפלל ורואה מול עיני את השמים ואת הסולמות המתוחים הניצבים על הארץ ומלאכים עולים ויורדים בהם. אמא היתה משננת לי כי מי שאוהב את אלוהים נפשו נשמרת מכל פגע, כי הוא דבוק באלוהים ואלוהים מגן עליו.

בצעירותו אהב מאוד להתפלל. היה מתעורר לפנות בוקר ומצפה שעגלות ייכנסו לרחבת החצר ויהודים גבוהים, יהודי הרים, ימלאו את חדר התפילה.

תפילת יחיד עשויה גם היא לרומם את הנפש, אבל אין כמו תפילה במניין. הקולות הרבים, המלאים והחזקים, נושאים אותך כמו רפסודה על גבי גלי הנהר, ואתה מתמזג עם הקולות והשאגות ולרגע נדמה לך שעוד מעט ייקרע הגג מעל הבית ואלוהים בכבודו ובעצמו יתגלה אל עדתו הקטנה.

אבל רוב ימות השבוע היו האבות מתפללים ביחידות, תפילה מופנמת, המעלה על הדעת תחינה של מצוקה רבה.

האם היתה חוזרת ואומרת לו, שמי שמתפלל על ישראל אוהבים אותו למעלה. האם ידעה הרבה תורות ועצות ולפרקים, לאחר ברכת המזון, היתה משמיעה אותן באוזניו. פעם שאל אותה אם גם בבעלי חיים שוכן אלוהים. האם הופתעה מן השאלה, אך מיד התעשתה ואמרה, "אלוהים שוכן בכל מקום, ויש להניח שגם בבעלי חיים הוא שוכן. אנו אוהבים את הסוסים ואת הסייחים לא רק מפני שהם יפים, אלא משום שהם מברואיו של אלוהים."

האם היתה טרודה בהרבה עניינים, אך כשלימדה תפילה או ברכה היתה כולה נתונה ללימוד. לפתע ראה אותה בבהירות רבה, כמו שלא ראה אותה שנים רבות.

היום הטמנתי את אורי צבי ואת צילה, את יוסי ואת מרדכי, איך אוכל לעזוב אותם ולשוב אל ביתי, דיבר אל עצמו.

אבוא לבקר אותם, השיב, כאילו מדובר בפרידה ארעית.

כל מה שראה, עשה, דיבר במשך היום, נראה לו פתע כגזור מתוך סיוט שעתיד להיראות כענן חולף. עלי להתקדם, וככל שאתקדם יפוג הסיוט.

בלבו ידע שמאז יצא מביתו הוא משוטט בארץ צחיחה, בארץ שהתרוקנה ממלאכי אלוהים, רק שדים ורוחות רעים בכל פינה ובכל בית מרזח.

אלוהים, החזר לי את התפילה, אמר והאיץ בסוסים. *

50 שנות יצירה

אהרן אפלפלד כתב עד כה 46 ספרים, בהם קובצי סיפורים, פרוזה ומסות. כ-15 מספריו תורגמו, ל-26 שפות. הם ראו אור בספרד, סין, קרואטיה, צ'כיה, דנמרק, הולנד, אנגליה, ארצות הברית, אסטוניה, צרפת, גרמניה, יוון, הונגריה, איטליה, יפאן, נורווגיה, פולין, פורטוגל, רומניה, רוסיה, סרביה, סלובקיה, שבדיה, טורקיה, אוקראינה והודו. מרבית ספריו תורגמו לאנגלית.

ספרו הנמכר ביותר בארץ הוא "קטרינה", ספרו הנמכר ביותר בחו"ל הוא "בדנהיים". בארץ גם עובדה יצירה זו להצגה ולאופרה. ספריו הם מן היצירות שתלמידים יכולים לבחור להיבחן בהן בבחינות הבגרות.

עד אמצע שנות ה-80 רוב ספריו ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אז עבר להוצאת כתר. לפני כשנתיים, בעקבות עורכו פרופ' יגאל שוורץ, עבר להוצאת כנרת זמורה ביתן. בהוצאה זו ראו אוד שלושה ספרים: "אל ארץ הגומא", "האיש שלא פסק לישון" ו"והזעם עוד לא נדם". כל אחד מהם נמכר עד כה ב-15-18 אלף עותקים.

יעל געתון



יגאל שוורץ. בעקבות העורך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו