בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | האופקים נפתחו כשחלל העבודה הצטמצם

דווקא לאחר שניר עברון נטש את צילומי הסטילס ועבר מסטודיו שכור לחצי חדר בדירתו במרכז תל אביב, הוא יכול היה ליצור עבודת וידיאו כמו זו שעשה על 93 הבנות שהתאבדו (או לא) בשואה

תגובות

המעבר ההדרגתי של האמן ניר עברון, 36, מצילום סטילס לווידיאו ולדימוי הנע הכתיב גם את הצורך שלו בסטודיו מתאים - ומצומצם הרבה יותר, במקרה זה. לאחר שהחזיק שלוש וחצי שנים סטודיו בבית האדום שבדרום ת"א, עזב עברון את המקום והתכנס לחצי חדרון בדירתו שבמרכז ת"א.

להחלטה קדמו לבטים רבים, שנבעו מהשינוי באופי יצירתו עם סיום התואר השני בסלייד שבלונדון ב-2005. "אף פעם לא הייתי מבסוט מהסטילס. גם כשלמדתי צילום בבצלאל לקחתי במקביל הרבה קורסים במחלקה לאמנות. למעשה, רוב החברים שלי באו מהמחלקה לאמנות", הוא נזכר. את ההיתקעות שחש הוא מכנה היום "גטו הסטילס" - למרות שהוא מבהיר כי עדיין יש בו פינה חמה מאוד גם למדיום הזה. אבל עכשיו הוא במקום אחר. "הפעמים הראשונות שעשיתי וידיאו או דימוי-נע היו בלימודי התואר השני בלונדון. זו היתה בעבורי הזדמנות להמציא את עצמי מחדש ולהתנסות לראשונה בדימוי-נע עם סאונד".

בתקופת הסטילס שלו נזקק עברון לחלל עבודה רחב דיו בעבור צילומי סטודיו, מה גם שבאותה עת עבד כצלם מסחרי לפרנסתו. אבל לאחר שהפסיק כמעט לצלם בסטודיו, ולאחר שפרנסתו כצלם מסחרי הוחלפה בהוראה, הסטודיו נותר במעמד לא ברור: "מצאתי את עצמי יושב שם וקורא, ולפעמים עורך את עבודות הווידיאו על המחשב. הבנתי שאני כבר לא צריך חלל לייצר בו אלא יותר מקום לשהות בו".

המעבר המתבקש לדירתו כלל שיפוץ, שבו יצר עברון חצי חדר המוקדש לעבודת הסטודיו. החדר הקטן, אותו הוא מכנה "לשכה" או "משרד", מכיל את כל הציוד האלקטרוני הנדרש לעריכת וידיאו: מחשב חזק ומסך גדול, מוניטור, רמקולים וכוננים קשיחים. פרט לשני שולחנות העבודה שעליהם מונח הציוד - כמעט שאין כאן דברים נוספים. על הקירות ניצבים שלושה מדפים המכילים נגטיבים של תצלומי הסטילס שלו, קלטות וידיאו שצילם וקופסאות קרטון עם חומרים מהפרויקטים שצילם בוידיאו ובפילם, כולל המחקרים המקדימים שערך.

על הקיר הגדול והפנוי שנותר בחדרון - כמין מחווה קטנה לעברו בסטילס - תלוי תצלום שהציג עברון בתערוכת היחיד שלו, "ג'נרייטור", בסדנאות האמנים בת"א ב-2008. התצלום הזה, הקרוי "ללא כותרת (נינג'ה)", הוא היחיד בכל הדירה. "אני לא אוהב לתלות תמונות", הוא אומר, ומתבונן בתמונת הרוכב על אופנוע קווסאקי צהוב, הרוכס את ז'קט החליפה האדומה-שחורה שלו, כשראשו מכוסה קסדה. הוא מסביר שיש משהו "פוסטרי" בתצלום הזה, והיות שלא רואים את ראשו של הרוכב, קל לו לחיות אתו בחדר.

מרבית עבודות הווידיאו שלו נולדו ממפגשים לא צפויים. העבודה הראשונה שעשה עם שובו לישראל נקראת "ארץ בראשית", והיא חושפת נופים ארץ ישראליים בראשיתיים, כשברקע מוקראים קטעים שנכתבו על-ידי חוקרי טבע, סופרים, עולי רגל ודמויות נוספות. העבודה גם ממחישה את שינוי המדיום האמנותי שהוא עצמו עבר. "קצת אחרי שחזרתי לישראל נתקלתי בספר "שירת האגם הגווע" של פטר מרום, בחנות יד שנייה, והיה משהו בנופים ובנאיביות שלהם שנורא עבד עלי. שאלתי את עצמי מה יקרה אם אני אעשה היום כאלה צילומים, וחזרתי למקומות שהוא צילם בהם טבע דומם - עם וידיאו".

שתי העבודות האחרונות שיצר דרשו שיתוף פעולה עם צוות גדול. העבודה "גרסת כיסוי" נולדה משיחה מקרית עם חבר בבית קפה, שבמהלכה הציג החבר לעברון מכתב העומד במרכז מחקר היסטורי שהוא עורך. את המכתב שלחה לכאורה ל"ניו-יורק טיימס" מישהי בשם חיה פלדמן, והוא אף פורסם בעיתון ב-1943, ומוצג בו סיפורן של 93 נערות ונשים מבי"ס למורות יהודיות "סמינר בית יעקב" בקרקוב, שהחליטו להתאבד לאחר שנודע להן כי חיילים נאציים אמורים להגיע למחרת ולהרוג אותן.

עברון, שנבר בנושא ובנה ארכיון משלו, הכולל מסמכים מיד ושם, עותקים של המכתב ועמדות של היסטוריונים, מספר: "העמדה הרשמית של יד ושם היתה שהדבר לא קרה, שזו בדיה מתוחכמת ושאין סימוכין לסיפור. אבל אני הבנתי שגם אם הסיפור לא באמת קרה - ואני לא אכריע, כי אני לא דוקומנטריסט - הרי היה מישהו שיצר את הבדיה הזו, והיא כבר מצאה את מקומה בעולם וכבר ניכנסה לארכיון, לכן זה מעניין".

עברון פנה לכמה סופרים וסופרות וביקש שיכתבו טקסטים חדשים ברוח המכתב המקורי, מעין מונולוגים של בנות אחרות שלמדו (או לא) באותו סמינר. כעבור שנה קיבל טקסטים חדשים מארבעה: שהרה בלאו, ננו שבתאי, יוסי אבני לוי וחגי דגן. להקראת המונולוגים שקיבל מהסופרים הוא ליהק שחקניות שצולמו בחדר הסאונד, מאחורי הקלעים, כשהמשחק חשוף והמניפולציות של הצילום בוטות ובולטות.

התוצאה המרתקת של התהליך היא עבודה במסך דו-כיווני שבצדו האחד מופיעים תצלומים של שבעה רחובות בערים שונות שנקראו על שם האירוע "צ"ג נשים": בתל-אביב, בבני ברק, בחיפה ועוד. "הצופה יכול לבחור שני צדדים לסיפור. הוא יכול להכריע בין צד ההנצחה הממלכתי שטוען 'זה קרה', ובו רואים את הרחובות האלה, והוא יכול להקיף את המסך לעבר השני ושם לראות את הצד המובנה והמלאכותי של העניין".

עבודה נוספת של עברון נקראת "free moment" - וכאן מדובר מבחינתו בריאקציה למורכבות של הפרויקט הקודם, שעליו עבד יותר משנתיים. "העבודה החדשה היא 'ואן שוט' - ללא עריכה. אין סאונד ואין קאטים. צילמתי ב-35 מ"ר ויומים לאחר שהחומרים היו בידי, הסרט היה גמור. זה היה ממש תענוג". *

דרושים 89 סופרים

* מיקום: רחוב שלום עליכם בתל אביב

* זמן: שנתיים וחצי

* גודל: 7 וחצי מ"ר

למרות שהסטודיו הנוכחי של עברון הוא חצי חדר בדירתו, מצריכות העבודות שלו יציאה החוצה, והוא לגמרי נהנה מזה. "אני אוהב ארכיונים וספריות. זו סביבה רגילה מבחינתי. אני נהנה מהעושר ומהאפשרויות הרבות שמציעים המקומות האלה, מהתחושה של להיות בתוך ההיסטוריה ולהרכיב אותה מחדש".

את העבודה על יצירת הווידיאו "צ"ג בנות" (ראו כתבה), שבה שיתף אנשים נוספים, הוא היה מעוניין מאוד להמשיך מעבר לארבעת הטקסטים שקיבל מסופרים, ולהזמין עוד כותבים עד שיהיו לו 93 מונולוגים, כמספר הבנות שניספו בסיפור ההוא, האמיתי או הבדוי. "הייתי רוצה להוציא ספר, ושגם הוא ייכנס לארכיון, כמו המכתב המקורי שפורסם ב'ניו-יורק טיימס' - גם אם הוא בדוי".



ניר עברון בסטודיו הביתי. לא צריך מרחב ליצירה, רק מקום לשהות בו


מתוך עבודת הווידיאו Free Moment, 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו