בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משפט חוזר: ג'יימס פרנקו הופך את "יללה" לסרט ראוי

"יללה" לא עומד בכל היעדים שהציבו לו יוצריו, אך בזכות ג'יימס פרנקו בתפקיד המשורר אלן גינזברג, הסרט ראוי לצפייה

תגובות

רוב אפשטיין וג'פרי פרידמן, צמד במאי הסרט "יללה", הציבו לעצמם ארבעה יעדים: לשרטט דיוקן של המשורר האמריקאי אלן גינזברג, אחת הדמויות המרכזיות בתנועת ה"ביט", שהתעצבה בארצות הברית באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת; ליצור עיבוד קולנועי ליצירה הנודעת ביותר של גינזברג, שהסרט קרוי על שמה; לתעד את המשפט שהתקיים ב-1957, ובו נידונה השאלה האם "יללה" היא זימה, בעזרת טקסטים הלקוחים מהפרוטוקולים האמיתיים של המשפט; ואולי החשוב מבין ארבעת היעדים האלה: לייצג את הרגע ההיסטורי שבו התפרצה תנועת ה"ביט", ששינתה את פני החברה והתרבות האמריקאיות. התנועה היתה פורצת דרך לא פחות ממוסיקת הרוקנרול, שאף היא פרצה לתודעה באותן שנים, ואף היא הותקפה בצורה דומה ל"יללה" ויצירות אחרות שפורסמו באותה תקופה (בנוסף לגינזברג מופיעות בסרט גם דמויותיהם של הסופר ג'ק קרואק, בגילומו של טוד רוטונדי, וניל קסידי, בגילומו של ג'ון פרסקוט, שעליו ביסס קרואק, חבר קרוב של גינזברג, את דמותו של דין מוריארטי, גיבור הרומן שלו "בדרכים"). אפשטיין ופרידמן לא מצליחים לממש את כל אחד מארבעת היעדים האלה באותה מידה של הצלחה; אבל עצם העובדה שהם מצליחים לשלב בין ארבעת היעדים האלה, ושהסרט עובד, כבר מעידה על כך שהסרט הוא יצירה הראויה להערכה.

למרות ש"יללה" הוא סרט שמשתמש בתחבולות תסריטאיות וסגנוניות הלקוחות מהקולנוע התיעודי, זהו סרטם הראשון של אפשטיין ופרידמן שאיננו סרט דוקומנטרי במובן המסורתי של המושג הזה. אפשטיין ופרידמן התפרסמו ב-1984 כשביימו את הסרט "הזמנים של הארווי מילק", שזיכה אותם בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט הציג את סיפור חייו ומותו של מי שהיה ההומוסקסואל המוצהר הראשון שנבחר למשרה ציבורית בארצות הברית, וב-1978 נרצח יחד עם ראש עיריית סן פרנסיסקו שלצדו עבד.

כמה מרכיבים של הסרט הנוכחי מחברים בינו לבין הסרט התיעודי מ-1984: ב-2008 ביים הבמאי האמריקאי גאס ואן סאנט את הסרט העלילתי "מילק", שהציג אף הוא את אותו סיפור. באותו סרט גילם שון פן את דמותו של מילק, וג'יימס פרנקו את אחד ממאהביו. ב"יללה" של אפשטיין ופרידמן, משמש ואן סאנט כאחד המפיקים בפועל של הסרט, וג'יימס פרנקו מגלם את דמותו של גינזברג. וכמו גם בסרטם על הארווי מילק, גיבורו של "יללה" הוא הומוסקסואל מוצהר, וזאת בתקופה שבה עדיין, ברבות ממדינות ארצות הברית, ההומוסקסואליות נחשבה לעבירה פלילית.

סרטם של אפשטיין ופרידמן נע בין כמה מוקדים המתחברים ליעדיו השונים של הסרט: אנו עדים לאירוע המכונן שהתקיים ב-1955 בגלריה לאמנות ניסיונית בסן פרנסיסקו, שבה גינזברג בן ה-29 הקריא לראשונה את שירו האפי בפני קהל נלהב (הקטעים האלה וכמה נוספים המתקשרים לחייו הפרטיים של גינזברג מצולמים בשחור לבן); אנו צופים בקטעים מראיון ידוע שגינזברג העניק ובו הוא דיבר על עצמו ועל אמנותו (באותן סצינות איננו רואים את המראיין, ורק ידו נכנסת מדי פעם לתמונה); אנו נוכחים בבית המשפט שבו ערכו הספרותי והמוסרי של "יללה" עלה לדיון (באותן סצינות מגלם בוב בלבן את השופט, דייוויד סטראתן את התובע, ג'ון הם את הסנגור ואת העדים מגלמים בין היתר מארי-לואיז פרקר, טריט ויליאמס וג'ף דניאלס); ובזמן שגינזברג מקריא את יצירתו אנו עוברים ממנו לקטעי אנימציה האמורים לייצג את מלות השיר.

אם אפשר ליצור וידיאו קליפים לכל שיר - והתרגלנו כבר שלכמעט כל שיר יש גם מקבילה חזותית - מדוע לא יהיה אפשר ליצור גם מקבילה חזותית לשירה, ודאי לשירה שדימוייה הם כה עזים כמו אלה של "יללה", והרגש המובע בה הוא כה חזיתי ובוטה כמו זה המניע את שירו של גינזברג. ודאי שזה אפשרי ולגיטימי; אולם קטעי האנימציה הרבים מדי בסרטם של אפשטיין ופרידמן, הם חלקו החלש ביותר של הסרט.

קטעי האנימציה כוללים מדי פעם דימויים עזי ביטוי, אולם בכללותם הם דחוסים מדי, לא מקוריים דיים ויש בהם לעתים קרובות משהו טרחני. בכל פעם שהסרט עבר לקטעי האנימציה, נדמה היה שמוטב אילו היתה מצלמתם של אפשטיין ופרידמן נשארת בגלריה בסן פרנסיסקו וממשיכה להתעכב על דמותו של ג'יימס פרנקו הקורא את "יללה", ועל פניהם המשולהבות של הנוכחים בקהל.

קטעי המשפט חלשים אף הם, אך לא לגמרי באשמתם של אפשטיין ופרידמן. רמת הדיון המתנהל במשפט לגבי ערכו הספרותי והמוסרי של "יללה" היא כה ראשונית ואפילו פרימיטיבית, שלא ניתן אלא להרים גבה למשמע הדברים שנאמרים במהלכו. אלה היו אמנם הדברים שנאמרו באותו אירוע היסטורי, רב חשיבות בתולדות התמורות שחלו ביחסה של אמריקה לאמנות ולמוסר החל מאמצע שנות ה-50, אך אפשטיין ופרידמן מביימים את הסצינות המתרחשות בבית המשפט באופן רשמי ונוקשה מדי. יש לכך אולי מטרה אירונית, אך הבימוי מחמיץ את היכולת לטעון את הסצינות באיזשהו מתח דרמטי סוחף.

הסצינות הטובות ביותר בסרט הן אלה שפרנקו מעורב בהן. יותר ויותר מתגלה ג'יימס פרנקו (שנעדיף לשכוח לו את הופעתו המהוססת כאחד משני מנחי טקס האוסקר האחרון לצד אן האתאוויי) כאחד השחקנים הטובים של התקופה. במהלך הקריירה שלו גילם פרנקו כבר כמה פעמים דמויות שהיו קיימות במציאות (את ג'יימס דין בסרט טלוויזיה מ-2001 שזיכה אותו בפרס גלובוס הזהב, ויש, אגב, בפרנקו, משהו שמזכיר את דין; את סקוט סמית ב"מילק" ואת ארון רלסטון בסרטו של דני בויל "127 שעות", שאף הוא מוקרן כעת בישראל). התפקיד של אלן גינזברג מצטרף במיומנות ואומץ לגלריית הדמויות האלה. הופעתו של פרנקו כגינזברג איננה חיקוי, אלא אינטרפרטציה של הדמות. דרך הופעתו, הסרט מצליח לתעד בעיקר את רוחו של הרגע ההיסטורי המשמעותי כל כך שבו הוא מתרחש.

גם אם "יללה" הוא לא הצלחה מוחלטת, הרי שהופעתו של פרנקו היא כן הצלחה שלמה, והתוצאה היא סרט שראוי לצפות בו בשל יעדיו והישגיו. הוא מצטרף לסדרת הביוגרפיות הקולנועיות המעניינות יותר שהופקו בשנים האחרונות, כגון "אני לא שם" של טוד היינס על בוב דילן, ו"גינסבורג" של יוהן ספאר על סרז' גינסבורג (ולא רק שמות המשפחה של שני מושאי הביוגרפיות האלה דומים, גם כמה מהתחבולות שאפשטיין ופרידמן משתמשים בהן בסרטם מזכירות את אלה שבסרטו של ספאר). גם ברגעיו החלשים יותר של הסרט, מעניין ללכת בדרכה של היומרה שמניעה אותו.

"יללה". תסריט ובימוי: רוב אפשטיין, ג'פרי פרידמן; צילום: אדוארד לכמן; מוסיקה: קרטר בורוול; שחקנים: ג'יימס פרנקו, טוד רוטונדי, ג'ון פרסקוט, דייוויד סטראתרן, ג'ון הם, מארי-לואיז פרקר, בוב בלבן, טריט ויליאמס, ג'ף דניאלס



ג'יימס פרנקו ב''יללה''. מהשחקנים הטובים של התקופה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו