בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה קלאסית | על היצירה "ישראל במצרים" של המלחין פרידריך הנדל

איך צייר הנדל את המכות ואת קריעת הים. על שלושה ביצועים לאורטוריה "ישראל במצרים" ועל הכישלון המוזר של בכורתה

תגובות

מוסיקה תוכניתית, לימדונו, היא מוסיקה בעלת משמעות חוץ-מוסיקלית. דוגמה: "הסימפוניה הפנטסטית של ברליוז", או "תעלולי טיל אוילנשפיגל" של ריכרד שטראוס. בדוגמאות אלה, ידיעת הסיפור שמאחורי היצירה מוסיפה ממד רלוונטי להבנתה, אם כי לא תמיד הכרחית לשם ההתפעלות ממנה; הקשר בין תוכן מילולי לצלילים או לנסיבות הולדתם הוא מידע נוסף. במוסיקה ווקאלית בארוקית הקשר בין מלים לצלילים לפעמים ברור יותר והרלבנטיות שלו להבנת היצירה במלוא ערכה מובהקת. דוגמה: הקטע "הפיל רמים מכיסאותם" (אריה לטנור), במגניפיקט של באך. לפעמים הקשר ברור עד טריביאליות (חיקוי ציוץ ציפורים).

"ישראל במצרים" - אורטוריה אנגלית של המלחין הגרמני-אנגלי פרידריך הנדל - היא דוגמה קיצונית לציור צלילי של התרחשויות חוץ-מוסיקליות. הנדל הלחין פסוקים מספר שמות ומספר תהילים, והניח לפני המאזין את סיפור יציאת מצרים במלואו. השיעבוד, המכות, טביעת חיל פרעה בים סוף. הכל נראה (לאוזן).

המוסיקה לא רק ציורית אלא סוחפת, רבת המצאות, מרוממת לב, מפיקה רושם עצום במינימום אמצעים (שבח ידוע מפי בטהובן לסגולתו של הנדל). יש באורטוריה המחשות טבע שנשמעות נאיביות (אך לוקחות לב מאוד), כמו תיאור קפיצות הצפרדעים; יש הלחנה גאונית של החושך, שאפשר למשש אותו; גם המחשה גראפית מדהימה של "ניצבו כמו נד נוזלים"; גם עיצוב דרמה מתעצמת מתגלגלת ב"נשפת ברוחך כיסמו ים"; גם מוסיקה מצמררת בהקרנת הפחד שאחז את "כל תושבי כנען" לשמע המופתים הגדולים שהראה ה'; גם תיאורי שמחה מדבקים ב"אשירה לה' כי גאה גאה".

במאמר מאת החוקר וינסטון דין, המצורף לאחת ההקלטות של "ישראל במצרים", מצוינת עובדה שנראית מתמיהה: פרקים רבים באורטוריה, שבהאזנה תמימה נתפשת כפרי שטף השראה רצוף אחד, מקורי, אחיד, הם עיבודים ליצירות של מלחינים אחרים, בני המאה ה-17, או שאילות מיצירות של הנדל עצמו. דין רואה בכך דרך הלחנה מיוחדת לגיאורג פרידריך הנדל, יוצר שהיה זקוק לפעמים לחומר מוסיקלי מוכן, נתון, כעמדת יציאה וכמנוף להקמת הבניינים המפוארים שלו.

בחירה לא מסופקת

האזנתי לשלוש גרסאות לאורטוריה: אחת ישנה מאוד בניצוח סיימון פרסטון (דקה, 1968), מרשימה בהחלט ומתהדרת בשני זמרים סולנים מעולים (אך תפקידם אינו חשוב כל כך). התזמורת הקאמרית האנגלית מנגנת בסגנון מודרני (לא "אותנטי"). מדובר באלבום כפול, שכדי למלא אותו שולבה יצירה נוספת, מוקדמת יותר, של הנדל והיא "המנון" מס' 10, שמולחנים בה פסוקים מספר תהלים.

בגרסה שנייה, אף היא רבת שנים (וירג'ין, 1989), המנצח הוא אנדרו פארוט. יתרונו של אלבום זה (אף הוא כפול) הוא ש"ישראל במצרים" מובאת בו בשלמותה וכוללת את החטיבה הראשונה הארוכה (יותר מ-54 דקות) ששמה "קינת עם ישראל על מות יוסף". כיום נהוג לרוב להשמיט חטיבה זו לחלוטין, לפחות בביצועים חיים. כאשר מאזינים לה, ההשמטה נשמעת מוצדקת.

ההקלטה השלישית היא בניצוח ג'ון אליוט גרדינר (דקה, 1990), עם מקהלת "מונטוורדי" המעולה שלו, ואין ספק שזו הבחירה הטובה. מתברר שלפחות בהקלטה זו, 28 זמרים וזמרות הם מספר מספיק; המאסיביות המצופה מיצירה אקסטרוברטית מפוארת מתממשת היטב. אלבום כפול זה כולל שתי יצירות נוספות, מן הסתם לשם ניצול הקיבולת. אחת מהן היא ההמנון המפואר "צדוק הכהן", המוכר גם למאות אלפי ספורטאי כורסה (ככל הזכור לי כיכב לראשונה בשידורי טלוויזיה במונדיאל הלפני אחרון).

איכות ההקלטה בכל שלוש הגרסאות אינה עילאית. להשערתי - בשלושתן הוסיפו מהנדסי הסאונד הדהוד מלאכותי, כדי להקנות תחושת גודל לשירת המקהלות. התוצאה, באוזני, היא ברק סכריני מטשטש. הנזק פחות, יש לומר, בגרסה של גרדינר: לפחות הכלים נשמעים בבהירות, גם בזכות הנגינה. ממחיש זאת היטב הקטע על מכת הארבה, המצויר בפיזוזים מהירים של כלי המיתר.

אויבת רבת השפעה

רוב הסקירות על תולדותיה של האורטוריה "ישראל במצרים" מציינות את העובדה שהבכורה בלונדון, ב-4 באפריל 1739, נחלה כישלון קופתי מוחץ ומביאות שני הסברים לכך. אחד: הלחנת פסוקי תנ"ך נתפשה בחוגים דתיים כמעשה גס, ובית האופרה המסוים שבו נערך האירוע לא נחשב מכובד. ההסבר השני מזכיר שהאורטוריה מורכבת ברובה מפרקי מקהלה וזה לא היה בריא לרייטינג; הקהל הלונדוני ציפה להתענג על אריות מסחררות בקולות פנומנליים, "מספרים" שהתרגל לקבל באופרות בסגנון איטלקי.

החוקר אליאס קרוסוקואידיס טוען במאמר שפירסם ב-2009 שהסברים אלה לוקים בחסר. יש בהם היגיון כשמדובר בתגובה או ביקורת שלאחר קונצרט, אין הם מתרצים את העובדה שהקהל לא בא לאירוע, מראש, אף שלא היה יכול לדעת מה בדיוק יהיה בו ואף שהנדל כבר היה אז מלחין מוערך ובעל מוניטין.

לקרוסוקואידיס יש הסבר אלטרנטיבי מרתק, המבוסס על תעודה היסטורית נחמדה. התעודה היא מכתב להנדל מאת כותב אלמוני, הכתוב בנוסח של פנייה חברית אל המלחין, שיר תהילה ועידוד שהופיע בעיתונות האנגלית באותם ימים. כותרתו: "עצה למר הנדל".

המכתב - כותרת המשנה שלו היא "אפילוג אפשרי ל'ישראל במצרים'" - מפציר במלחין לא להיכנע נוכח פעולות זדון של אויב נחוש, ומבטיח לו ניצחון. פעולות הזדון ייעלמו וישקעו, מנבא האלמוני המעריץ, וספינתו של הנדל תגיע לחוף מבטחים. ממש כמו בני ישראל בצליחת ים סוף.

לאחר נבירה בעובדות היסטוריות זמינות על הסצינה המוסיקלית של לונדון באותה תקופה מפצח החוקר את התעלומה, מגיע למסקנה בדבר זהות הכותב התומך ובדבר זהותו של האויב. זהות הכותב, ניוברג המילטון, אינה מוטלת בספק; החוקר מבסס אותה על פואמה דומה מאוד שאותו המילטון חיבר, הפעם בשמו המלא, כהקדמה ליצירה אחרת של הנדל.

אשר לאויב, זו היתה בארונית ושמה מרגרט ססיל בראון, אשר חזרה עם בעלה ארבע שנים לפני כן משליחות דיפלומטית בוונציה. בירוריו של החוקר על הביוגרפיה של הגברת מעלים כי היתה טיפוס נחוש - בעודה רווקה כתבה פעם לידידה: "עדיין לא הצלחתי לשבות לב של מרקיז, אבל לא אומר נואש". בראון, לאחר שכבר התבססה בלונדון כאשה נשואה וכ"ליידי", חפצה בטובתה של להקת אופרה מתחרה, איטלקית, שהובאה ללונדון.

סביר מאוד לקבוע (משיקולים מפורטים המובאים במאמר) כי היא וחבורתה דאגו לארגן מופעי אופרה של אותה להקה דווקא בתאריכים שבהם תיכנן הנדל להעלות את "ישראל במצרים", כדי לפגוע בו, ופעם אחת אפילו אירגנו מופע אופרה קונצרטנטי של האופרה לשם כך בלבד.

זו איפוא הסיבה שהקהל לא בא לבכורה של האורטוריה ההנדלית. השפעתה הפוליטית של ליידי מרגרט היתה כנראה ניכרת; כותב מכתב התמיכה להנדל עוקץ אותה כ"אטומת אוזניים", אך אינו מעז לנקוב בשמה.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו