בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה "אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור", גיא בן אמוץ | היעד הבא: לבכות מאמנות

גיא בר אמוץ היה הבטחה אמנותית גדולה בארץ - ובחר לנסות להגשים אותה בלונדון. עכשיו הוא מציג בתל אביב תערוכה-פרויקט שמקפידה להימנע מתוויות ולערער על תפישות אמנות עכשוויות

תגובות

"יש לנו בעיה עם אמנות פלסטית: אני לא מכיר אנשים שזה גורם להם לבכות, כמו ספר טוב או סרט. ואם היא נראטיבית, זה בדרך כלל פאתטי", אומר גיא בר אמוץ. כמו אמירתו, גם התערוכה שלו, שנפתחה בשבוע שעבר בחלל "רוטשילד 12" בתל אביב, היא אחת הישירות שהוצגו בארץ לאחרונה.

התערוכה, ששמה "אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור", היא בעצם מעין פרויקט שקשה לסווגו. היא עוסקת בכנות בקונפליקט הפנימי שבר אמוץ נתון בו ביצירתו. את הקונפליקט הזה ממחישה בין השאר הכרזתו: "אני מסרב לדעת מה אני".

מרכזה של התערוכה-פרויקט הוא חדר אחד. בכל שעה עגולה החלל המוחשך הזה כמו קם לתחייה: כמה הבזקי אור, זעזועי תנועה קלים והתחלה של הקרנת וידיאו במעגל סגור. מבנה של בר עשוי לוחות דיקט וגבס תוחם שטח מסוים, שמבדיל בין הקהל למופע.

כשמתחיל להתנגן שיר רגאיי מוכר, מתחילים כוכביה של העבודה לשיר. אלו ארבעה רובוטים - ראש וידיים לכל אחד מהם, מפוסלים במקלות עץ ועיסת נייר ומחוברים לקונסטרוקציה ממונעת ומתוכנתת. "אני רוצה לספר לכם על שני מטופלים שלי, אמן ואוצרת", פותח אחד מהם. "שניהם פועלים באופן מקצועי בתחום האמנות העכשווית. בזמן האחרון האמן לא מצליח ליצור אמנות והאוצרת כבר לא מסוגלת להסתכל על אף תערוכה". כך מגוללות להן הדמויות הרובוטיות מעין מחזה על מצבה של האמנות כיום.

וידיאו במערות

גיא בר אמוץ, בן 43, גדל בקיבוץ מעברות. הוא מתגורר בלונדון זה 15 שנים כמעט, מאז שסיים את לימודיו בבצלאל והחל ללמוד לתואר שני במכללת גולדסמיתס. בישראל הציג בפעם האחרונה לפני שנתיים.

עוד בפרויקט הסיום שלו בבצלאל זכו עבודותיו לתשומת לב רבה. כעבור זמן לא רב, בשנת 1995, הציג במוזיאון ישראל תערוכה משותפת עם סיגלית לנדאו, שאתה למד. אז, בגיל 27, כבר הוגדר כחלק מ"דור חדש של אמנים: דור מלא אנרגיה, חדור כעס חיובי ולא מריר, רעבתן", כפי שכתב בכתב העת "סטודיו" יגאל צלמונה, שאצר את התערוכה המשותפת (שנקראה "גררר...") יחד עם שרית שפירא.

תערוכה זו עוררה הדים רבים. גם לנדאו וגם בר אמוץ הקימו בעבודותיהם עולמות אישיים מאוד ואלה ביססו את מעמדם כאמנים רלוונטיים ומרכזיים בקרב בני דורם. ואולם, דווקא באותה העת בחר בר אמוץ לנסוע ללונדון, לאקדמיה שהוציאה אז משורותיה כוכבי-על בעולם האמנות הבריטי, בהם דמיאן הירסט ושרה לוקאס.

מאז ביקר בישראל מפעם לפעם. בין השאר הציג כאן תערוכת יחיד בגלריה טל אסתר, השתתף בתערוכות קבוצתית ב"מקום לאמנות", במוזיאון הרצליה, ביריד "ארט TLV", במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ועוד. בד בבד הציג לא מעט בחו"ל, בין השאר בטייט בריטן בלונדון ובמוזיאון סטדליק באמסטרדם.

הפרויקט החדש ממשיך את העבודה שהחל בר אמוץ בתערוכתו הקודמת בארץ, בגלריה הקיבוץ, שאצר יניב שפירא. שם, בתערוכה "ספסר החלומות", הפך בר אמוץ את הגלריה למעין מעבדת פרשנות לחלום שחלם על מרסל דושאן, תוך שימוש בטכנולוגיה רובוטית, חפצים למיניהם, וידיאו חי ועבודת סאונד.

כמו אז, גם הפרויקט הנוכחי עוסק במשמעויות של האמנות, הוא אומר. גסות החומר המאפיינת את עבודתו - לא משויפת, פרימיטיבית כמעט - נובעת לדבריו מכך שהוא רואה באמנות כלי, כמו בזמנים פרה-היסטוריים. ועם זאת, הוא גם עושה שימוש במכניקה דיגיטלית מתקדמת וממוחשבת, ששולטת בתנועתם של הרובוטים, בצלילים המושמעים ובתאורה בחדר. בעיניו, הניגוד הזה הוא דווקא חיבור טבעי.

"לפני שבועיים", הוא מספר, "ראיתי את הסרט החדש של ורנר הרצוג, 'מערת החלומות האבודים' - סרט תיעודי בתלת-ממד שמצולם במערה בת 40 אלף שנה. הרצוג לוקח את המדיום הקולנועי הכי חדש והכי עתידני ועוסק במשהו כל כך עתיק. על הקירות של המערה מצוירות חיות בתלת-ממדיות שגורמת לך להבין שלאנושות בכלל, ולאמנות בפרט, היתה רגרסיה ענקית. היה רגע מסוים שבו החלטנו שאמנות פלסטית עומדת בזכות עצמה ואז בנינו לה מקדשים והצגנו אותה. אבל אני לא בטוח כמה זמן דבר כזה יכול להחזיק מעמד".

מיחזור מצליח

את דרך העבודה שלו וכיוונה קושר בר אמוץ ישירות לחייו הפרטיים: "העיסוק שלי בסאונד, למשל, נובע מהיום-יום בסטודיו, מהבדידות של האמן כאשר הוא עובד שם. אנחנו כל הזמן לבד ושומעים מוסיקה ומדברים אל עצמנו. אני פרגמנטלי, יוצר תמיד מערכות ארעיות ומוביליות. קח לדוגמה רקדנים או אנשי תיאטרון, שיוצא לי לעבוד אתם הרבה. הם מסיימים יום עבודה ולא רוצים לראות אף אחד. אמנים, לעומת זאת, ילכו לבית קפה בשביל לדבר שעות. חייבים סוציאליות".

אף שזכה בכמה פרסים ומלגות, בהם פרס מפעל הפיס לאמן מצטיין (2009) ופרס הטריאנלה ה-11 לפיסול קטן בגרמניה, הוא אינו מתפרנס מהאמנות לבדה. במקביל ליצירה הוא שותף ויועץ בלהקת מחול שמנהלת בת זוגו, יסמין ורדימון.

"ההתמקצעות שעברה האמנות ב-20 השנים האחרונות היא מסחרית - לא קשורה לאמן אלא קשורה לאספן", הוא אומר. "יש אספנים כמו בנו כלב שיכולים למשכן את הבית בשביל ציור שהם אוהבים, ויש אספנים מיליונרים שקונים אמנות בשביל להשתייך למעמד מסוים. הם גם ייפלו בגלל זה, כי אני לא חושב שלהשקיע באמן שחי, אמן עכשווי, זו השקעה טובה".

למה? כי אמן שרוצה להצליח חייב בעצם למחזר את עבודתו, כדי להיהפך למותג, גורס בר אמוץ. "זה מקבע. אם האמן מקבל עליו את חוקי המשחק האלה, אז הוא צריך לא להתפתח. זאת בעיה שרואים אצל המון אמנים שאני מכיר, בארץ ובחו"ל, שפשוט גמרו את ההתפתחות שלהם".

נועם סגל, אוצרת התערוכה ב"רוטשילד 12" (שתוצג עד 4 ביולי), אומרת כי בשיחות שלה עם בר אמוץ תוך כדי ההכנה "עלתה האפשרות שהוא בכלל מודרניסט רומנטיקן. מעייניו נתונים לפיתוחן של צורות הסתכלות ויצירת מערכות אמנותיות המבקשות לחולל שינוי; שינוי תרבותי, המושתת על תנועה וקדמה". גם אחרי יותר משנה שעבדה על הפרויקט, היא מתקשה לכנות אותו תערוכה, בשל ייחודו. בר אמוץ מצדו אומר: "יש דברים שנועם הבינה מעבודות שלי שאני לא מסכים אתם, אבל זאת העבודה שלה".

אשר לתוכניותיו העתידיות הוא אומר: "אני יודע שאת העניין עם הרובוטים אני אמשיך עוד פרויקט אחד, בטח עוד שנתיים. אני רוצה שהשם של הפרויקט הבא יהיה: 'בפעם הראשונה שבכיתי מיצירת אמנות'. ואז, אני כנראה אחלום על משהו אחר".



גיא בר אמוץ, מתוך ''אל לה למכונת העבודה לרצות לנגן בכינור'', 2011


בר אמוץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו