בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "127 שעות" - מעשי, לא היסטרי, מלא תושייה ובעל הומור עצמי

כך אפשר לאפיין את גיבור "127 שעות", סרטו החדש של דני בויל, וגם את הסרט עצמו

תגובות

סרטיו של הבמאי הבריטי דני בויל - מ"טריינספוטינג", שפירסם אותו, ועד "נער החידות ממומבאי", שזיכה אותו באוסקר - מתארים מצבים קיומיים קיצוניים, ואין כמעט מצב קיומי קיצוני יותר מזה שלתוכו נקלע גיבור הסרט החדש שלו, "127 שעות". הסרט, שהיה מועמד השנה לשישה פרסי אוסקר, ובהם פרס הסרט הטוב ביותר, מציג את סיפורו האמיתי של ארון רלסטון, בן 27, גבר שוחר הרפתקאות ושופע חדוות חיים, שנהנה לשוטט לבדו במדבריות של מדינת יוטה, לטפס על הרים ולסייר בקניונים שחוצים אותם.

ב-2003, בזמן שהוא מסייר בנקיק בתוך אחד הקניונים האלה, נופל על זרועו הימנית סלע ומצמיד אותה לקיר הנקיק. זמן קצר קודם לכן פגש ארון בשתי נשים צעירות (קייט מארה ואמבר טמבלין), המשוטטות אף הן במדבר, וברברבנות האופיינית לו גילה להן את מיקומו של אגם תת קרקעי, ושלושתם השתובבו בו בהנאה. אלא שמאז הנשים המשיכו בדרכן וארון נותר לבדו לגמרי, לכוד בתחתית הנקיק בלי אפשרות לזוז, אלא אם כן יעשה מעשה דרסטי מאוד בעזרת הכלים המעטים שעומדים לרשותו.

אלה שקראו את הספר שרלסטון פירסם לאחר המקרה או צפו בהופעתו בתוכניות אירוח, יודעים מה היה אותו מעשה דרסטי; גם מי שמתוודעים כעת לסיפורו של רלסטון לראשונה יכולים לתאר לעצמם מה יהיה אותו מעשה, ולאורך הסרט כולו נבנית ציפייה מורטת עצבים לקראת המעשה הזה. בויל יכול היה להפוך את הציפייה הזאת לעיקר הסרט, אך הוא נמנע מכך. בויל נמנע גם מדברים נוספים ובכך הופך את הסרט, שמתמקד כמעט כולו בתיעוד סיפורה של דמות אחת שאינה יכולה למוש ממקומה, לחוויה קולנועית שיש בה מידה של עזות ביטוי מרשימה.

אין כמעט דבר מבהיל יותר מלהיות לכוד מבלי אפשרות לזוז ממקומך, ומבלי שמישהו יודע היכן אתה נמצא ומה אירע לך (ארון, שמתגאה כנראה בהתנהלותו העצמאית, לא סיפר לאיש לאן מועדות פניו). אך בויל, גם אם אינו מתעלם מההיבטים מעוררי האימה של הסיטואציה שבה ארון נתון, אינו מתרפק על ההיבטים האלה ומתאר את הסיטואציה בישירות עובדתית שמעניקה לה את נפחה ואמינותה.

כיוון שהסרט חודר יותר ויותר לתודעתו של הגיבור, ששהה חמישה ימים במצבו המבודד עד שהצליח להיחלץ ממנו, הוא מתעצב בצלם אותה תודעה, כלומר זו של גבר צעיר נבון, מעשי, לא היסטרי ואף חדור בהומור עצמי גם ברגעיו המיואשים ביותר ("את מה שקרה לו הוא מסכם במלה "אופס!"); גם כאשר אופסים סיכויי ההיחלצות כמעט לגמרי הוא אינו חדל מניסיון למצוא פתרונות למצבו. הסרט הוא למעשה דיוקן של הגיבור שלו - בשלב מסוים הדיוקן יכלול גם את זיכרונותיו והזיותיו, וזהו דיוקן שקול, מעשי ומעורר אהדה.

סיפורי הישרדות אמיתיים שכאלה משמשים לרוב ליצירת משלים קיומיים מטאפיסיים העוסקים בחוסנה של רוח האדם; אירועים טראומטיים, מהסוג שמתואר בסרטו של בויל, מבקשים לרוב להוכיח שהם היטיבו עם האדם שנקלע לתוכם (ובהשלכה מיטיבים עם הצופים שנחשפים לתיעוד שלהם). בויל, בסרטו, נמנע מהקשקוש הדידקטי הרוחני הזה, שכה אהוב על מנחי תוכניות אירוח בטלוויזיה, ובכך נעוץ כוחו של הסרט. לא המטאפיסיקה מעניינת את בויל (ואת סיימון בופוי, שותפו לכתיבת התסריט), אלא הפיסיקה של תהליך הישרדותו והיחלצותו של ארון מהמצב שלתוכו נקלע.

"127 שעות", בניגוד למרבית הסרטים על אירועים טראומטיים, גם אינו מנסה לבאר לצופים מדוע זה קרה לארון (גם כאשר הסרט מציג קטעי זיכרונות של ארון מילדותו ומבית הוריו, אין זה ניסיון להציג סיבה למצב המתואר בסרט), והרי התרבות האמריקאית הפופולרית כה אוהבת שלכל אירוע תהיה סיבה; והוא גם אינו מבקש להציג מוסר השכל, כלומר מה למד ארון מהטראומה (מלבד לקחת עמו בסיוריו הבאים אולר שווייצי, שבמקרה שמתואר בסרט הוא שכח בבית, וכן להשאיר פתק לאן פניו מועדות), וגם זה משהו שאמריקה כה אוהבת. התושייה, האומץ ויכולת ההישרדות של ארון הם מה שמעניינים את בויל בסרטו, וההתמקדות בהם היא שהופכת את היצירה לבעלת תוקף אנושי, רעיוני ורגשי הגון, שנמנע מרומנטיקה ומסנטימנטליות.

החלטתו של בויל ליצור סרט שמתמקד ברובו בסיפורה של דמות אחת, הלכודה כמעט לכל אורך הסרט במקום קטן אחד, היא החלטה נועזת, ובויל מממש אותה בצורה מיומנת ויעילה. כמה מהרגעים הנוגעים ללב ביותר בסרט הם דווקא אלה שבהם המצלמה יוצאת מהנקיק שבו לכוד ארון, כדי להציג בפנינו את המרחבים שבחוץ, שיופיים המדברי הסוחף נחשף לאורך הסרט כולו, והם מושא שאיפתו של גיבור הסרט. הרגעים האלה הם בעלי עוצמה רגשית גדולה משום שהם מדגישים את הפער בין מצבו של גיבור הסרט, שלכוד בנקיק (שממבט מגבוה נראה נעול לגמרי; מראה מבהיל ביותר), לבין החופש שיש למצלמת הקולנוע.

אחת התחבולות שבויל ובופוי משתמשים בה בסרטם היא הדיבור הישיר של ארון למצלמת הווידיאו שהוא נושא עמו. ברגע הראשון זה עשוי להידמות כתחבולה קלה מדי, אולם בגלל חנו של ארון ומפני שבויל אינו מנצל את התחבולה הזאת יתר על המידה, היא עובדת, כמו הסרט כולו.

כדי שסרט שמתמקד בדמות אחת יפעל, הוא זקוק לשחקן בעל נוכחות שיעמוד במרכזו, וג'יימס פרנקו המגלם את התפקיד הראשי מספק את הסחורה. פרנקו (שאפשר בימים אלה לראות אותו גם בתפקיד המשורר אלן גינזברג בסרט "יללה", שביימו רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן) מצליח לייצג את צדדיו השונים של ארון. באופן הזה, הוא משרטט דיוקן של גבר צעיר, ששיקול הדעת שלו ומעשיותו מעוררים הערכה אך בו בזמן דמותו מייצגת תהליך התבגרות שלא הגיע לפרקו.

הופעתו של פרנקו היא בין המרכיבים העיקריים שהופכים את סרטו של בויל ליצירה שמייצרת רגשות מעורבות והזדהות עזים בזמן הצפייה. כאשר באחת הסצינות הוא מצליח להרים בעזרת כפיס עץ את האולר שנשמט מידו החופשית, יש תחושה של שותפות למבט הניצחון העוטה את פניו של פרנקו. רק כאשר האולר חזר לידו של ארון, הרגשתי שעצרתי את נשימתי במשך הסצינה כולה.

"127 שעות". במאי: דני בויל; תסריט: דני בויל, סיימון בופוי; צילום: אנריקה צ'דיאק, אנתוני דוד מנטל; מוסיקה: איי-אר רחמן; שחקנים: ג'יימס פרנקו, קייט מארה, אמבר טמבלין, קייט ברטון, טריט ויליאמס



ג'יימס פרנקו ב''127 שעות''. מספק את הסחורה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו