בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך אנחנו מצליחים להפריד בין חיות מחמד לבין חיות מאכל?

ממה נובעת ההפרדה המוחלטת בין החיות שאנחנו מפנקים בשמחה, לבין החיות שלא אכפת לנו שעונו? כדי לברר זאת אחת ולתמיד, רחל טל-שיר חזרה לאכול בשר

תגובות

מודעות פרסומת ענקיות שבהן מככבים חלקי תרנגולות מכסות עכשיו, לכבוד חג הפסח, את עמודי העיתונים ובכולן ממליצות רשתות השיווק על מרכולתן שהיא, הכל בעיני המתבונן, מגרה יותר, מפתה פי כמה, עסיסית מאוד. המפרסמים קוראים למוצרים בשמם וליד כל תצלום כתוב באותיות גדולות: ירכיים, כרעיים, כנפיים, חזה. האיברים האלה לא מכוסים בדבש או בסויה, לא מעוטרים בקישוטים או בירקות מסולסלים; עירום ועריה, מרוטים מנוצותיהם, עטופים בעורם, הם מככבים במודעות שמטרתן להזיל ריר מפי הצרכנים.

ובינתיים, בברוקלין, הואשמה לאחרונה נערה בת 19 בהריגתו של אוגר. זה קרה ביוני 2010 בעקבות מריבה בין אחים. לאוגר שמת קראו סוויטי. שבעה חודשים לאחר מכן התדפקו סוכני הרשות למניעת אלימות נגד בעלי חיים (ASPCA) על דלת ביתה של המשפחה ועצרו את הנערה, מוניק סמית. היא מואשמת באכזריות כלפי יצור חי. העונש על עבירה בדרגת חומרה כזאת עשוי להגיע לשנתיים מאסר.

מה הקשר בין העופות מהמודעות של פסח לבין סוויטי? לכאורה אין שום קשר, שהרי הראשונים נמצאים בתחתית תשומת הלב והאכפתיות ואילו סוויטי, שזכה גם בחייו למיטב הפינוקים, עומד בראש מעייניהן של התקשורת ורשויות אכיפת החוק. ובכל זאת, שני הייצוגים האלה של בעלי חיים בתקשורת יכולים לסייע בשרטוט קו הגבול המפותל - לעתים מגוחך, לעתים מצמרר, תמיד שרירותי, תמיד מטריד - שנמתח בין מי שאנו מכנים חיות מחמד לבין מי שאנו מכנים חיות מאכל.

בעשור האחרון, דווקא בגלל פעילותם הנמרצת של לוחמים למען זכויות בעלי החיים, קו הגבול הזה הולך ונמתח. בעוד שהציבור כולו נזעק בכל פעם נדירה שמישהו מעז להתעלל בחיות מחמד (כולל אוגרים) - כולנו מאומנים להתעלם לחלוטין ובאופן תרבותי מתעשיית ענק, כזאת שמגלגלת מיליונים, שמטרתה להניח תרנגולות ופרות על הצלחות שלנו באמצעות עינויים.

האם כל זה קורה מפני שאוגרים או חתולים או כלבים חמודים או מתוקים יותר מפרות ותרנגולות? קשה מאוד למדוד מתיקות, ובכל מקרה המנגנון שהופך בעלי חיים מסוימים לחמודים וראויים לרחמים הוא מסובך וקשה להבנה. כך, למשל, ניתן לדמיין שאם מישהו, משפחת סמית מברוקלין למשל, יחליט לגדל תרנגולת כחיית מחמד בביתו ויום אחד יתחשק לו או לאחד מבני משפחתו, בפרץ של זעם, לבעוט בה עד שזעקותיה בעת שהיא נופחת את נשמתה יחרידו את שלוות השכנים - יש סיכוי טוב שרשויות החוק ידפקו על דלתו. ואילו אחותה של אותה תרנגולת, שאיתרע מזלה לגדול במשק תעשייתי, עוברת מרגע בקיעתה מהביצה ועד הפיכתה לשניצל סדרות ארוכות של ייסורים בלתי נסבלים מבלי להטריד איש.

זאת ועוד: בפברואר 2010 נקנסה תוכנית ריאליטי בריטית שצולמה באוסטרליה, "I'm a Celebrity... Get Me Out of Here", ב-1,672 ליש"ט משום שאחד ממשתתפיה הרג חולדה ואכל אותה. אפילו חולדה, לא חתול או כלב, נתפשת כראויה לחמלה יותר מאשר בעלי חיים שנועדו למאכל. מכל זה ניתן להסיק, אם כי בזהירות, שאנחנו אכן מצוידים במנגנון מתוחכם שהופך אותנו לרחמנים בע"מ ומגביל את החמלה רק למקומות שנוחים לנו.

רובנו, מאולפים על פי התרבות המערבית, מאמינים בדיכוטומיה שלפיה חיות מחמד ראויות לכל סוג של אהדה ואף פינוק ואילו חיות המשק מצויות בקוטב הנגדי ולכן אפילו דיון בזכויותיהן הוא במקרה הטוב התייפייפות ובמקרה הרע בזבוז זמן ואף התעלמות פושעת מן הבעיות האמיתיות והדחופות של האנושות. לכן בני אדם, שהורגלו עשרות שנים לצרוך מוצרי בשר מעובדים, קפואים וזמינים מבלי להקדיש להם עבודה או מחשבה, נוטים להתייחס למלחמה למען זכויות חיות המשק כאל אופנה חדשה ושטחית, כזאת שלוקה בראייה מעוותת של המציאות. לפי ההיגיון הזה, הלוחמים למען זכויות אלה הם מטורללים שפשוט לא מבינים מה חשוב ומה שולי.

איך קרה שתנאי חייהן של חיות שמשתעשעים בהן נהפכו לחשובים יותר מתנאי החיים של חיות שאוכלים אותן? הרי אדם קרוב אצל עצמו ולכן סביר היה להניח שכל אחד מאתנו היה נזהר בכבודן ובטובתן של החיות שהוא מכניס לתוך גופו יותר מאשר באלו שהוא משתעשע עמן.

השאלה הזאת עולה ביתר שאת כשמתארחים בבתיהם של חובבי כלבים או חתולים או תוכיים. רבים מהם חרדים לשלומן של חיות המחמד שלהם יותר משאנשים אחרים דואגים לשלום בניהם ובנותיהם. וזאת לא הגזמה. ובה בעת, הם אוכלים חלקי בשר בלי שיעבור במוחם ולו הרהור טורד שלווה אחד. זאת ועוד: כשמציעים להם לצפות באחד הסרטים הרבים על זוועות תעשיית המזון מן החי הם נוחרים בבוז. או מפהקים משעמום.

מכבסת מלים ענקית טורחת לעצב את התודעה שלנו באופן שהופך בעלי חיים למאכל - למוצרים ולא ליצורים. מלים כמו עוף או בקר קלות יותר לעיכול, תרתי משמע, מאשר תרנגולת או פרה. גם המלים בשר מעובד ופטמים נוחות יותר מאשר בשר שחוט או פגרים או גופות.

בשבועות האחרונים, לצורך הכנת מאמר זה ואחרים שקדמו לו, ניסיתי לחזור לאכול בשר. גם המשימה הזאת התגלתה כמתעתעת יותר מכפי שצפיתי. בעוד שקשה מאוד אפילו להגיש אל הפה סטייק מדמם או ביס מתוך ירך של תרנגולת, קל מאוד לטעום בשר עוף שנחתך מראש לקוביות קטנות והתבשל ברוטב אדמדם של עגבניות. הכי קל זה לאכול כדורי בשר. טעמתי אחד שבושל במרק מיסו ועוטר ברסק גמבה ושום וחלק ממני רצה לחסל את כל הסיר. הייתי צריכה להזכיר לעצמי מה אני אוכלת.

לכן אחד הדברים הפשוטים שניתן לעשות כדי להחזיר את מוצרי המזון מן החי לאיזושהי רמה תודעתית היא לאכול מתוך נתינת דעת. הרעיון הזה חוזר כמעט בכל הדתות. גם היהדות מדגישה מאוד את השלב שבו מהרהרים במזון לפני שאוכלים אותו ואף מברכים עליו.

ברשימתו "אכילה מתוך נתינת הדעת" ממליץ הנזיר הבודהיסטי טיך נאהת האן לאכול ארוחה רק אחרי שמכבים את הטלוויזיה, מניחים הצדה את העיתון ומסיימים את ההכנות הדרושות. כל זה כדי לתת כבוד לאוכל, להתייחס ברצינות לארוחות, להכיר טובה למזון. העיקרון הזה חותר תחת תרבות האינסטנט שיצרה ניכור מוחלט בין האדם למזונו ומזכיר שהאוכל שאנחנו אוכלים ראוי לתשומת לבנו המלאה.

אכילה מתוך נתינת הדעת לא הופכת אף אחד לצמחוני, בוודאי לא במהירות. אבל כאשר חושבים על מה שאוכלים, כן מרגישים הרבה יותר טוב אם יודעים שהתרנגולת שאוכלים טופלה יפה ושהטלה גדל ליד אמו. כאשר עושים זאת, נעים לדעת שהאיש שגידל את הטלה והתרנגולת הוא אכן חקלאי ולא יצרן בשר.

הקוויאר של הצמחונים

האמרנט הוא מסוג הדגנים שצמחונים וטבעונים מכול העולם קושרים לו כתרים. בין השאר מפני שהוא עתיר סידן וחלבון. בנוסף לכך הוא כשר לפסח. הבעיה שלו, שלפחות בשיטת ההכנה המקובלת, מתקבלת דייסה ברמת דביקות משתנה ובכל מקרה לא מצודדת. זאת כנראה הסיבה שמעטים שמעו עליו ומתי מעט טעמו אותו.

לקראת הפסח אכלתי במשך שבועיים, מדי יום ביומו, אמרנט. בכל יום רקחתי אותו בצורה קצת שונה ובכל יום אכלתי אותו לבדי: אף אחד אחר לא רצה בו. רק אתמול הצלחתי לגרום לכך שגם אחרים מבני הבית אכלו ממנו. כך הבנתי שהפעם הצלחתי באמת.

איך? מחממים סיר, בלי שמן ובלי מים. כשהסיר חם שופכים לתוכו כוס אמרנט ומכסים. מקטינים את האש ומקשיבים. קול פצפוץ כמו של פופקורן נשמע. מחכים עד שהוא שוכך קמעה, פותחים את המכסה ונוכחים שהאמרנט אכן הלבין ותפח משהו. מוסיפים כוס מים, מרתיחים, מכבים, מכסים במגבת ובמכסה ומחכים שעה.

הרבה יותר טעים מקינואה, משדרג כל תבשיל או סלט, גם מתוק וגם מלוח. מתאים גם בתוך המרק, גם עם הקינוח. בשיטה הזאת יש לאמרנט טעם אגוזי עמוק והוא מתפצפץ בפה ומכאן כינויו: הקוויאר של הצמחונים.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו