בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנות | רישומיו של איש הפלדה

מוסכמות הרישום הרגילות מתערערות כשצופים ברטרוספקטיבה לריצ'רד סרה במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק, הנפתחת בעבודות המעין-פיסוליות האופייניות ומסתיימת בתצוגה מפתיעה מתוך פנקסי הרישום שלו

תגובות

מעטים האמנים שדחקו את הרישום עד לקיצוניות מעין פיסולית ומעין אדריכלית כפי שעשה ריצ'רד סרה. הוא העצים את המדיום הרישומי בצורות שחורות עצומות-ממדים שהציב ישירות על הקיר, כאשר כהותן הסופגת מאלצת את המרחב שסביבן להתרחב או להתכווץ. תוך שימוש בגיר שמן שחור גדול הוא הגדיל לאין שיעור את שטח הפנים הפיסי של הרישום ויצר מרחבים בעלי מרקם מחוספס של קליפת עץ, או ערם זה על גבי זה עיגולים כהים, מחוספסים, עבים כקציצות בוץ.

עכשיו סרה דוחק את הגבולות עוד יותר בתערוכה במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק, המציגה רטרוספקטיבה חמורת סבר, לפעמים כובשת ולפעמים מרתיעה של רישומיו.

זוהי למעשה הסקירה הראשונה של רישומי סרה במוזיאון אמריקאי, והיא מיזם משותף של אוסף "מניל" מיוסטון והמוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו. היא מגוללת את קריירת הרישום של סרה ביסודיות לא מוכרת, טסה על פני 40 שנות העיסוק העיקש שלו במדיום בתנופה שהצליחה לחבוק היבטים של אקספרסיוניזם מופשט בן ימינו וגם לבשר את האסתטיקה הידידותית של מערכות יחסים. היא מכילה 41 רישומי מיצב ועבודות ממוסגרות גדולות וגדולות מאוד; ארבעה סרטי וידיאו מוקדמים הממחישים את הקשר שלו לתהליך, לכבידה ולמשקל; ותצוגה חושפנית מאוד, ולעתים מרגשת, של כמעט 30 פנקסי סקיצות מהסוג שסרה נושא עמו כמעט תמיד, ושמעולם לא נחשפו לקהל.

מעולם לא הוצג במטרופוליטן דבר דומה: אמנות מהפכנית באמת, מטרידה באופן פיסי, הערוכה בחלל ביעילות סבירה. התערוכה היא עדות מעודדת למחויבות מעוררת הכבוד של המוזיאון לאמנות עכשווית.

אך יש גם פגמים בתערוכה. קודם כל - וזה עניין בסיסי - הרישום אינו מאפשר לסרה את מרחב התמרון שמעניק לו הפיסול. מהרישומים מצטיירת דמותו כאמן מסוגף, מופשט, הרמטי ו"קשה" יותר מאשר דמותו כפסל, והדרך הרישומית הצרה הזאת מדגישה לפעמים את נטייתו לבומבסטיות ולאטימות. בה בעת, הגלריות של המטרופולין, ישנות כחדשות, עדיין יוצרות את הרושם שהן אינן מאירות פנים ליצירות אמנות מהתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, תהיה איכותן אשר תהיה. יש תחושה שהמוזיאון ניחן מבחינה זו בסוג של ליקוי חזותי.

כך שלמרות שלא נפגוש כאן התאמה מושלמת - לא בין המוזיאון לאמנות החדשה, ולא בין סרה לבין רישום - עדיין התערוכה מפיקה תועלת מכך שהאמן נתן למוזיאון יד חופשית בכל הנוגע לאופן התצוגה, ושהוא מצא דרכים משלו להיות נוכח במוזיאון מבלי להשתייך אליו במובהק. התצוגה המבוכית מוליכה את הצופים דרך חללים שפעמים רבות הם גבוהים יותר משהם ארוכים או רחבים, דבר המזכיר מעט את המעברים החלולים של האליפסות המפותלות שלו ואת הפסלים בעלי הקירות הכפולים.

מיידיות מבלבלת

התערוכה עצמה נפתחת בפתאומיות, בגלריה ראשונה המרופדת מקיר לקיר בעבודות שיכולות לשמש מעין ספר לימוד למתחילים על ריצ'רד סרה. יש בפתיחה המיידית הזו איזו אמירה כנגד העצירה המנומסת שבה נפתחות רוב תערוכות-ההשאלה החשובות המוצגות במטרופוליטן - אולם ריק ברובו, המוקדש להשכרת מדריכי שמע, לקריאת טקסטים על קירות ואולי גם לטעימה של יצירה אחת או שתיים.

מבחינה מסוימת, מהווה האולם הזה מעין הד לחוויה שמעוררים הפסלים של סרה; הוא משרה בצורה מפוזרת יותר את אותה תחושה של מיידיות מבלבלת. הצופה שוקע מיד בתוך שפה עשירה של צורות הנדסיות, חלקן על נייר או על פשתן המוצמד לקירות בסיכות. סרה מאותת כאן על ההתמסרות הייחודית שלו לשחור - בגרפיט, בדיו, בפחם או בגיר שמן - כצבע היחיד לרישומים (זהו אכן האולם הכבד ביותר). הוא מציג גם את ההתמקדות הנחרצת שלו בחומר, בתהליך, בקנה מידה ובחלל - וגם בצופה מעורב ופעיל. יש באולם לוח ועליו טקסט ומה שמשתמע ממנו, כמו מכל עבודתו של סרה למעשה, הוא שעלינו "לראות במו עינינו", במובן הרחב והפעיל של הביטוי.

מכל עבר נשקף תהליך הפירוק והבנייה מחדש שבו סרה - ופוסט-מינימליסטים אמריקאים אחרים כגון בארי לווה, ברוס נאומן, אווה הסה וג'ואל שפירו - נאבק בפיסול ודוחק אותו אל מעבר לצורות הסגורות ולמהלכי הסיום הצפויים והנוקשים של המינימליזם. מול הכניסה, סדרה של 18 רישומים המכילים רק שלושה-ארבעה קווי פחם יוצרת מחול של פרספקטיבה, ומרמזת על הצלעות המשתנות של גיליונות הפלדה הגדולים של סרה (כשצייר מתוך תנועה בין ארבעה לוחות סמוכים של "Circuit" - זירה, מעגל - אחת היצירות המוקדמות שלו בלוחות פלדה). משולשים וטריזים מרמזים על הלוחות עצמם, המוצבים בחלל בזווית בולטת או מתערסלים בנוף. במקום אחר, ביצירה גדולה ולא ממוסגרת, מוצג מרובע דמוי קורה הנח על אופק מוחשי של נייר מקופל.

כשיוצאים מהאולם הזה, נותרות מוסכמות הרישום הרגילות מאחור, והתחושה היא שהן תומרנו בתוקפנות. ב"Forged Drawing" (רישום המדמה חומר) נפגוש ארבע חתיכות גיאומטריות של פלדה מחושלת, שעוביין כמעט 10 סנטימטרים, צבועות בגיר שמן ויוצרות תחושה מוחשית של משקל. הקיר במקרה זה, יותר משהוא משמש כדף ענקי הוא מעין משטח פעיל שיצירות של גיר שמן על פשתן נדחפות לתוכו ונוטות ממנו.

העבודה "פסיפיק ג'דסון מרפי" מתעקלת סביב הפינה באחד האולמות, שואבת אליו את הצופה ובד בבד שואבת את האור מתוך החדר. רישומים אחרים מתגרים בצופה באופן מעורפל משהו: שני הריבועים הגדולים של "זדיקיאנס" נוטים מעט זה לעומת זה ונדמה שהם זזים על הקיר. "עבדות מופשטת" הגדול, המלבני לכאורה, הוא למעשה טרפז, שכל צלעותיו מנוגדות לקווים האופקיים והמאונכים של הקיר.

"עבדות מופשטת" נוצר ב-1974 ושמו העוקצני מתייחס פשוט לעבודת הפרך שנדרשה כדי לכסות את מלוא היקפו בגיר שמן. הרישום הזה הוא הראשון בין כמה יצירות בעלות כותרות תוקפניות, המרמזות על הדחפים הרגשיים המניעים לא אחת את מעשה ההפשטה של סרה. כותרות אחרות, הזוהרות באחד האולמות המרכזיים של התערוכה, כוללות שמות כגון "אין חובת פטריוטיות" ו"בתי המשפט של ארצות הברית משוחדים לטובת הממשל". שתי העבודות האלה, שתיהן דיפטיכון, נוצרו ב-1989, מיד לאחר שפסל הענק הציבורי של סרה, "קשת נוטה" ("Tilted Arc") מ-1981, הוסר מרחבה עלובה בעיר התחתית במנהטן, בעקבות מאבק משפטי חריף שיזמו עובדים בבניין המשרדים הפדרלי שממול.

בראיון המופיע בקטלוג התערוכה מתייחס סרה לשלוש מהעבודות, ממוסגרות אך לא סגורות בזכוכית, שאותן הוא מכנה "רישומי "נקמה". בכל אחת מהן מופיע צמד ריבועים נפרדים גדולים של נייר מושחר - כמו אלה ב"זדיקיאנס" - אשר מתנגשים ונהדפים, כמין אובייקטים קשיחים הנתקלים בכוחות שאין לעמוד בפניהם.

לא הכל בתערוכה מוצלח במידה שווה. במאמרי הקטלוג מתואר סרה לא אחת כגיבור הראשי של כת המודרניזם המופשט המאוחר, עם הדגשים שהיא שמה על חומר, על תהליך ועל תפישה טהורה, נקייה מענני אסוציאציות של דימויים חזותיים. רישומיו "אינם מתארים משהו, הם עצמם משהו". כותבת מישל וייט, אוצרת מאוסף "מניל", במאמר הראשון, לאחר שהיא מצטטת מאמין נלהב אחר שאומר, "הם לא מתארים משקל, הם עצמם משקל".

אבל לפעמים נדמה שללא צורות הפלדה והנפח הכמו פיסולי, עלולות כמה מהעבודות בתערוכה להיראות עלובות משהו ותיאטרליות. כמה מהיצירות כאילו מגישות הדים ריקים של פורמטים סמכותיים מסורתיים. כשמתבוננים למשל ב"חוף טראוול", רישום גיר שמן מ-1977 הנמתח מרצפה עד תקרה על קיר אחד רחב, מבינים באופן שכלי כי, כפי שמדקלם מדריך השמע, "הוא מתייחס לקיר, לרצפה ולתקרה". ועם זאת הוא גם מזכיר קישוט מזבח בארוקי פרי דמיונם של ציירי אקספרסיוניזם מופשט חובבי הצבע השחור, כגון קליפורד סטיל ואד ריינהרדט.

בכמה מרישומיו החדשים ביותר של סרה נמצא סוגים חדשים של הפשטה: מדובר בצורות ספירלה וקשתות כבדות ובייחוד עיגולים מחוספסים, שאת המבנה המתגבה והעבה שלהם הוא יצר בחלקו בכפות הרגליים. היצירות האלה מתעלות מעל הגשמיות הניכרת שלהם או אף מפריכות אותה, ומזכירות פלנטות כהות, רעליות, שלרגע נדמות ככועסות מאוד ולרגע כקומיות.

הדו-משמעות מגיעה לשיאה באולם האחרון והגדול של התערוכה, שם מראה תצוגת פנקסי הרישום את סרה רושם פירמידות בגיזה, חומות בזלת באיסלנד, ואשה רוחצת מציור של סזאן, וכן גם יצירות משלו. ההפתעה החותמת את התערוכה היא מין סוף פתוח. הכל יכול לקרות עכשיו. *



דף ממחברתו של סרה מ-1991


ריצ'רד סרה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו