"מ.א.ש", אן-אם-סי יונייטד | רופאים ללא גבולות

כ-40 שנה חלפו מאז שיצא לאקרנים, ו"מ.א.ש" עדיין רלוונטי כמו המצב האנושי המופרך שנמצא בבסיסו של הקיום הצבאי

נדב הולנדר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נדב הולנדר

הכרוז הצבאי ברמקול: "שימו לב, הסרט הערב היה 'מ.א.ש'. צפו בעוויתות ההיתוליות של צוות המנתחים הצבאיים שלנו כאשר הם חותכים ותופרים את דרכם בחזית הקרב, מנתחים כאשר פצצות... (משתעל)... מנתחים כאשר פצצות וכדורים שורקים מסביבם, מערבבים צחוקים ואהבה עם קטיעות אברים ופניצלין".

40 שנה מלאו בשנה שעברה לקומדיה הצבאית הנפלאה "מ.א.ש". למרבה הצער סאטירות צבאיות הן ז'אנר קולנועי שלא מראה סימנים של התיישנות או אובדן רלוונטיות, ועל כן הוצאתו מחדש של הסרט בדי-וי-די (כולל תרגום עברי וערוץ שמע בלתי מתורגם של הערות הבמאי) היא מאורע ראוי לציון.

המצב האנושי המופרך שנמצא בבסיסו של הקיום הצבאי - חיילים שנשלחו לשדה קרב מרוחק כדי להילחם באנשים שהם לא מכירים מסיבות שהם לא מבינים - מגיע לשיאים של אבסורד כאשר התפאורה היא בית חולים שדה, וכאשר הגיבורים הם רופאים אקזיסטנציאליסטיים שמסרבים לאבד את שפיותם, את חוש ההומור שלהם ואת חרמנותם גם בשדה הקרב.

המפגש הכפוי והתמוה בין מיטות ניתוח מדממות לבין צוות רפואי משועשע ("גרדי לי את האף", אומר הרופא לאחות בשעה שהוא מנסר את רגלו של חייל), כשברקע רעש של ציוד רפואי והפצצות, עמד בבסיס הרומן "מ.א.ש, סיפורם של שלושה רופאים צבאיים" מאת ריצ'רד הוקר, שעלילתו התרחשה במלחמת קוריאה. רוברט אלטמן, באותה תקופה במאי לא צעיר (44) שנודע בעיקר בעבודותיו הטלוויזיוניות, הוזמן לביים את הפרויקט אחרי שבמאים רבים כבר דחו את התסריט בחוסר עניין.

אלטמן היה הראשון שזיהה בסיפור המעובד את הפוטנציאל הקולנועי, וגם הראשון שחשב על הרעיון לטשטש את נקודת הזמן שבה מתרחשת העלילה, ולגרום לצופים להרגיש שהסרט (שעלילתו התרחשה כאמור בקוריאה) יכול היה באותה מידה להתרחש בוויאטנם, שם התחוללה באותה תקופה מלחמה שנגעה עמוק בעצב החשוף של הציבור האמריקאי.

כוונתו של אלטמן היתה ליצור סרט לא גדול מדי, שיעבור מתחת לרדאר של אנשי האולפן השמרנים. הוא הסתמך על העובדה שמספר סרטי מלחמה גדולים יותר בהיקפם ובתקציבם הופקו במקביל לשלו, וכך יוכל לעצב את סרטו לפי ראות עיניו. הוא גם שינה את המאורעות והסגנון לבלי היכר, מה שהעלה את חמתו של מחבר הרומן, ונהג בטכניקות שנראו משונות מאוד בשעתו - וברבות השנים נהפכו לשיטות העבודה הייחודיות והנערצות שלו.

למשל, שורות דיאלוג שנכתבו בתסריט זו אחר זו, נהפכו אצל אלטמן לשורות שנאמרות זו על גבי זו, בבליל מלולי חסר פשר ומצחיק מאוד. הפעולה הזאת סימנה את השקפתו של אלטמן על המציאות המורכבת ועל האופן שבו ראוי להעבירה אל הבד. עם השנים נהפכו גם ריבוי ערוצי השמע והדיאלוגים המקבילים לשניים מסימני ההיכר של הבמאי.

אבל על הסט של "מ.א.ש" גם השחקנים עוד לא ידעו איך לאכול אותו. אליוט גולד ודונאלד סאתרלנד, צמד הכוכבים, שהיו בשעתו שחקני קולנוע לא מוכרים במיוחד (אלטמן העדיף ללהק שחקנים כמה שפחות ידועים), חששו לגורל הסרט וניסו לגרום לפיטוריו של הבמאי (כמה שנים אחר כך הצדדים התפייסו, וגולד אף המשיך לעבוד עם אלטמן בכמה מסרטיו הנפלאים דוגמת "נאשוויל" ו"שלום לנצח". סאתרלנד לא).

גם אנשי האולפן לא רוו נחת מעבודתו של אלטמן. הם לא הבינו מדוע המדים של החיילים נראים כה בלויים (לאחר מכן הם הרשו לעצמם לאמץ את ההחלטה האסתטית הזאת גם ביתר הסרטים הצבאיים שהפיקו) ותהו מדוע אין ב"מ.א.ש" עלילה ברורה. בשלב העריכה הבין גם אלטמן שעליו ליצור איזה קו נראטיבי מקשר בין הסצינות, והפתרון שמצא היה לשבץ מדי פעם תצלומים של רמקולים פרושים ברחבי הבסיס, ולשתול בהם את קולו של כרוז צבאי שיקרא לחיילים שלל הודעות אבסורדיות.

ההצלחה המיידית שלה זכה הסרט גרמה לתעשיית הקולנוע להביט אחרת באלטמן, שכושר העמידה והביטחון העצמי שלו עזרו לו להתגבר במהלך העשייה על ספקנותם של המפיקים, אנשי הצוות והשחקנים. התסריט המעובד זכה בפרס האוסקר, ו"מ.א.ש" היתה נקודת הפריצה הגדולה של אלטמן ונהפך גם לסדרת טלוויזיה מצליחה בת 251 פרקים. הוא היה לקלאסיקה קולנועית שרלוונטית תמיד ובכל מקום; קשה לדמיין את "גבעת חלפון" שלנו ללא הרפתקאותיהם המופלאות של קפטן "הוקאי" פירס וקפטן מקנטייר בשדה הקרב.

מייק אלטמן, בנו של הבמאי, היה בן 14 כשכתב את מלותיו של שיר הנושא היפהפה של הסרט, "Suicide is Painless". שנים אחר כך סיפר אלטמן שהתמלוגים שקיבל בנו התגלו בדיעבד כרווחיים יותר מאשר הסכום הצנוע שהוא עצמו קיבל על בימוי הסרט. *

"מ.א.ש", אן-אם-סי יונייטד

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ